השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן

מיד כשיצא הספר הזה לאור, ומסע יחסי הציבור שנילווה אליו (כזה שבהחלט הסב אליו תשומת לב), התמקדו רבים ובעיקר רבות בעניין של תלונת שווא; ליתר דיוק – תלונת שווא בעבירת מין. כה מוצלחת היתה ההתמקדות הזו בנושא תלונת השווא, עד שרבות וטובות הכריזו שידירו ידיהן ועיניהן מן הספר, ה"נותן עוד כלי נשק בידה של הפטריארכיה" (כך טענו). ולי, כך נראה, נושא הספר אינו דווקא תלונת השווא, אלא השימוש בשקרים, השקרים ככלי  למוביליות מסוימת, לשינוי חברתי, למיצוי כישורים חבויים, שקרים שאינם נובעים מרוע או זדון. שקרים שמשרתים איזושהי מטרה. שקרים שקורים, מבלי להתכוון, ואיך יוצאים מהם, אם בכלל. שקרים בכלל, לא רק תלונת השווא שזכתה לכל כך הרבה כותרות, בספר ומחוצה לו. וגם, סיפורה של נערה מתבגרת אחת, בתוך הקונטקסט הכמעט בלתי אפשרי של היות בת-עשרה, בזמנים שכאלה, והשקרים, השקרים משמשים רקע לסיפורה של אותה נערה.

"חתולי רחוב נעמדים על רגליהם ימים ספורים לאחר צאתם מהרחם. סייחים מצליחים להתרומם כשעה לאחר ההמלטה. רק גורי האדם, איטיים שכמותם, חודשים רבים יחלפו בטרם יעמדו בכוחות עצמם. כנגד האיטיות הזו של הוולד האנושי עומדת רק המהירות המדהימה של הסיפור האנושי: הביא אדם לעולם סיפור, ובפרט סיפור שבו ניחוח סקנדל, מיד ייעמד זה על רגליו. …" (עמ' 31)

להמשיך לקרוא

Share

נדנדת חבלי הכביסה – אחמד דני רמדאן

"לעתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו." (*)

"סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי." (*)

בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. בסופו של דבר, אם "נפשיט" ממנו את הרקע, את ההיסטוריה הפרטית של המספר, בסוף מה שנשאר הוא סיפור אהבה.

סיפור אהבה בתוך תאטרון כורסא או חדר, שכל הסיפור כולו, כמעט, מתרחש במקום אחד; ביתם של הנאהבים.

שלוש דמוית נאספו אל תוך החדר – המספר: חַכַּוַואתי, אהובו והמוות, המוות המחכה, המוות המלווה אותו, את המספר בכל אשר יימצא. והמספר מנסה לעכב את המוות מלקחת את אהובו, כמו שחרזאדה שדחתה את מותה כאשר סיפרה סיפורים. והמוות מסכים לחכות. בינתיים.

"נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע." (*)

וזה הסיפור הראשון – הילד שנולד לאם שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, ולאב שמתישהו חדלה אהבתו לאמו, והוא הפך לנעדר נוכח. ולפני שהפך לכזה, היתה שם אהבה גדולה, ובית יפה, ונדנדה שארג לה מחבלי כביסה, ובו היו יושבים, האם ובנה, ומביטים על דמשק שפעם היתה יפה, ופעם לא היתה בה מלחמה בין אזרחיה תומכי השלטון למתנגדיו.

להמשיך לקרוא

Share

נעורים ללא אל – אדן פון הורבאט

"העובדה שהפרחחים האלה מתנגדים לכל מה שקדוש לי אינה גרועה כל כך. גרועה ממנה היא הדרך שבה הם מתנגדים לכך, כלומר: בלי להכיר את הדבר שהם מתנגדים לו. אך גרועה מכול היא העובדה שהם כלל לא מעוניינים להכיר אותו!" (עמ' 20)

דומה שהציטוט לעיל יכול להתאים גם לזמנים מאוחרים יותר מזמן הספר הזה (שאנו יודעות ויודעים מתי נכתב, ולאיזו תקופה מתייחס) וגם למקומות אחרים (גם כאן אנו יודעות ויודעים, אף אם אין הדבר מצוין במפורש בספר, באיזה מקום מתרחשים האירועים); ואף-על-פי-כן, הידיעה המוקדמת של מקום וזמן תוחמת ומכוונת את הקורא/ת במידה מסויימת.

כי נערים הם נערים, ואפשר לכוון את ידיעתם ולעשות אינדוקטרינציה למחשבתם באמצעים פשוטים למדי, בדרך כלל. ואם נוסיף לכך את המקום והזמן הנכונים, כאשר האינדוקטרינציה מכוונת לכל, מבוגרים כנערים, והדיבור פשוט, ישיר, ב(מה שנקרא כיום) סאונד-בייטס, מסרים חד ערכיים, שכל ויכוח עמם מחייב הרחבה והעמקה, כי אז נוכל להשיג חיילים בשירות המסר, והמפלגה והדוגמה (והמדינה, כמובן).

להמשיך לקרוא

Share

לווייתנים שרים בעמק – רונה שפריר

"לפעמים, במיוחד בקצות היום במיוחד בסתיו, בית ראשונים הוא המקום היפה בעולם. זהרורים של אור מגיחים בין הברושים, שלוחות אחרונות של שמש מלטפות את האנשים הלוקטים את שאריות יומם אל סף הבית.

לפעמים, במיוחד בעתים שכאלה, הדממה בוקעת לה מבעד לעולם ומנקה את כולו.

וחברי בית ראשונים חותכים בצל ועגבנייה לארוחת הערב או מקריאים סיפור לילד או נועלים נעלי ספורט לקראת צעידת הערב. ותקווה לא מובנת עולה בלבם, כמו פרח ענק שלרגע נפתח, לרגע מבטיח." (עמ' 302)

בסוף הספר, בפרק ה"תודות" כותבת רונה שפריר כי הספר עוסק בחיים שבין לבין: בין החיים לבין המוות. גם בכיתוב על הכריכה האחורית נאמר כי הספר הוא "מסע אל קו התפר שבין החיים למוות", ואני קראתי בספר הזה דברים אחרים לגמרי; אכן היו בו ענייני החיים-המתים, אלה חסרי ההכרה הנמצאים על סף מותם ומחוברים למכונות המחזיקות אותם בחיים, אלה שאין להם מכאובים ואין להם מחשבות (כך אנו מקווים), אבל עדיין יש להם סימני חיים. אבל העיקר, העיקר בעיני היה סיפורו של הקיבוץ, או, אולי, סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה. כי ככה זה, קיבוצניקיות וקיבוצניקים לשעבר, מזקקים את "הקיבוץ" מתוך כל סיפור ש"הקיבוץ" הוא המסגרת שלו.

להמשיך לקרוא

Share

בתו של מלך הביצה – קארן דיון

"בילדותי לא חשבתי שמשהו לא כשורה במשפחה שלי. ככה זה אצל ילדים בדרך כלל. יהא מצבם אשר יהא, הם מתרגלים אליו. בנות להורים מתעללים מסתבכות בבגרותן עם גברים מתעללים כי לזה הן רגילות,  וזה מה שמוכר וטבעי להן, גם אם הן סולדות מנסביבות ילדותן.

אבל אני אהבתי את חיי בביצה והייתי הרוסה כשהם התפוררו. …" (עמ' 49)

אבל לא היה שום דבר רגיל או מוכר בחייה של הלנה פֵּלֶטְיֶה. עד גיל 12 כל מי שהכירה היו אביה ואמה. כל מה שהכירה על העולם שסביבה היה תוצאה של החינוך והלימוד של אביה: איך לצוד, איך לשרוד, איך לעקוב, איך לירות, איך לפשוט עורן של חיות. כל מה שהכירה על העולם בכלל היה מתוך גליונות ישנים מאד של נשיונל ג'אוגרפיק, שעותקים מהם נמצאו בבקתה בה גרו. משפחה גרעינית מבודדת מכל העולם.

מה שהלנה לא ידעה הוא שאביה חטף את אמה כשהיתה בת ארבע-עשרה, והחזיק אותה מבודדת מן העולם בבקתה בה חיו.

אבל כל אלה היו בעבר.

בהווה, הלנה שינתה את שמה, ניסתה לשים את עברה מאחוריה, אם כי לעתים הפגינה התנהגות לא כל כך מקובלת בקרב אנשי העולם ה"תרבותי", הציוויליזציה, אליה הגיעה.

להמשיך לקרוא

Share

סטוקר – לארס קפלר

דו"ח נטישה

ספר מתח טוב ראוי, קודם כל, שיהיה מותח. שלא ארצה להניח מהיד, שאבקש לסיים כל עיסוק אחר שאינו הספר, כדי שאוכל לשוב ולהתכרבל בין דפיו, עד לפתרון התעלומה.

"סטוקר" אינו ספר כזה.

נשים נרצחות באכזריות בביתן, כשקודם לכל רצח מתקבל סרטון במשטרה, ובו צילום של הנרצחת לעתיד, בביתה, מבצרה. עם קבלת הסרטון השני, ברור כבר לחוקרי המשטרה כי בזמן הקרוב יקבלו הודעה על מציאת גופה נוספת. למרות זאת, הם מנסים בחמש הדקות הללו, שבין קבלת הסרטון לרצח עצמו, לזהות היכן יתבצע הרצח. מובן שזה בלתי אפשרי.

ואלה גיבורי הספר – מרגו סילברמן, העומדת בראש החקירה מטעם המשטרה, נמצאת בחודשי הריון מתקדמים.

להמשיך לקרוא

Share

שטוּם – ג'ם לסטר

אנחת הרווחה הכללית נשמעה היום (27 בדצמבר, 2017) מקצה הארץ עד קצה: לא תהיה שביתה כללית במוסדות החינוך. לא צריך לחפש פתרון קסם לילדים, לא צריך "לגרור" אותם לעבודה, או לגייס איזה סבא או סבתא, או אפילו לקחת יום חופש כדי לבלותו עם הילדים שהמוסד החינוכי שלהם נסגר לפתע.

אבל אלה ילדים "רגילים". תארו לכם מה היה לו הילד שלכם לא היה מדבר, והיה נזקק לחיתולים עד גיל שמונה או תשע או עשר או עד בכלל. אי אפשר היה להבין מה הוא רוצה, רק אפשר היה להבין אם הוא מרוצה או לא. אם היה, כאות לכך שאינו מרוצה, דופק את הראש בקיר או מכה את עצמו, או נושך את עצמו ואחרים, או חונק. אם הוא מרוצה הוא קופץ ורץ ורוקד בהתלהבות בלתי מרוסנת. כזהו ג'ונה. אוטיסט בתפקוד נמוך.

לא, לא כריסטופר, הילד ב"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" או וילו צ'אנס ב"החיים חלקי 7", אף לא פרופסור דון טילמן ב"פרויקט רוזי", כולם בשלבים הגבוהים של תסמונת אספרגר, אלא ילד יפה שאי אפשר כמעט להבין מה הוא רוצה. אפשר רק לנחש.

וצריך להשגיח, כל הזמן להשגיח, כל שעות הערות, אסור לעזוב לרגע, או להסיר את העיניים.

"…כל הורה טרי מקריב קורבנות – רובם בשמחה – ומחליף את מה שהוא תפס כחופש בגאווה הורית אמיתית או מדומיינת, כי זה מה שמצפים ממנו לעשות. ועד כמה שזה קשה בהתחלה, ישנה גם הידיעה הוודאית שזה ילך וייעשה קל יותר. השינה של לילה מלא תחזור, החיוכים והתגובות יגיעו, וה"א-בא" הבלתי נמנע. …" (*)

להמשיך לקרוא

Share

שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות

"…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו "אנחנו". "אנחנו" הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …" (עמ' 174)

"כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. כך אנו חושבים על זה עכשיו, כמו זיכרון מתעתע או חלום על העבר הרחוק. אם זה לא נכון, או לא נכון חלקית, אם סיפורים מומצאים השתרבבו לרשומות, מאוחר מדי לעשות משהו בנידון. זהו סיפורם של אבותינו כפי שאנו בוחרים לספר אותו, ולכן כמובן זהו גם סיפורנו. …" (עמ' 25)

אלף שנים. אלף שנים לפני כתיבת הספר הזה התחוללה מלחמה גדולה בעולם. מלחמה שנמשכה שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות. אלף לילה ועוד לילה. מלחמה בין כוחות הטוב והרע. מלחמה שבה, פרט לבני האדם, השתתפו גם יצורים מעולם אחר – הג'ינים. שדים, שיש בהם טובים ויש בהם רעים, והמלחמה בעצם היתה על השליטה בעולם, בכל העולמות, בין הג'ינים הנחשבים "טובים" לבין ה"רעים". הרעים הם העִפריתים – ארבעה מהם ביקשו לשלוט על העולם ולחלקו ביניהם (אם כי לא באמת הצליחו להחליט איך בדיוק לחלק. כן, גם בין ג'ינים יש סכסוכים טריטוריאליים).

אבל מהם ומיהם הג'ינים?

להמשיך לקרוא

Share

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור.

הוא: ג'ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר עליו, הולך ונגמר.

בצעד מפתיע משהו הוא פורש מעסקיו, מחלק את מרבית רכושו, וטס לישראל, כשמטרתו למצוא דרך מכובדת להנציח את הוריו.

היא: סופרת צעירה (יחסית) שמקור כתיבתה נחסם. יש לה בעל ושני ילדים. סיפורה מסופר בגוף ראשון, ככל הנראה בת דמותה של קראוס עצמה. והיא בורחת מחייה – בוחרת לטוס לישראל, להשתכן במלון הילטון שהיה לה פעם כמעט בית שני, אולי שם יוסר המחסום הזה מכתיבתה.

אפשטיין נפגש עם גופים שונים במטרה למצוא את הדרך הנאותה לנציח את זכר הוריו, למרות שזכרונותיו מהם לא לגמרי טובים או מושלמים. מכון ויצמן והקרן הקיימת לישראל, ועל הדרך – רב אחד האוסף את כל צאצאי דוד המלך (כך הוא טוען). ואחר כך הוא נודד בכל מיני מקומות, ונעלם.

היא נפגשת עם אדם אחד, פרופסור לספרות מאוניברסיטת תל אביב, שיש לו איזה עניין לסופרת הצעירה. העניין נוגע, כך מתברר בהמשך, לכתביו של קפקא, פרנץ קפקא, שנשארו בידיהן של בנותיה של המזכירה של ידידו הטוב של פרנץ קפקא, מקס ברוד, שבניגוד מוחלט לצוואתו של קפקא, לא השמיד את כתביו, אלא טרח וערך ופרסם, וכך באו לעולם כתביו המוכרים לנו, אם כי חלק מן הכתבים נותרו, כאמור ברשותן של בנותיה של אילזה הופה, המזכירה.

להמשיך לקרוא

Share