ארכיון פוסטים מאת: Greek Goddess (איריס גנור)

אודות Greek Goddess (איריס גנור)

"מקסם טלוויזיה נראה רחוק בהשוואה למסע אל תוך הדף. להיות בתוך ספר. להתגנב פנימה, אל קפל המפגש בין שני דפים, לחיות במקום שעינייך חולפות בו על פני המילים ומציתות עולם שלם של עשן וסכנה, צבע ועונג שלו. מסע שאף אחד אינו יכול לקטוע במעבר לערוץ אחר. קסם מתמשך." (מתוך:"מעוף העורב" אן-מרי מקדונלד) כשהייתי צעירה מאד קראתי תמיד 3 ספרים במקביל... הייתי מין ילדה חנונית כזאת (אז לא ידעו מה זה חנונים) שלא יצאה לשחק בחוץ, כי בדיוק הייתי באמצע איזה ספר. לכן, עד היום אני לא ממש יודעת לקפוץ בחבל, או לשחק בחמש אבנים.. אבל אני יודעת מהו מצח בהט, ומהם שיחי גלמושים, ומיהי אן-קורדיליה . הכרתי את כל חברי השביעיה הסודית והחמישיה הסודית.. אחר כך קראתי את הספרים בספריה, על-פי הסדר על המדפים... ואת ספרי עם עובד, על פי סדר הוצאתם... השם "אלה יווניה" או Greek Goddess בלשון לועז הוא השם בו התחלתי לפרסם סקירות ספרים, ועל כן השארתיו בשם הבלוג. בכינוי הזה אני מוכרת גם כמנהלת פורום ספרים ב- YNET http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-202,00.html ולמי שלא יודע/ת איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, ומכאן מקור הכינוי. וכל אוהבות ואוהבי הספרים באשר הם - מוזמנות ומוזמנים לבקר

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.

יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.

יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.

ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.

כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.

בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:

"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)

אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.

וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.

להמשיך לקרוא

Share

הראיון האחרון – אשכול נבו

את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.

אז – אני מכירה את אשכול נבו, או כך לפחות חשבתי. עד שקראתי את הספר הזה. והוא פתח לי צוהר לדברים שלא הכרתי, שאולי היו ואולי לא, אבל ודאי מהווים חלק מן הכתיבה שלו, ומשום כך חלק מחייו, אם היו "באמת" או רק נהגוּ בדמיונו.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי מדברת עם הסופר, זה שבספר וזה שאני מכירה (כי לא באמת ידעתי להבדיל), כועסת עליו, מחבקת, מסבירה, מתעצבנת וחוזר חלילה. ואי אפשר היה להבחין בין המציאות לסיפור. ואולי כך צריך להיות.

".. האמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה…" (עמ' 7 – 8)

אז ככה שמתחילת הספר ועד סופו, לא הצלחתי להבין ולא הצלחתי להפריד בין אשכול נבו שבספר לבין אשכול נבו שבחיים.

וזה הספר – סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.

להמשיך לקרוא

Share

קְרֵס – מאריסה מאייר

כמו שני הספרים הקודמים בסדרת "תולדות הלבנה" גם הספר הזה מסתיים בסוף פתוח, למרבה האכזבה (מצד הקורא/ת) ולמרבה השמחה מצד הסופרת / המשווקים/ המו"לים וכו', כי מי לא ירצה לדעת "מה קרה אחר כך?".

מצד שני, גם זה, כמו שני קודמיו, מהפך דפים, נחמד, מרתק, נבלע במהירות וכיף גדול להעביר איתו זמן בין ספרים "רציניים", מין הפוגה שכזאת.

אם בספר הראשון "סינדר" נערה צעירה בחלקה בת אנוש, בחלקה בנויה מחלקים אלקטרוניים שנועדו להחליף איברים שנפגעו פעם, המייצגת את סינדרלה מאגדות הילדים (בת חורגת למשפחה, האב מת, האם החורגת שונאת אותה, שתי אחיות חורגות, תחרות על לב הנסיך וכו') ובספר השני "סקרלט", פגשנו את תואמת כיפה אדומה והזאבים (והסבתא, בספר השלישי "קרס" אנו פוגשים מישהי המזכירה עד מאד את רפונזל, שנכלאה בטירה, וצימחה שער ארוך-ארוך, זו שעל צמתה טיפס האביר כדי להצילה.

ובכן, קרס זו נכלאה בלווין המקיף את כדור הארץ, ועוקבת עבור המלכה הרעה לונה, מן הירח, אחרי בני האדם, הקיבורגים (בני אנוש שיש להם חלקים אלקטרוניים, והם חסרי זכויות אזרח), ושאר הברואים על פני הכדור, וכן אחרי הספינות והתשדורות, וכל מידע שחשוב למלכה לדעת.

להמשיך לקרוא

Share

חיים קטנים – האניה ינגיהארה

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, ובשפה האנגלית, משום שאז טרם ידעתי שיתורגם לעברית, וחבר אחד שלי, שהוא סוג של גורו בענייני ספרים (נקרא לו א'), אמר לי שממש ממש כדאי לי למהר ולקראו, ולא לחכות לחופשה הקרובה, משום שזה לא ספר לחופשה, ולמרות זאת חיכיתי שנה בערך מאז שקניתיו לקינדל; ובכן – כשקראתי אותו לראשונה ליוו אותי במקביל שתי תחושות סותרות לגמרי – האחת, אושר גדול שנפל בחלקי ספר כל כך מצוין, והשניה – עצב רב, משום שהספר הזה יש בו כל כך הרבה רוע אנושי, כל כך הרבה כאב, עד שהוא הופך לעתים קשה מנשוא, ומוכרחה הייתי להניחו מן היד, לשאוף קצת אוויר, לנגב את הדמעות ולשוב אליו.

כך קרה לי גם הפעם, בקריאה בעברית.

ויש הבדלים בין קריאה ראשונה לשניה: קודם כל, בקריאה שניה כבר התייפחתי עוד לפני שהגעתי לתיאורים המכאיבים באמת; בכיתי משום שידעתי מה מצפה לי מעבר לדף, או לשניים, או אפילו בפרק הבא. ידעתי שאי אפשר להמלט ממה שתיכף יגיע, ומה שתיכף יגיע הוא רוע אפל, הרבה מעבר לדמיון של חיי המרובעים. כך למשל, כשאנה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בג'וד סנט פרנסיס, גיבור הסיפור, מתחילה לבכות, לאחר שקראה משהו שכתב "…'טוב,' היא אמרה בזריזות וקיפלה את זה מחדש והחזירה למעטפה. 'עבודה טובה,' הוסיפה, ואז, פתאום היא התחילה לבכות, כמעט בפראות, לא מסוגרת לעצור בעצמה. היא אמרה לו משהו, אבל התייפחה ככה שהוא לא הצליח להבין אותה, ובסוף היא הלכה, אם כי אחר כך, בערב, היא התקשרה אליו והתנצלה.

'אני מצטערת, ג'וד,' היא אמרה. 'זה ממש לא מקצועי מצדי. …'" (עמ' 95), ממש כאן התחלתי לבכות, כי כבר ידעתי מה קראה, למרות שהספר עדיין לא הגיע לסיפור הספציפי הזה. להמשיך לקרוא

Share

ולא נותר אף אחד – אגתה כריסטי

עשרה חיילים קטנים אכלו במסבאה,

אחד פתאום נחנק, ונותרו תשעה.

תשעה חיילים קטנים שקעו אז בשינה,

אחד לא קם בבוקר, ונותרו שמונה.

שמונה חיילים קטנים יוצאים לנסיעה,

אחד נשאר בדבון, ונותרו שבעה.

שבעה חיילים קטנים חותרים בול עץ ישר,

אחד נחתך לו בעצמו,ונותרו שישה.

שישה חיילים קטנים רוצים דבש, בבקשה,

אחד עקצה דבורה, נותרו רק חמישה.

חמישה חיילים קטנים חבשו את הפאה,

אחד הלך לבית משפט, נותרו רק ארבעה.

ארבעה חיילים קטנים יצאו לשוט אי-שם,

אחד, נדמה, טבע בים, ונותרו שלושה.

שלושה חיילים קטנים בגן חיות בינתיים,

אחד נתקל בדוב ונותרו רק שניים.

שני חיילים קטנים ביום חופשי מיוחד,

אחד נשרף בשמש, נותר חייל אחד.

חייל קטן אחד נשאר כל כך לבד,

תלה עצמו על עץ, ולא נותר אף אחד.

 לספר הזה היה פעם שם אחר, עשרה כושים קטנים, והשיר היה כמובן אחר, אלא שמסיבות תקינות פוליטית שונה השם, בתחילה לעשרה אינדיאנים קטנים ולאחר מכן ל"ולא נותר אף אחד", אבל הסיפור נותר אותו סיפור.   להמשיך לקרוא

Share

לא תוכל לחזור הביתה – תומס וולף

הסיפור עצמו קצר למדי. אם ממש נרצה אפשר להציגו בכמה פסקאות ותו לא. סופר צעיר, אמריקאי, מוציא לאור את ספרו הראשון, רגע לפני המשבר הכלכלי הגדול של 1929. ספר המבוסס על חייו בעיירה מרוחקת וקרתנית. במהלך כתיבת הספר השני והוצאתו לאור, נוסע לאנגליה, ולאחר מכן לגרמניה, בכל אחת מהן שוהה תקופת מה, וכך נהיה עד לתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, אחר כך חוזר לאמריקה.

ממש כמו חייו של תומס וולף, אם נעיין באחרית הדבר המצוינת של עודד וולקשטיין הספר הזה – ספרו השלישי במספר של וולף – שיצא לאור אחרי מותו, מתאר את שלבי ההוצאה לאור של שני ספריו הקודמים, כולל תיאורים של אירועים שונים בהם נכח, ואנשים שונים איתם נפגש, ממש כמו גיבור ספרו: ג'ורג' וֶבֶּר.

ואולי אפשר היה לקרוא את תולדות חייו של וולף כדי להכיר את כל הסיפור…

אלא שמעבר לסיפור, מעבר לאנשים ולאירועים, יש כאן תיאור מונומנטלי של חיים, של תקופה, ירידה לדקויות ולפרטי פרטים המאפשרים לקורא/ת לטעום, להריח, להבין, לדעת, לראות ממש כאילו הי(ת)ה שם בתחילת המאה העשרים.

החלק הראשון – תיאורה של ניו יורק ערב המשבר הכלכלי הגדול ב- 1929, דרך סיפור מסיבה הנערכת בביתה של המאהבת של הסופר ובעלה, מסיבה אליה מוזמנים אנשי ונשות החברה הגבוהה של העיר, מסיבה שכמויות המזון שבה, הפאר, ההדר, הדקדנס בעצם, כאילו כדי להצביע על המפולת הבלתי נמנעת.

להמשיך לקרוא

Share

העורכת – יעל שחם

פעם, לפני כך וכך שנים נהגתי להסתופף בחברת עיתונאים ועיתונאיות בעיר הגדולה, לשמוע סיפורים של "מאחורי הקלעים", כאלה שאי אפשר לפרסם למרות ש"כולם יודעים", יחסי כוחות, אהבה/שנאה/תחרות בין בעלי תפקידים וכמובן עיתונאים, מעמדם האגדי של חלק מן העורכים, ופחות של אחרים. העיתונות הכתובה היתה אז אוּרים ותוּמים, והקרבה למוקדי הכח  העניקה לעיתונאים מעט מן ההילה שבכח עצמו.

אחר כך חל פיחות מה במעמדה של העיתונות הכתובה. עיתונים החלו להסגר בזה אחר זה, את מקומם של העורכים-המורמים-מעם ושל המו"לים האגדיים החלו להחליף בעלי-הון-מקרוב-באו; תחילה כדי "להציל" את העיתון העומד על כרעי תרנגולת מבחינה כלכלית, ואחר-כך החליף ההון את העיתונות, והעיתונות הפכה בחלקה לשופר-מטעם.

"יחד עם מותו של המו"ל מת משהו בעיתון. מתו הערכים הישנים. מת האתוס העיתונאי. נקבר המו"ל של פעם. זה קרה בעיתונות כולה ולא ביום אחד. קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה החל תהליך ההתפוררות, ומתי הוא נגמר, כמו שקשה לשים את האצבע על היום שבו החלה התפוררות הגבר של פעם. .." (עמ' 160)

בשלב הזה כבר הייתי קצת יותר רחוקה מאותם עיתונאים ואותן עיתונאיות, הקפה בבית סוקולוב התרוקן כמעט מיושביו וגם "הספריה" כבר נסגרה, שלא לדבר על "זיגל" המיתולוגי; אולי לכן שבה ועלתה בי התהיה, במהלך הקריאה, מיהם האנשים האלה, ששחם מדברת עליהם ונותנת בהם סימנים: "העורך החדש", "המו"ל", "נעליים לבנות", "האמזונה", "העורך החדש-חדש" ועוד, וייחלתי לכך שבסוף הספר היה מונח לו מפתח דמויות, שאדע לפענח מי הוא מי.

להמשיך לקרוא

Share

סודות של חיים מופלאים – סוזן מייסנר

את הילדים שפונו מלונדון בתקופת הבליץ, ימי מלחמת העולם השניה, הכרתי כבר ב"נרניה", אלא ששם הילדים עברו לעולם אגדי, מיד עם הגיעם לכפר, וענייניהם בחיים "האמיתיים" התפוגגו אל תוך הסאגה המופלאה. על לונדון בתקופת הבליץ קראתי ב- “A God in Ruins”  הנפלא של קייט אטקינסון, וגם ב"גברת בירד היקרה", אבל "סתם" ילדים, במקרה הזה – ילדות, שפונו אל הכפר, והבליץ על לונדון שינה את חייהן לגמרי, את אלה הכרתי כאן, ב"סודות של חיים מופלאים".

"… אני מוקפת שדות קטיפתיים, משובצים חורשות עצים וזרועים בתים שחן עתיק יומין של ספרי מעשיות מחלחל מהם. כמה מהגגות הסמוכים מכוסים סכך וכמה מהם לא, אבל לכולם קירות חיצוניים מאבנים זהובות גוון, שנראות כאילו יהיה להן טעם של סוכריות חמאה אם תלקק אותן. …" (עמ' 13)

אמי וג'וליה דאונטרי, בנות לאם בלתי נשואה, ולשני אבות שונים, פונו אל הכפר, מקום יפה וקסום, לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת והיה חשש ממשי להתקפות על לונדון. במקרים שכאלה רצוי וכדאי לפנות את אלה שלא יוכלו להועיל בשום פנים ואופן, ובכך להגן עליהם. אלא שאמי, בת-חמש-עשרה-כמעט-שש-עשרה, נערה צעירה ואחראית למדי, בדרך כלל, שכבר הצליחה למצוא לעצמה משרה חלקית בלונדון של לפני המלחמה, ואפילו הבטחה מעורפלת לקריירה עתידית בתחום עיצוב שמלות, לא אהבה במיוחד את הרעיון של לחיות בכפר, ולהחמיץ ראיון מבטיח עם מי שיוכל אי פעם לקדם את הקריירה שלה, אם תהיה לה כזו, כי מלחמה, ומי יודע כמה זמן תימשך.

בהחלטה של רגע, מחליטה אמי בת-החמש-עשרה-כמעט-שש-עשרה, היודעת כל, ככל (או רוב) הנערות בגילה, לשוב ללונדון, ואחותה ג'וליה, המתעקשת להצטרף, נוסעת עימה.

אלא שאז, בסמוך להגיען, התחילה המתקפה על לונדון, ומשום שהיו בשני מקומות שונים, נפרדו דרכיהן, דומה שלתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

ביער אפל – רות וייר

ספר מתח טוב צריך להחזיק את הקורא/ת מהחל עד כלה, בלי אפשרות להניחו מן היד עד תומו.

"ביער אפל" בהחלט עונה על הקריטריון הזה.

בספר מתח טוב, או לכל הפחות כך מקובל, מתבצע איזה רצח, או פשע נורא אחר, די בהתחלה, והקורא/ת עוקב/ת במתח ומנסה לנחש מיהו הפושע, בדרך כלל כדי להיות מופתע/ת בסופו של הספר, ולחילופין, יודע/ת מי הרוצח מיד בתחילת הספר ועוקב/ת בהשתאות אחר דרכי הפעולה של הגיבור/ה הראשי/ת עד שהתעלומה נפתרת.

"ביער אפל" לא לגמרי עונה על הקריטריון הזה.

למען האמת, עד לאמצעו של הספר, לערך, כלל לא ברור איזה פשע בכלל התבצע.

לאונורה שואו מתעוררת בבית החולים כשאין היא זוכרת כלל מדוע הגיעה לשם. היא פצועה וחבולה, כולה פצע וחבורה, וכל מיני שברי זכרונות מסוייטים מהבהבים בראשה אך אינם מגיעים לתודעתה במלואם.

להמשיך לקרוא

Share

המנהרה – א"ב יהושע

איש אחד, צבי לוריא, שהיה פעם מהנדס בחברת נתיבי ישראל ועכשיו הוא בגמלאות, מתחיל אט אט לאבד את זכרונו. הוא נוטה לשכוח שמות (פרטיים בלבד), כתובות, אירועים. ובכל זאת נדרש, איכשהו, לתפקד.

הזמנה שלו למסיבת פרידה מאחד מעובדיו לשעבר, במשרדי החברה, מובילה אותו לפגישה עם מהנדס צעיר אחד, בנו של היועץ המשפט שפעם עבד עמו, ותוך כדי שיחה, מתבקש לוריא להצטרף, בהתנדבות, לתכנון כביש סודי ומסתורי, אי שם באזור מכתש רמון, ולסייע בפתרון בעיות הכרוכות בתכנון הכביש הזה, בעיות שתתבררנה במהלך הספר.

דמותו של צבי לוריא מכמירת לב. האיש המכיר בבעיית הזכרון שלו הבא והולך, שמות העומדים על קצה הלשון והלשון ממאנת לבטאם, ונלחם, בדרכים שונות כדי לשמור על מקומו בחברה, בבית, במשפחה, להמשיך לתפקד כרגיל, ככל שניתן.

כתיבתו של יהושע מבריקה ומהנה, אלא שנדמה היה לי, לאורך הספר, כי איכשהו נוספו, באופן מלאכותי כמעט, דמויות שתרומתן לספר ולעלילה מועטה. אולי טוב היה לוותר על חלקן.

כדאי לקרוא את הספר הזה בזכות שפתו העשירה ותאוריו המרתקים של יהושע, ויכולתו לספר את סיפור השכחה ההולכת ומתגברת

 

 

המנהרה – א"ב יהושע. הוצאה: הקיבוץ המאוחד. 324 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כולל לקינדל

Share