ג'נטלמן במוסקבה – אמור טוואלס

"הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו … אחר כך הרים בזהירות את המכסה.. אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק-כהה.

הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה,.. משך שוב את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני.. ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. …" (עמ' 113)

כמו לקבל מתנה – חבילה גדולה עטופה בנייר חום, קשורה בסרט,לקרוע את הסרט, לקלף את נייר העטיפה, רק כדי לגלות חבילה, קצת יותר קטנה, עטופה אף היא בנייר, הפעם קצת יותר צבעוני. ולקלף גם אותו, רק כדי לגלות עוד חבילה, עטופה בנייר מרשרש וצבעוני אף יותר, ועוד אחת, ועוד אחת; כך גם הספר הזה. בכל פעם מתגלית הפתעה חדשה, תפנית בלתי צפויה, סיפור מן העבר המאיר אנקדוטה בהווה, דמות חדשה שנפגוש בעתיד ויהיה לה תפקיד משמעותי, או גיבור משנה, שסיפור צדדי מאיר אותו באור שונה, מעניין יותר.

הרוזן אלכסנדר רוסטוב, גיבור הספר, נידון, בשנת 1922, על ידי ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (ה-נקו"ד), למעצר בית במלון "מטרופול" , הניצב מול הקרמלין במוסקבה, ואם יהין לצאת ממנו אי-פעם, דינו מיתה, ממש כמו כל בני האצולה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. מלון מטרופול ניצב בככר התאטרון ומחלונותיו ניתן להשקיף על התאטרון והדרך המוליכה אליו, לראות את האורות הדולקים במבואה, כמשה הצופה אל הארץ, ואליה לא יבוא.

מוסקבה 1922

מאחר שמלון מטרופול ממילא היה לו כבית שני בשהותו במוסקבה, שמח הרוזן על ה"כלא" הזה שניתן לו, אלא שהתברר לו, שלא הסוויטה החביבה עליו, זו שחי בה לא מעט זמן, ואשר רוהטה ונתמלאה בחפציו, היא זו שהוקצתה למעצר הבית שלו, אלא חדר קטן בעליית הגג, בקומה הששית, שהמעלית אף אינה מגיעה אליו, משום שקומה זו יועדה תמיד לאלה שהם מייחוס פחוּת מזה של האצילים והאורחים במלון, ומשום גודלו של החדר עליו להפרד ממרבית החפצים והרהיטים והספרים ושאר שכיות החמדה שהביא עמו מן הטירה, עת עבר לגור במוסקבה. ולהפרד מחפצים זהו עניין די קשה.

להמשיך לקרוא

Share

סימנים כחולים – אמילי מואטי

"האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …" (עמ 118)

אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש "יפה כמו אלוהים" ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.

כך, בתמצית, זה כל הסיפור.

אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.

להמשיך לקרוא

Share

חוה – איגי דיין

כמו קליידוסקופ צבעוני, ים של צבעים ומראות וקולות וריחות מתערבלים מול העיניים בשפע מטורף של זרם התודעה, ובתוכם חוט דק ויציב של סיפור, חוט שנמשך ונפרש, נע קדימה (בעיקר) ואחורה (לפעמים) בזמן. סיפור נפלא ועצוב לפעמים, ומרתק לגמרי, סיפור מהחיים.

הנה למשל (ורצוי לקרוא בקצב הראפ):

"חבר חדש. התרגשות. סדר חדש. עולמות תוכן חדשים. רעיונות חדשים. מבחני קבלה. אישורים מרוממים. דחיות מקריסות. קווים מתיישרים – חיבורים מאשרים – שייכות. שונות – קווים אחרים, שבורים, מופרעי תדר, תהומות תודעתיים, פערים נוסחי בלבול ועצב. נקודת התייחסות למדידה. איתות מהבהב להתמצאות במרחב. מישהו לחלוק איתו. מישהו לשאול. …" להמשיך לקרוא

Share

מרחק ביטחון – סמנתה שְוֶבְּלין

"…אני תמיד חושבת על הגרוע מכול. וגם ברגע זה אני מחשבת כמה זמן ייקח לי לצאת מהמכונית ולהגיע אל נינה אם היא תחליט פתאום לרוץ לבריכה ולקפוץ למים. אני קוראת לזה "מרחק ביטחון", כך אני קוראת למרחק המשתנה הזה שמפריד ביני לבתי, וכל היום אני עסוקה בלחשב אותו, אם כי אני תמיד מסתכנת יותר מהראוי." (עמ' 18 – 19)

מוזר. זו המלה שעלתה בי במהלך הקריאה בספר הצנום הזה. מוזר ומושך, הופך אפל מרגע לרגע, מעמוד לעמוד, ואי אפשר להפסיק. מדיר שלווה, אפל ואפל יותר.

דו-שיח בין ילד לאשה. בבית החולים, או במרפאה. לא ברור. ומתוכו עולה הסיפור שמאחורי הסיבה לאשפוז, הזה, לשיחה הזו.

אשה צעירה שבאה לחופשה עם בתה באזור כפרי, ומשהו קרה. משהו לא ברור.

עכשיו היא כאן, עם הילד – דויד. הוא מנסה להבין, להגיע למקור. אמו והאשה היתה ביניהן איזו ידידות, ומשהו שהסתתר מאחור.

גם הוא חולה, כך הוא מספר לה. הוא מספר לה על משהו שקרה, שבעקבותיו חלה.

ואיפה אמו עכשיו?

איפה הילדה?

נינה, זו הילדה, יודעת להיות תמיד נוכחת בטווח הראייה של אמה, במרחק הביטחון, יודעת לחגור חגורת בטיחות ברכב, מיד כשהיא נכנסת אליו, ילדה נבונה. נינה אינה נמצאת בבית החולים. אמה לא זוכרת איך נפרדו. מרחק הביטחון נפרץ

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של הילדה האבודה – אלנה פרנטה

"אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־ הרוח." (*)

בכנס שנכחתי בו, לא כל כך מזמן, סיפרה לי אשה אחת שזה עתה החלה לקרוא את הספר הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים והסתכלתי בה בקנאה מסויימת, משום שאני קראתים על פי קצב הוצאתם לאור, קודם השניים הראשונים – החברה הגאונה והסיפור של שם המשפחה החדש, ואחר כך הייתי צריכה להמתין תשעה חודשים, לערך, עד צאת השלישי בסדרה – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, ואז להמתין נצח של יותר משנה, עד צאת הספר הרביעי בסדרה; אבל מי שמתחילה לקרוא רק עכשיו, יכולה לקרוא את כולם ברצף, בלי לקטוע את הסיפור, בלי לשכוח חלקים אלה או אחרים.

אני, שלא חיכיתי, שבתי אל סיפוריהן לִילה ואלנה-לֶנו, כמו פגישה עם חברה ותיקה שלא נפגשתי אתה הרבה שנים, ואנחנו ממשיכות בדיוק מאותו המקום שהפסקנו, כאילו לא בגרנו מעט, ועשינו הרבה, ונסיבות החיים שעברו על שתינו ודאי חרטו איזה סימן בלתי נראה.

גם לילה ואלנה חוזרות, במהלך הספר הזה, למערכת היחסים שהיתה ביניהן אי אז בילדותן. לנו, שבסופו של הספר הקודם בחרה במי שאהבה בנעוריה על פני אישה ואבי בנותיה, תוך שהיא משאירה אותן ואותו בחוסר וודאות. בין נסיעותיה בעקבות ספריה, ובעקבות אהובה, המשפחה נשארת מאחור, וצריכה לתפקד, עד שהיא חוזרת. ושוב נוסעת.

להמשיך לקרוא

Share

יקיצה – ניר ברעם

"… בסופו של דבר, יש את אלה שמסתלקים ויש את אלה שנשארים, ולנשארים לא רק השנים שעוד לפניהם, אלא גם כל הזמן שהיה, שתמונותיו עוד מתגלות פתאום, עולות מהמצולות, חדשות בתודעה כחוויית הרגע הזה, בהרף עין משנות תפיסה של תקופה שלמה;.." (עמ' 3878)

בבואך לכתוב ספר, כך אומרות העצות לכותב/ת המתחיל/ה, כתוב / כתבי על הקרוב והמוכר, זה שמתוכו תוכל/י לפתח סיפור שיהיו בו מן המציאות המוכרת לך ומדמיונך, והקורא/ת המדומיינ/ת לא תמיד ידע/תדע מה אמת ומה בדיה.

לעתים, הסיפור יהיה קרוב עד מאד לחיי המספר, והקוראים יוכלו להתוודע לאדם שמאחורי הסיפור, לפרטי פרטים; כך מי שקורא/ת את ספריה של לאה איני  (שכתבה ביקורת נפלאה על "יקיצה"), "ורד הלבנון", "בת המקום" ו"תשאלי"  (אם למנות כמה מהם) מתוודע/ת לפרטים מדוייקים למדי מן הביוגרפיה של הסופרת (ספרים נפלאים ומומלצים אחד, אחד, אם כבר הוזכרו כאן).

ניר ברעם בחר לספר את סיפורו האישי ביותר עד כה, אחרי שכבר כתב ספרים רחבי יריעה ומקיפים, המבוססים על תחקירים מעמיקים, רק בספרו זה האחרון, ספר המבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על ימי ילדותו ונעוריו.

סיפורי התבגרות נכתבו (ונקראו) לא מעט, ואפשר בקלות ליפול לתוך כל הקלישאות והעלילות הצפויות; לא אצל ברעם. הקלישאות, הסיפורים המוכרים, לבטי ההתבגרות שפגשנו בספרים אחרים (אני יכולה לתאר איך נראים חייה של נערה מתבגרת אמריקנית או חייו של נער מתבגר אמריקני למרות ביקורים קצרים בלבד), כל אלה לא מופיעים אצל ברעם.

להמשיך לקרוא

Share

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק – גייל פארנט

"ובמה כל זה מסתכם? בכלום. פשוט כלום. בזבוז של חיים וערימות של כרטיסי תיאטרון משומשים." (עמ' 109)

ובזה, בעצם, מסתכמת דעתי על הספר הזה, אחרי יומיים ו- 162 עמודים: כלום. אוויר. בלון ריק.

פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשיצאו לאור פחות ספרים מכפי שיוצאים כיום, סימנתי לי את הספר הזה כ- Must, ספר שאני מוכרחה לקרוא. אבל הוא לא היה בספריה, או שכן היה, אבל היה בהשאלה, או שסתם לא הספקתי להגיע אליו (מסתבר שאפילו אז היו יותר ספרים שהתכוונתי לקרוא מאלה שקראתי בפועל), ואיכשהו לא קראתי.

אחר כך שכחתי.

והנה, לא כל כך מזמן, יצא הספר הזה שוב לאור, ונזכרתי שפעם רציתי לקרוא וכו', וסימנתי לי אותו ככזה שאם ייפול לידי, אשמח מאד לקראו.

והנה נפל לידי. מ. חברתי הנפלאה לעבודה ובכלל, קנתה אותו באחת מטיסותיה לחו"ל, וכשחזרה מיהרה להביאו לי כ"ספר קל-קליל כזה שאינו מחייב". אז לקחתי.

וקראתי.

להמשיך לקרוא

Share

העליונים – נעמי לויצקי

באחד מימי העיון שנערכו במסגרת לימודי לתואר (שני) בלימודי דמוקרטיה בין-תחומיים, השתמש פרופ' בני נויברגר במונח "דמוקרטיה מתגוננת" שוב ושוב בקשר למדינת ישראל. לא לגמרי הבנתי מדוע הוא חושב שהדמוקרטיה בישראל "מתגוננת", עד שהגענו לימינו אלה, בהם האיום על הדמוקרטיה הולך וגובר, והרשות המגינה עליו – בית המשפט העליון, כוחה הולך ופוחת. מצד אחד, הרשות המבצעת פועלת, באמצעות הרשות המחוקקת, להקטין את כוחו של בית המשפט העליון בהגנה על חוקי היסוד, ובעיקר "חוק יסוד כבוד האדם וחרותו", ומאידך – חלה שחיקה מתמדת באמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שמשתקף מן המחקר השנתי הנערך על ידי "המכון הישראלי לדמוקרטיה. אם בשנת 2000 זכה בית המשפט העליון לאמון בקרב 80% מכלל הנשאלים במגזר היהודי, בשנת 2014 ירד המספר ל- 60% בשנת להמשיך לקרוא

Share

Started Early, Took my Dog – קייט אטקינסון

Wilma McCann’s body was found on the eve of Halloween on a typical foggy Leeds morning on the Prince Philip Playing Fields in Chapeltown. Two head wounds, fifteen stab wounds. Convictions for drunkenness, disorderly conduct and theft. Her four children left alone in a filthy house. Another good-time girl.” (Page 350)

אבל ווילמה מקאן לא היתה הראשונה; למען האמת בשנים 1974 – 1975 נרצחו לא מעט נשים בזנות באזור לידס. וגם נשים אחרות, שלא בזנות. אבל רצח של נשים בזנות נתפס כגזירת גורל, משהו שלא צריך לבדוק ולחקור יותר מדי, ואם יש ילדים, הם יימסרו לאומנה, או לאימוץ, או לבתי יתומים.

 ““Ever since there’ve been whores there’s been people killing them. They’re not going to stop now.”” (Page 241)

 “Gambling, drinking, whoring—the three pillars of western civilization.” (Page 89)

כך הרצח הפותח את הספר. באפריל 1975 נקראו שני שוטרים: טרייסי ווטרהאוז, אחת מדמויות המפתח בספר, יחד עם שותפה בארי קרופורד, נקראו לדירה אחת, באחד השיכונים, ומצאו שם את גוויתה המתפוררת של זונה אחת, שנרצחה כשלושה שבועות לפני מציאת הגופה, ולידה בנה בן הארבע, ילד קטן, מפוחד ורעב. הילד נלקח על ידי עובדת סוציאלית ונעלם. טרייסי נסתה למצאו, והעלתה חרס בידה.

להמשיך לקרוא

Share

להתראות עכו – עלא חליחל

חמישים וארבעה ימים צרו גדודי צבא בפיקודו של נפוליאון על עכו, חמישים וארבעה ימים והעיר לא נפלה. עד היום מעוטרת חומתה של העיר בתותחים, זכר לתבוסתו של נפוליאון. זכר לנצחונה של העיר. העיר שעצרה את מסעו של קיסר צרפת לכיבוש הממלכה העות'מאנית, או חלקים ממנה.

על חמישים וארבעה הימים האלה כתב עלא חליחל בספרו זה; על כל שהתרחש בעיר, על המצור, על הפחדים, על האנשים, על המנהיג – אחמד פאשה, המכונה: אל-ג'זאר, הקצב, על שום אכזריותו ונטיתו להטיל מומים באויביו האמיתיים והמדומים. ועל יועצו היהודי – חיים פרחי, שפעם, כדי ללמד אותו לקח, או משום שנדמה היה שפגע בכבודו, או כדי שידע מה מקומו, נקר אחת מעיניו, וקטם את קצה אפו, וקצץ אחת מאוזניו. ופרחי נשאר אחר כך יועצו הקרוב ואיש סודו, והממונה על הכספים. ועל אנטואן דה פיליפו, קצין תותחנים צרפתי, בן אצולה מלוכני, ידיד נעורים של נפוליאון, שברח מצרפת משום שהתנגד לנפוליאון, בן דלת העם שמינה עצמו לקיסר, והצטרף לאנגלים, אויביה של צרפת ושל נפוליאון, ומוּנה לסייע לאל ג'זאר בהגנה על העיר מפני המתקפה המתוכננת של נפוליאון.

דרך סיפור המצור על העיר מתוודע/ת הקורא/ת להלך הרוחות בתוכה, לפחד מפני השליט, יחד עם האהבה הגדולה אליו, אהבה המוּנעת הן מאותו הפחד, הפחד מן האכזריות, הפחד מן השרירות, שרירות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכינוס כל מפקדי הצבא הבכירים ביותר, והוקעה אקראית של כמה מהם כבוגדים שיוּצאוּ להורג; מן ההחלטות הפזיזות, מן השגעון המיוחס לו לעתים, והן מתוך הידיעה שהוא בונה העיר אחרי דאהר אל-עומר, והידיעה כי הוא המגן היחיד בפני הלא נודע שבחילופי השלטון לוּ יעלה בידו של נפוליאון לכבוש את העיר.

להמשיך לקרוא

Share