השופט – שי אספריל

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשיך לקרוא

Share

מעבר – רייצ'ל קאסק

"היא קראה כל כך הרבה ספרים, אמרה, שהם התערבבו לה בראש. לעיתים קרובות היא מקפיצה את הילדים לבית הספר, חוזרת למיטה, מבלה שם כל היום בקריאה וקמה רק כדי לאסוף אותם. היא מסוגלת לקרוא שישה או שבעה ספרים בשבוע. לפעמים באמצע ספר היא נזכרת שכבר קראה אותו. זה בטח בגלל כמות הספרים שהיא קוראת, ובכל זאת מטריד אותה שלוקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה. .." (עמ' 150)

כמעט כמוני …

זאת אומרת – לא שישה או שבעה בשבוע, אחד או שניים, לעתים נדירות – שלושה, ואין לי ילדים שצריך לקחת לבית הספר, לעומת זאת יש לי עבודה ה"גוזלת" זמן קריאה יקר; אבל גם אני נתקלתי כבר בספר שרק באמצעו נזכרתי שכבר קראתיו בעבר. גם אני "מגששת" בזכרוני אחר שם איזה ספר שיש לי "תמונות" ברורות ממנו, רק שמו ונושאו ומחברו פרחו מזכרוני.

אבל את רייצ'ל קאסק, משפגשתי בה פעם אחת, כנראה כבר לא אשכח.

גיבורת ספרה הקודם – "קווי מתאר" – היא סופרת אנגליה שנישואיה התפרקו והיא נוסעת לאתונה ללמד בקורס כתיבה יוצרת.

להמשיך לקרוא

Share

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

כיכרות לחם של מכשפות – או. הנרי

לקרוא ספר של או. הנרי, פירושו לשבת ב"חדר" (כך קראו אז לבית ההורים בקיבוץ), על הכורסה או הספה, מול הפיירסייד הבוער, לכרסם טוסט, עם כוס תה מהבילה ליד. קולות הגשם והרוח מבחוץ, ולהנשא למחוזות רחוקים. "אמריקה" היה המחוז הרחוק הזה, מקום שצריך דמיון מפותח מאד כדי להבין איך היא נראית, ומריחה, ונשמעת.

או. הנרי לקח אותי לשם, לאמריקה, האמיתית או המדומיינת, זו של העיר ושל הספר האמיתי, ניו יורק על עליות הגג הטחובות שבה, ערי הספר הנידחות, והאנשים, כן האנשים שלכל אחד מהם סיפור מסוים, ומספר מבריק המצליח, בכמה מלים ומשפטים, להביא את סיפורם.

היכולת המופלאה הזו, להביא בתמצית, מבלי לגרוע במאום משלמות הסיפור, את סיפורם ותולדות חייהם של גיבוריו, שאינם גנרלים או נשיאים או מנהיגים, אלא, ברובם, אנשים "רגילים" לעתים מכובדים, לרוב משולי החברה, פושעים קטנים, בעלי עסקים קטנים, בעלות בית מוצלחות יותר או פחות; היכולת הזו מייחדת את סיפוריו של או. הנרי, והופכת אותם לבני בלי גיל.

עובדה – גם מקץ (למעלה מ)ארבעים שנה, כשהגיע אלי קובץ הסיפורים הזה, ששתי אליו ואצתי לקרוא בו, וכאילו לא עברו אותן (למעלה מ)ארבעים שנה, הסיפורים הללו "שאבו" אותי אליהם אחד אחד. ואף כי זכרתי חלק מן הסיפורים, ואף כי הכרתי את ה"טוויסט" שבסופם, הקסם שבהם לא פג.

להמשיך לקרוא

Share

אחכה לך במוזיאון – אן יאנגסון

פרופסור פ"ו גלוב (היה כזה באמת) משיב לחבורת תלמידות צעירות שפנו אליו בקשר לתגליות ארכיאולוגיות חדשות, אי אז בשנות הששים של המאה הקודמת, ומקדיש להן ולבתו את ספרו העוסק בתגליות שבביצות דנמרק.

נערה אחת מהן, טינה הופגוד, פונה אליו, למעלה ממחצית המאה לאחר מכן, והיא כבר אינה נערה כלל, במכתב, ובו היא מזכירה את ההקדשה הזו, מספרת שהיא וחברתה הטובה ביקשו תמיד לנסוע יום אחד מאנגליה, מקום מושבן, לדנמרק, כדי לצפות באחת התגליות החשובות – האיש מטולון (גופה של אדם שחי במאה הרביעית לפנה"ס), אלא שמעולם לא נמצאה ההזדמנות לנסיעה שכזו, כל אחת מהן חיה את חייה, עד שאותה חברה הלכה לעולמה, ועתה נותרה טינה לבדה עם אותה חלום חיים שלא יצא אל הפועל, ועם הרבה מחשבות סביב אי הגשמת החלום הזה, ובכלל – מין משבר אמצע החיים שכזה שתוקף אותה, והיא מרגישה שהיא מוכרחה להעלות את מחשבותיה על הכתב, ומאחר שהחלום שלא התגשם נוגע לאיש מטולון, הרי היא ממענת את המכתב לאותו פרופסור גלוב.

"החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם." (*)

אנדרס לארסן, האוצר במוזיאון המדובר, משיב לה, אף הוא במכתב, מספר לה כי הפרופסור מת, ומשיב לכל מיני עניינים שהעלתה במכתבה.

המכתבים, אגב, נכתבים כולם על נייר ונשלחים בדואר אמיתי (למרות קיומו של דואר אלקטרוני).

להמשיך לקרוא

Share

Transcription – Kate Atkinson

לונדון. מלחמת העולם השניה. כן. שוב. כמו בעבותות קסם נמשכת אטקינסון אל אותה התקופה, אל אותו המקום. שוב כמו ב – “Life After Life” והמשכו “A God in Ruins” מספרת לנו אטקינסון על האנשים ה"לא-באמת-חשובים", הפיונים, לכאורה, שמעשיהם, כל אחד ואחת בנפרד, לא באמת שינו את מהלך המלחמה, אבל ביחד השפיעו גם השפיעו (או שלא, כלל לא בטוח).

ג'ולייט ארמסטרונג, אשה צעירה מאד, חדורת אידיאלים ופטריוטית לעילא החליטה להתגייס לטובת המאמץ הצבאי שעתיד היה להגיע, או לא, תלוי במדינאים, מי יהיה ראש הממשלה ומי ימלוך, באנגליה של שנת 1940. מדינות אירופה החלו כבר ליפול בפני המגף הגרמני, ובאנגליה טרם הוחלט האם לנקוט במדיניות של בדלנות, ובתמורה יימנע כיבושה של הממלכה, או להתערב, לקחת צד, ולהסתכן.

Juliet felt rather ashamed, as her mind had been on what dress to wear this evening rather than bottomless pits of evil. The war still seemed like a matter of inconvenience rather than a threat. The Finns had just capitulated to the Soviets, and Hitler and Mussolini had recently met at the Brenner Pass to discuss their “friendship,” but real war, the one where you might be killed, still seemed a long way away. Juliet was currently more concerned with the introduction of meat rationing.” (pp 63)

אפשר עוד לצאת למועדונים ולקולנוע, אבל כבר יש קיצוב במזון, ויש כבר חיילים הנמצאים באירופה, וכלל לא בטוח איך ומתי ישובו.

להמשיך לקרוא

Share

פָּצ'ינקו – מין ג'ין לי

אלמלא הספר הזה כנראה היתה ההיסטוריה של הכיבוש / סיפוח היפני בקוריאה נשאר עלום בשבילי; שיעורי ההיסטוריה בבית הספר לא הגיעו עד המזרח הרחוק, וכל מה שלא נגע ליהודים ויהדות די נדחק הצידה. קוריאה ויפן לא ממש נגעו בהיסטוריה היהודית, אז לא באמת היה צורך שנלמד.

וטוב שנכתב הספר הזה וטוב שתורגם, וטוב שקראתיו, כי אלמלא עשיתי כן, לא הייתי אצה להשלים, ולו במעט את הידע שלי על הכיבוש / סיפוח היפני, ולוּ רק כדי להבין טוב יותר את הספר הזה.

הספר סוקר את תולדותיה של משפחה אחת, קוריאנית, תחת הכיבוש היפני, ובהמשך, הגירתם של הדורות הבאים ליפן, שם המשיכו להחשב כנחותים, כמיעוט שאין "להתערבב" בו, שרצוי לא להעסיקו, שחשוד בהתנהגות לא נאותה.

האנשים הפשוטים, אלה שחיו בכפר דייגים קטן, גיבורי הספר הזה, שידעו תמיד, גם בעיתות מצוקה יחסית או מוחלטת לשמור את הראש "מעל המים" לכלכל עצמם בתבונה, ולהשמר, ככל שיכלו מן הפוליטיקה הכללית.

"…'אין מה לעשות', היה אומר, 'אין מה לעשות.' בין אם סין תיכנע ובין אם תתקומם עדיין יהיה צריך לעקור את העשבים השוטים מגינת הירק, לקלוע חבלים לסנדלים ולשמור על התרנגולות המעטות מפני הגנבים שניסו את כוחם לעיתים קרובות." (עמ' 20)

להמשיך לקרוא

Share

וייט ריבר בוערת – ג'ון וֶרדון

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשיך לקרוא

Share

העיר העשרים ושבע – ג'ונתן פראנזן

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.

אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.

הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.

אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו  "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.

ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.

להמשיך לקרוא

Share