שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share

ריחם המתוק של הזכרונות – ג'ס וולטר

כשהייתי ילדה, והפכתי לתולעת ספרים (למגינת לבה של אמי, שרק רצתה שאצא כבר לשחק עם ילדים וילדות אחרים), קראתי פעם או יותר את רובינזון קרוזו. אחר כך בגרתי ומתישהו, בשנות העשרים לחיי, כמדומתני, שבתי וקראתי בו, והפעם, בקריאה בוגרת יותר וביקורתית יותר, גיליתי בו לא מעט מיסיונריות והטפה לחיים נוצריים טובים והגונים.

וזו המחשבה שעלתה בי, לקראת סוף הספר הזה, שהוא ספר נוצרי הגון, מלא במידות טובות נוצריות, חסד נוצרי וחמלה נוצרית, שכר ועונש, חזרה בתשובה וגמולה. ולא משום שגיבוריו נוצרים, כלל וכלל לא. חלקם חסרי אמונה, או ממעטים בה בכל אופן, אבל בסך הכל סדר צריך שיהיה, ורצוי שיהיה סדר נוצרי כלשהו.

"שמע, ממילא אנחנו לא משפחה דתית. אנחנו הולכים לכנסיה רק בחג המולד ובפסחא. אז מה אם אביך לקח את האמרה הזאת מסרט בן שלושים שנה ולא מספר בן אלפיים? זה לא אומר שהיא שקרית, נכון? למעשה, אולי זה רק עושה אותה נכונה יותר." (עמ'28)

ואין בכך לפגום בספר כלל וכלל, אלא שהעניין הנוצרי מוסיף לו עוד שכבה, שבעיני האתיאיסטית שאני, קצת מיותרת.

ולספר עצמו. הספר נע בשני מישורי זמן עיקריים, במקביל, ועוד מישורי זמן משניים, המוזכרים מדי פעם. זמן עבר העיקרי הוא שנות הששים, השנה בה הוסרט הסרט "קלאופטרה", סרט בו נפגשו ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור, והסרט הזה הוא הרקע לארועי הספר בתקופת הזמן המוקדמת יותר. ברטון אף מופיע בספר בתפקיד אורח, ודמותו מקרינה על גיבוריו.

להמשיך לקרוא

Share

הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן

"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.

עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.

כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.

ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג'ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על אימפריה ומאנשים מתים." (עמ' 264 – 265)

מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר התעתדו לפלוש משם להודו.

המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.

(מתוך הערך: מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בויקיפידיה)

להמשיך לקרוא

Share

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת

"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.

אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.

ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.

רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.

ואי אפשר להפסיק לקרוא.

למרות המועקה.

למרות הכאב.

להמשיך לקרוא

Share

סודו של הבעל – ליאן מוריארטי

סודות, כנרמז בשמו של הספר, הם הציר סביבו סובב הספר הזה. סודות שיתגלו, סודות שיישמרו, סודות שיתגלו לקוראות ולקוראים בלבד, סודות שיתגלו לגיבורות הספר בתחילתו, או במהלכו, סודות שישנו את חייהן, או שיביאו אותן להשלמה עם אותם חיים. סודות.

ססיליה פיצפטריק, גיבורת הסיפור האחד, נשואה באושר מסוים לג'ון-פול, אם לשלוש בנות יפות ומוצלחות, ככל שניתן לשפוט בגיל הזה, מנהלת בית למופת, "מתקתקת" סדר יום קפדני, סוכנת של כלי טאפרוור, פעילה בוועד ההורים המקומי. סופרוומן מסוג מסוים, הסוג הפרוורי.

שלוש בנות, תלמידות בית ספר, הקטנה רק בת שש, הגדולה מתחילה למשוך מבטי גברים ברחוב.

"הנה זה מתחיל, חשבה ססיליה בעצב. לו רק היה ביכולתה להעניק לאיזבל מגן מפלסטיק, כמו זה שכוחות משטרה שממונים על פינוי הפגנות משתמשים בו, כדי להגן עליה מפני תשומת לב זכרית: התחושה הזאת בכל פעם שאת מהלכת לאורך הרחוב, הצעקות המבזות שנשמעות ממכוניות, המבטים הסורקים כבדרך אגב. .." (עמ' 85)

להמשיך לקרוא

Share

כל הג'אז הזה – סנונית ליס

"חיה את חייך כאילו אתה עומד למות מחר ולמד כל דבר כאילו תחייה לנצח." ( מהטמה גנדי). כי לפעמים קורים דברים המסיטים אשה ממסלול חייה ומעלים אותה על מסלול אחר לגמרי, וכל תכניותיה נעצרות, וכל מה שחלמה עליו הופך תפל וחסר משמעות.

כי זה מה שקרה לליז פיין. תאונת דרכים ביום הולדתה ה- 20, אובדן חברתה הטובה ביותר, זו שהיתה כאחות לה, כאבר מאבריה, שחלמו יחד, שנשמו יחד, כאילו נבראו יחד מצלע אחת. יסמין, ג'אזמין, ג'אז, במחי תאונת דרכים תמו חייה. ותמו, בצורה מסויימת, גם חייה של ליז.

ומההתחלה. ליז, ליזי פיין, חזרה לבית הוריה בקיבוץ, בגיל עשרים ומשהו, לאחר שנפצעה בתאונת דרכים, אותה תאונה בה נהרגה חברתה הטובה. תחילה ניסתה להמשיך בחייה כרגיל, כי החיים ממשיכים, כך אומרות כל הקלישאות, וצריך להתגבר, אלא שלאט לאט היא מסתגרת יותר ויותר, מאבדת יותר ויותר את חדוות החיים, ומה ששבר אותה בסופו של תהליך הוא גניבת המחשב הנייד מדירתה השכורה.

להמשיך לקרוא

Share

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? – ג'נט וינטרסון

ג'נט וינטרסון נולדה לאשה צעירה, צעירה מאד, לא נשואה ככל הנראה, ונמסרה לאימוץ לזוג הורים פנטקוסטלים די אדוקים. כאלה שהאמונה הדתית שלהם מלאת איסורים, וחטאים, והכאה עליהם, ותפילות, טקסים, ובעיקר מחסור; מחסור הנובע מכל אותם איסורים. למשל, איסור על קריאה ב(הרבה מאד) ספרים מסויימים.

לימים הפכה לסופרת ופרסמה, בין השאר, ספר סמי-אוטוביוגרפי "תפוזים הם לא הפרי היחיד", שאף עוּבד לסדרת טלוויזיה, ולאחר מות אמה המאמצת פנתה לכתוב ספר אוטוביוגרפי (בחלקו; היא מדלגת על תקופה של כמה וכמה שנים), הנכתב כאשר אין היא יודעת כיצד יסתיים. (דהיינו, אין לה מיתווה ברור).

הסיפור – סיפורה של ילדה מאומצת, של כאב, של מחסור בסיסי במשהו שלא ברור מהו, של רצון תמידי ונואש באהבה:

".. ילדים מאומצים ממציאים את עצמם בלית ברירה; בראשית חיינו יש היעדר, לא כלום, סימן שאלה. חלק חיוני מהסיפור שלנו נמחק, ובאלימות, כמו פצצה ברחם." (עמ' 12)

אין זה סיפור מתקתק וורוד על משפחה מאמצת אוהבת המחבקת בחום, אולי אף מעבר לרגיל, כי צריך לפצות את הילדה על ה"חור" הזה שבתוכה. להיפך. משפחת וינטרסון היא משפחה קרה ומנוכרת. האם (שהסופרת מכנה אותה לכל אורכו של הספר – גברת וינטרסון) מתיחסת אל בתה כאל פרי חטא, כאל "טעות בעריסה", כזו שכמעט בטוח שתחטא מתישהו, שכל מחשבה שלה עלולה להפוך למחשבה הנושאת עמה חטא כזה או אחר, כזו שיש להענישה בכל מיני דרכים וצורות, כמו – נעילה מחוץ לבית ללילה שלם (בצפון אנגליה זה יכול להיות די קר, לישון על סף הבית, או במחסן הפחמים), לא לתת לה מפתח לבית, כדי שלא תעולל דברים איומים ונוראים אם תשהה לבד בבית (ואם חזרת מבית הספר, ואין אף אחד בבית, חכי. מתישהו מישהו יבוא להכניסך.)

להמשיך לקרוא

Share

ג'ון טרבולטה ואני (קרבת דם) – מתן חרמוני

"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)

כך זה נפתח.

סיפורה של חבורת ילדים, בנים יש לציין, על סף הבגרות, בעיר אחת די נידחת, אם כי באזור שלה היתה עיר מחוז ואף כונתה "בירת הנגב", אבל היתה מרוחקת מן המרכז במהות אף יותר מן המרחק הפיזי.

חבורת כמעט נערים, כאלה שאפשר למצוא בכל מיני ספרים ואצל כל מיני סופרים, וייחודה של כל חבורה הוא בדרך כלל הדרך בה מסופר סיפורם. גם כאן. הסיפור מתייחד מכל מיני סיפורים אחרים על חבורות אחרות, בשפתו המיוחדת של חרמוני, ובדרך תיאוריו, זרם התודעה הלוקח את הקורא/ת בין שנים בעבר, לזמן הווה, לעבר קרוב, ושוב לעבר הרחוק, ולמרות ה"קפיצות" הללו, קדימה ואחורה, אין הקורא/ת מאבד/ת לרגע את חוט הסיפור, ואין כלל צורך להתאמץ בעניין הזה, של לזכור איפה בדיוק הייתי כשעזבתי את הספר לרגע (או ללילה).

התקופה – ראשית שנות השבעים, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים שהפכה על פניה את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, עת קרסה הקונספציה שישראל בלתי מנוצחת (למרות שהנצחון במלחמה הזו – יום הכיפורים – היה נצחון גדול על פי כל קנה מידה).

להמשיך לקרוא

Share

בלילה נלך סחור-סחור – דניאל אלרקון

הקיבוץ שגדלתי בו היה נידח למדי; כבישים צרים דו-סטריים הובילו אליו. לעתים, בימי גשמים נסחפו הגשרים שמעל היובלים שזרמו בשדות הקיבוצים השכנים, והכבישים קרסו, או הוצפו. ובכל אופן, הדרכים נחסמו לזמן מה, עד שיכולנו לשוב ולנסוע בהם. אפילו לבית הספר.

בקיבוץ שגדלתי בו, בשנות הקמתו על ידי אנשים ונשים צעירים וצעירות, היה להם, לאנשים האלה, ועד הורים, שפנה ופעל, דפק על דלתות וכתב מכתבים. וכך קרה שבגלל המרחק מן הדרכים הראשיות (נידחות אף הן, במידה מסוימת) הצליחו ההורים של המתיישבים הצעירים לדאוג לכך כי יכנס אוטובוס עד לתוך הקיבוץ. פעם ביום, בבוקר, יקח את המבקשים לנסוע לעיר הגדולה, ופעם אחרי הצהריים, יביא את החוזרים לביתם.

כך במשך שנים, ועד עצם היום הזה; שני אוטובוסים ביום. אחד בבוקר, אחד אחרי הצהריים.

כך גם בעיירה ט… אליה הגיע התאטרון הנודד דיסיֶמבְּרֶה, עם המחזה "הנשיא האידיוט". בעיירה ט…, בה התרחשו כל האירועים שהם עילתו של הספר הזה, בעיירה הזו הגיע אוטובוס אחד מדי יום או יומיים (על פי לוח הזמנים  ותלוי בעבירוּת הדרכים). היה מגיע, מביא את המעטים המבקרים או השבים לביתם, ממתין מעט ואוסף את הנוסעים אל העיר.

העיירה ט.. היא היא המקור ובה קרו כל הדברים שהובילו לספר הזה; עיירה נידחת, שמי שיכול עוזב אותה אל העיר, וחוזרים אליה רק לעת זקנה, לחיות את השנים האחרונות במקום מוכר, עם פרצופים מפעם, אלה שלא נסתייע בידם לעבור משם. אנשים שמעולם לא יצאו ממנה, היא כל עולמם.

והקוראים והקוראות יפגשו בה רק במחצית הספר לערך.

להמשיך לקרוא

Share

פעם אחת, אישה אחת – יואב שוטן-גושן

זוג כבר לא לגמרי צעיר, בתחילת אמצע החיים, ילדה אחת, נשואים כך וכך שנים. השגרה כבר עוטפת אותם ומכלה לא מעט חלקות שפעם היו טובות ומסעירות, והיום הן, אפעס, נסתרות או שנעלמו כליל. יש ביניהם אהבה, כמובן, אחרי הכל הם חולקים חוויות משותפות, בית, הרגלים משותפים, ילדה אחת, כמובן, ואת החיים בכלל. הם גם די רגילים אשה לאישה ואיש לרעותו. אבל, וזאת יודעים רוב הזוגות החיים יחד כמה וכמה שנים, מתישהו השגרה מתישה, הורגת ברכות.

עידו ונורית הם זוג כזה. מקצועות חופשיים, מתפרנסים יפה. הוא עורך דין מוצלח במשרד בו הוא עובד, היא רופאת שיניים. ילדה אחת, קטנה. בגן.

ושגרה, כמו שגרה, אפשר להפר בקלות, בעניין של רגע, בלי באמת להתכוון.

נורית שיצאה לכנס מקצועי בחו"ל וחזרה, מתייצבת כמה ימים לאחר שובה מול עידו ובוכה.

"לראות אדם בוכה עשוי להיות דבר מטריד מאוד, בפרט כשמדובר באישה שמחה ומלאת חיים כמו נורית. .." (עמ' 8)

הבכי הזה מאד מבלבל. לא ברור מה קרה, לא ברור מה היא רוצה, לא ברור כלום.

להמשיך לקרוא

Share