גלגולי האהבה – אליס מנרו

חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל"מפעל" תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.

מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.

מרייטה, אמה של המספרת בסיפור "גלגולי אהבה", הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.

"… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם." (עמ' 40, בתוך: "גלגולי האהבה")

להמשיך לקרוא

Share

האישה בתא מספר 10 – רות וייר

כוכבת אינסטגרם מאוסטרליה מתה על ספינה של מיליארדר ביוון  כך בישרו הכותרות בעתונים אך לפני שבוע

היעלמות העיתונאית בצוללת: הממציא הדני פיטר מדסן הואשם ברצח כותרות מחודש ינואר השנה, שסיפרו את סיפורה של עיתונאית שבחודש אוגוסט 2017, עלתה על צוללת של ממציא, איש עסקים דני,כדי לראיין אותו. היא נרצחה והצוללת טובעה כדי להעלים את גופתה ואת הראיות לרצח.

"הֶארינְגֶיי אֶקו, יום שבת 26 בספטמבר. תיירת לונדונית נעדרת מספינת שיט נורבגית" (עמ' 140)

"חדשות הבי-בי-סי, יום שני, 28 בספטמבר. האישה הבריטית הנעדרת, לורה בלקלולק – גופה נמצאה על ידי דייגים דנים." (עמ' 169)

קשה כבר לדעת האם המציאות מחקה את הספרות או להיפך, הספרות נותנת רעינות למציאות.

לו, לורה בלקלוק, עיתונאית כתבת במגזין טיולים עלתה על ה"אורורה בוראליס", ספינת טיולים למאיון העליון, במסע ההשקה לעיתונאים ומקורבים במיוחד; מסע שיועד לקדם, בהמשך, את מכירות הסיורים בספינה לאלה החושקים בכך, ויכולים להרשות לעצמם, כמובן.

להמשיך לקרוא

Share

האוהד – וייט תאן נוון

".. אילו היתה ספינת ההיסטוריה מפליגה בנתיב שונה, אילו נעשיתי רואה חשבון, אילו התאהבתי באישה הנכונה, אילו הייתי אוהב מוסרי יותר, אילו היתה אמי פחות אימא, אילו היה אבי הולך להציל נפשות באלג'יריה ולא כאן, … אילו שכחנו את טינתנו, אילו שכחנו את נקמתנו, אילו הבנו שכולנו בובות במשחקו של אחר, אילו לא יצאנו להילחם זה בזה, אילו לא היו כמה מאיתנו מכנים את עצמם לאומנים או קומוניסטים, או קפיטליסטים או ריאליסטים.. אילו לא היו האמריקאים באים להציל אותנו מעצמנו,.. אילו לא היו הסובייטים מכנים את עצמם חברינו לדרך.." (עמ' 367)

"…לא בחרנו להיות מושפלים בידי הצרפתים, לא ביקשנו שיחלקו אותנו לשילוש הלא-קדוש של צפון, מרכז ודרום, שימסרו אותנו לידי המעצמות הגדולות של הקפיטליזם והקומוניזם לצורך ביתור נוסף, שיכפו עלינו למלא תפקיד במלחמה הקרה, משחק שחמט שנערך בחדרים ממוזגים בידי גברים לבנים לובשי חליפות וענובי שקרים. …" (עמ' 375)

בימי נעורי נחלק העולם לאדום וכחול; מפות העולם צוירו בשני צבעים – אדום לאזור בהשפעה סובייטית, כחול לאזור בהשפעה אמריקאית. מרבית המלחמות שהתנהלו אז, התנהלו כדי להגביר את ההשפעה הסובייטית או האמריקאית, לפי הצורך. המלחמה בויטנאם, בין דרומה (בהשפעה מערבית) לבין צפונה (השפעה סובייטית) היוותה רקע תרבותי וקצת אידאולוגי לשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת; המוזיקה, הסרטים, החדשות מעבר לאוקיינוס, המשברים, הכל סבב סביב המאבקים הכחולים-אדומים, ובדגש על מלחמת ויטנאם.

מפת העולם בתקופת המלחמה הקרה

כמה סרטים ראינו על המלחמה הזו – "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "הכומתות הירוקות", "בוקר טוב וייטנאם", "השיבה הביתה" ועוד ועוד; בכולם עלו חיילים אמריקאים על מטוסי תובלה, נחתו באזור הג'ונגלים, בוססו בבוץ, עלו על מטעני צד, נפצעו, נהרגו או לא, ושבו לארצם, אלה שנשארו בחיים, עם זכרונות טראומטיים לכל החיים. אמריקה הפסידה, ברית המועצות ניצחה.

להמשיך לקרוא

Share

עשרה ספרי מקור שאהבתי במיוחד בתשע"ח

גם השנה, כבכל שנה, בתום השנה העברית (למניינינו), אני מקבצת עשרה ספרים, ספרי מקור, שמאד אהבתי בשנה החולפת. היו, כמובן, יותר ספרים שאהבתי, והבחירה להגביל עצמי לעשרה היא שרירותית; יכולתי באותה מידה להחליט על חמישה או חמישה עשר. אבל החלטתי על עשרה.

בחרתי באלה שלא יכולתי להניח מן היד, כאלה שהייתי מרותקת לקריאתם, כאלה שלא רציתי שייגמרו, ורציתי כבר לדעת מה בסוף.

ספרים שאהבתי במיוחד

ואלה הם:

להמשיך לקרוא

Share

הרשת של אליס – קייט קווין

אליס דובואה, ששמה האמיתי היה לואיז דה בטיניי, היתה אשה אמיתית. אשה שעמדה בראש אחת מרשתות הריגול כנגד הגרמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור (האמיתי) שלה הוא כל כך מופלא וכל כך לא יאמן, ובעצם כמעט נשכח (עובדה שלא תיאמן בפני עצמה). היכולת המופלאה לתמרן בין מקומות ומחסומים, לאסוף מידע ולהעבירו, לנהל, לתמוך, כל אלה באשה אחת שפעם היתה אומנת, ואחר כך נחשבה למלכת המרגלים. וטוב עשתה קייט קווין שגאלה אותה מתהום השכחה.

שתי גיבורות לספר הזה – הרשת של אליס – שתיהן דמיוניות, וחברו לדמויות אמיתיות, כדי להציג את סיפורן. איב, אוולין גרדינר, אנגליה, פעם חברה ברשת של אליס, נערה צעירה שגויסה לרגל אחרי הגרמנים והוצבה בעיר ליל, שם אספה מידע חשוב בחשאי, תוך שהיא עובדת במסעדה של משתף פעולה (אף הוא דמות דמיונית שנארגה מדמויותיהם של משתפי פעולה אמיתיים), מסעדה ששירתה את כוח הכיבוש הגרמני. סיפורה נפרש בפרקים הזוגיים, בשנות המלחמה.

שארלוט, צ'ארלי סנט קְלֶר, נערת קולג' אמריקנית, נוסעת עם אמה, ילידת צרפת ליבשת, כדי להפטר מה"בעיה" – הריון מחוץ לנישואין. השנה 1947, קצת אחרי מלחמת העולם השניה. אירופה מתאוששת לאיטה. הן היו בדרך לשוויץ, לקליניקה המתמחה בפתרון בעיות שכאלה, ואחר כך אמורות היו להמשיך לפריז כדי לבקר משפחה וידידים, ובעיקר להסוות את סיבת הנסיעה האמיתית, כדי למנוע שערוריה, כמובן. בדרך עצרו באנגליה, בסאותהמפטון. צ'ארלי בחרה להעלם. היה לה עניין דחוף לסדר, דחוף הרבה יותר מפתרון "הבעיה".

להמשיך לקרוא

Share

שובי נפשי – יהודית רותם

הספר הזה הוא כולו, או רובו, או חלקים נרחבים ממנו, התרסה. התרסה כנגד העולם החרדי, התרסה כנגד הקטלוג והסימון של אנשים רק על פי צבעם או מוצאם, התרסה נגד מוסכמות, התרסה נגד סדרי החברה, התרסה כנגד החוקים המבדילים בין אדם לאדם רק בשל מוצאו, או הדרך בה הגיע לכאן, החברה המבדילה ביחסה לגברים ונשים, ומצפה מהם להתנהגויות שונות, סולחת לגברים ומאשימה נשים.

ויש בו גם אהבה, בספר הזה, וחמלה, ונסיון להיטיב, ונסיון להבין.

שתי גיבורות לספר – שלי ויולי, שני עולמות שונים לגמרי, והחלוקה ביניהן: פרק לזו ופרק לזו; אם כי שלי "נהנית" מפרקים ארוכים הרבה יותר מאלה של יולי, אולי משום ששלי קרובה ברוחה ובעצמה הרבה יותר לסופרת, מאשר יולי, שהיא זרה.

שלי, פעם היתה חרדית, פעם היתה נשואה לגבר ששודך לה, ולא היתה אהבה ביניהם, ולא קרבה, חוץ מקרבת הגוף ההכרחית, והקרבה הבלתי נמנעת מהחיים בבית אחד, הורים לילדים משותפים. אבל היא חיה כך כי כך צריך, וכך חונכה, ואם לעתים היו בה הרהורי כפירה, כי אז השגרה וההכרח החזירו אותה "לתלם".

"…איך ייתכן ש'התורה' הקדושה, החשובה מכל חשיבות, רוצה בהפיכת הנשים לשפחות חרופות? ולמה מטים הגברים החרדים את עוּלה על גב הנשים, ההרות ויולדות ומגדלות ומפרנסות ודואגות לביתן?.." (עמ' 99)

להמשיך לקרוא

Share

נטל ההוכחה – אילת שמיר

אל תקראו את הספר הזה, אם אינכם רוצים להכיר במציאות הסובבת אותנו. אם נוח לכן לעצום עיניים. כמו ילד המסתיר פניו בכפות ידיו ובטוח שאיש אינו רואה אותו. אל תקראו בספר הזה, כי המציאות שהוא מציג, בלשון רכה בדרך כלל, לא תמיד, לפעמים אי אפשר להתאפק ולהחליק, המציאות הזו כואבת ומכעיסה במידה שלא תיאמן.

"… ככה זה כשיש מלחמה אתה לא מעניין אף אחד, בטח לא אם אתה מזכיר במראה פניך את פניו של האויב. …" (עמ' 169)

ככה זה כשיש בינינו ומסביבנו אנשים שהם לא בדיוק אנחנו, שיש להם מוצא אחר, או דת אחרת, לפעמים גם צבע אחר; אנחנו תיכף מקטלגים, מסמנים מי לנו מי לצרינו, כי ככה נוח.

וגם אם הפסקנו, לפחות באופן מודע, לקטלג, למיין, לסמן את משלנו ואת האחרים, המשקעים עוד שם, אף פעם לא נעלמו לגמרי, ותמיד יבואו לידי ביטוי באינטונציה, בטון הדיבור, במלים שתיבחרנה על פני אחרות.

כי ככה זה, בני אדם. אנחנו.

רומנו הוא עורך דין חיפאי, גרוש ואב לשניים בוגרים האחד בצבא, השני כבר אחרי, מתגעגע לעתים לגרושתו. פעם רצה להיות עורך דין שיפעל על פי ערכי הצדק, רצה עולם נכון יותר, מוסרי יותר. אחר כך התפשר, גם על מעמדו במשרד, שותף בכיר כבר לא יהיה. גם על הצדק. מוטב להוציא את הלקוח שלך הכי טוב שאפשר, הצדק יכול לחכות.

להמשיך לקרוא

Share

אולי בחיים אחרים – מיכל צינמון-פירון

כמו רכבת הרים; ההתחלה איטית, נעימה, בטוחה, הקרונות מסתדרים בעליה, חורקים מעט, המסילה גונחת קצת, ללב מתגנבת תחושת חרדה נעימה, ידיעה שתיכף תבוא סחרחורת מענגת, תיכף ירחפו העצמות, תיכף יהיה מפחיד מאד-מאד. רק שלא ידוע כמה. תחושה נעימה-נוראה שכזו.

ככה הספר הזה. מתחיל לאט בשקט, בטוח. הידיעה הבטוחה למה לצפות, כי כבר קראת את הכריכה האחורית. את מצפה לאיזה רומן עם טוויסטים, מקווה שהוא כתוב כיאות. בעצם, אם להיות כנה עם עצמי (ועם קוראות וקוראי הבלוג הזה), חששתי מחזרה על רומן אחר שקראתי לא כל כך מזמן: "מה שאליס שכחה". אפשר היה, כך חשבתי, להתחיל את ביקורתי באותן מלים ממש:

"שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש."

כי על הכריכה האחורית של "אולי בחיים אחרים" כתוב:

"כשאיילת שבה להכרתה אחרי שנפגעה בתאונה, היא לא מבינה איפה צחי, בן זוגה האהוב, ומדוע הוא איננו לצידה. זיכרון עשר השנים האחרונות לחייה אבד, והקרובים לה – אימה, אחיה וחברתה הטובה – אינם מספקים הסברים. וצחי לא בא לבקר, לא עונה כשאיילת מתקשרת אליו, וגם כשהיא מופיעה על סף דלתו הוא עוין וקר."

אז זהו, שלא. אין באמת דמיון בין שני הספרים, חוץ מאותו אובדן זכרון של עשור שלם. ובעצם, גם הזכרון של מה שהיה לפני אותו עשור אבוד – האהבה הגדולה שהיתה, ושאיננה בהווה, ולגיבורה לא ברור מה קרה.

להמשיך לקרוא

Share

יום הדין – ליעד שהם

בפרק ה"תודות" שבסוף הספר נפתח במלים: "אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר." (עמ' 303)

או, במלים אחרות, "המציאות עולה על כל דמיון".

ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.

כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).

ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש"חטאה" בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.

אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.

אז מה היה לנו בספר הזה?

להמשיך לקרוא

Share

הילדים שבזמן – איאן מקיואן

ילד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.

אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.

סטיבן לואיס ואשתו, ג'ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו"ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.

והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.

"… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…" (עמ' 114)

וביום אחד נהפכו חייהם.

להמשיך לקרוא

Share