ארכיון פוסטים מאת: Greek Goddess (איריס גנור)

אודות Greek Goddess (איריס גנור)

"מקסם טלוויזיה נראה רחוק בהשוואה למסע אל תוך הדף. להיות בתוך ספר. להתגנב פנימה, אל קפל המפגש בין שני דפים, לחיות במקום שעינייך חולפות בו על פני המילים ומציתות עולם שלם של עשן וסכנה, צבע ועונג שלו. מסע שאף אחד אינו יכול לקטוע במעבר לערוץ אחר. קסם מתמשך." (מתוך:"מעוף העורב" אן-מרי מקדונלד) כשהייתי צעירה מאד קראתי תמיד 3 ספרים במקביל... הייתי מין ילדה חנונית כזאת (אז לא ידעו מה זה חנונים) שלא יצאה לשחק בחוץ, כי בדיוק הייתי באמצע איזה ספר. לכן, עד היום אני לא ממש יודעת לקפוץ בחבל, או לשחק בחמש אבנים.. אבל אני יודעת מהו מצח בהט, ומהם שיחי גלמושים, ומיהי אן-קורדיליה . הכרתי את כל חברי השביעיה הסודית והחמישיה הסודית.. אחר כך קראתי את הספרים בספריה, על-פי הסדר על המדפים... ואת ספרי עם עובד, על פי סדר הוצאתם... השם "אלה יווניה" או Greek Goddess בלשון לועז הוא השם בו התחלתי לפרסם סקירות ספרים, ועל כן השארתיו בשם הבלוג. בכינוי הזה אני מוכרת גם כמנהלת פורום ספרים ב- YNET http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-202,00.html ולמי שלא יודע/ת איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, ומכאן מקור הכינוי. וכל אוהבות ואוהבי הספרים באשר הם - מוזמנות ומוזמנים לבקר

סוף המשחק – ליעד שהם (תיק נוער 3)

זהו. זה האחרון בסדרה. לא צריך יותר לכסוס ציפורניים. יש כאן סוף; סגירת מעגל.

כי אחרי הכל, נשארנו ב(סוג של) מתח מאז הספר השני בסדרה – "איש הפח", שהוא בתורו פתר חלק מן המתח שנשאר אחרי הספר הראשון בסדרה – "סיכון כפול", ובין הראשון לשני לשלישי חלפו חודשים ארוכים. אבל הסוף, כאמור, הגיע.

דנה ואיתי שהסתבכו שניהם עם איזה ארגון פשע השולט בשוק הסמים, נמצאים בתחילת הספר הזה בתכנית להגנת עדים. כל אחד מהם בנפרד. אי אפשר עוד לדעת במי ניתן לבטוח, אי אפשר להפגש, אנשי הקשר שלהם מזינים אותם במעט מאד מידע.

עד ש – ובכן, כל מי שטרם קרא/ה את הספרים הקודמים – זוהי אזהרת ספויילר (בעצם, יכולתי להזהיר כבר קודם). הם נפגשים. יש מי שמפגיש אותם, שלא בידיעת שומריהם, ומכאן תתגלגל העלילה כאשר כל מי שהם בוטחים בו עלול להיות סוכן כפול, והם נושאים עימם משא חוסר אמון מכל שקרה להם עד כה.

בדרך ייפגשו ברוע ועוד רוע, בחוסר אכפתיות לחיי אדם, יופתעו שוב ושוב מבגידות. יברחו, יחזרו, יעקבו, יהיו נעקבים.

להמשיך לקרוא

Share

רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה בורא עולמות; עולמות מיסטיים, עולמות אחרים, אפשריים לגמרי, אבל אין דרך לדעת, עד שנגיע, עם נגיע, אם יש בכלל, עולמות שכאלה. ב"עולם הסוף" לקח אותנו גפלה אל העולם אליו נגיע (אם נגיע) אחרי שנמות. עולם מפורט ומסודר ומתוכנן להפליא. ב"עשתונות" עולם המתים הוא חלק מן העולם שלנו, חלק נסתר ונוכח בו בזמן. ב"האורחים" מתקיים עולם שבו מתקיימות מטמורפוזות משונות, ממש בתוך העולם הזה שבו אנחנו חיים. כך גם בספרו החדש – "רשימות מארץ הכביש" נברא עולם חדש, כזה שאנחנו לא באמת מכירים. עולם שאליו נגיע, אם נגיע, אם ישנו כזה, בארץ שבה לא חיים ולא מתים.

זוהי ארץ הכביש.

נסו להעלות בדמיונכם כביש, באיווה נניח, העובר בין שדות תירס משני צדדיו; אין רואים את תחילתו ואין רואים את סופו מאופק עד אופק.

זוהי ארץ הכביש, בה מוצא את עצמו גיבור הספר – תמיר גושן. אין הוא יודע איך הגיע אליה, אין הוא יודע איך יוצאים ממנה. רק כביש ארוך-ארוך לפניו, ועליו מסומנות טבלאות יאוש: ארבעה קווים הנחצים בקו חמישי, אחת אחרי השניה. ושקט. שקט מחריש אוזניים. או רעם מתגלגל מרחוק, אבל אין עננים, אין שום סימן שאפשר ללכת על פיו.

מין ארץ "לימבו" שכזאת. ארץ ש"בתוך סוגריים"

"'כל מה שקרה לך עד שהגעת לכביש הזה התרחש מחוץ לסוגריים. גם מה שיקרה לך אחרי שתלך מפה, לא משנה אם תצא מפה בחיים או לא. .." (עמ' 60 –  61)

"… סביר להניח שכשאיחלץ מהסוגריים הזדוניים .. לא אזכור דבר ממה שקרה. .." (עמ' 103)

להמשיך לקרוא

Share

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשיך לקרוא

Share

ילדה רעה – נעמי לויצקי

"הגעתי לשלב בחיי שבו אני יכולה להרשות לעצמי לבחור. לבחור מה לעשות ומה לכתוב, עם מי וכיצד לבלות, ואת מי ואיך לאהוב. אין לי עוד צורך למצוא חן בעיני מי שלא מעניין אותי ואין בי רצון להוכיח דבר לאיש. … ממרום גילי אני אמורה להיות אסירת תודה על חיים מרתקים…" (עמ' 356)

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים; מעניין איזה סיני חשב על נעמי לויצקי, כי החיים שלה היו, ועודם, מעניינים; מאד מעניינים. למען האמת – מעניינים במידה שמספיקה ליותר מאשה אחת.

בחלקם – מעוררי קנאה או השתאות, כי כמה מאיתנו זכו להיות נוכחות בזמן כתיבת דברי הימים, להיות על יד, לדווח, לראות, לשמוע, לעתים אפילו לקחת חלק בארועים שרובנו קראנו עליהם בעיתונים, או שלא קראנו, משום שהצנזורה הצניעה אותם; כמה מאיתנו הכירו או מכירות באופן אישי ומקרוב מנהיג זה או אחר? כמה מאיתנו גרו תקופות לא קצרות בבית מלון בו מתארחים בדרך כלל שועים ורוזנים, ומנהיגי מדינות, ואותו מלון היה לנו לבית, לא מקום שמתארחים בו?

וישנו הצד השני של החיים המעניינים, כזה שבדרך כלל מוסתר, שלא מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על כאבים, על עניינים שהודחקו כליל מן ההכרה, על שנים שנשכחו, ש"נמחקו" מן הזכרון?

הרי הרבה יותר קל ופשוט לכתוב על הזוהר, על הנסיעות, המסעדות, הברים, החברים, המנהיגים, הארועים, ההתחככות בהיסטוריה בהתהוותה.

להמשיך לקרוא

Share

הניקס – נייתן היל

"…הניקס.. הוא שדון מים שעף הלוך ושוב על קו החוף ומחפש ילדים, במיוחד ילדים הרפתקנים שמסתובבים לבד. כשהוא מוצא אחד, הניקס מופיע בפני הילד בדמות סוס לבן גדול. בלי אוכף, אבל ידידותי ומאולף. הוא משתוחח נמוך ככל שסוס יכול, כדישהילד יוכל לטפס עליו.

הילדים פוחדים תחילה, אך בסופו של דבר, איך הם יכולים לסרב? סוס משלהם! הם קופצים עליו, וכשהוא קם על רגליו הם בגובה שניים וחצי מטרים מהקרקע והם בעננים – שום דבר גדול כל כך לא הבחין בהם עד כה. הם נועזים. הם בועטים בסוס כדי שידהר מהר יותר, והוא פורץ בדהרה קלה, וככל שזה מוצא חן בעיניהם יותר, כך מאיץ הסוס את דהרתו.

זה תמיד כך. הילדים שהם קורבנותיו של הניקס תמיד חשים תחילה פחד. אחר כך שהתמזל מזלם. אחר כך רכושנות. אחר כך גאווה. אחר כך אימה. .. זה הדבר הכ טוב שקרה להם. הם מעולם לא חשו חשובים כל כך, מעולם לא נהנו כל כך. ורק בנקודה הזו – בשיא המהירות והאושר.. הסוס סוטה מהדרך שמובילה העירה ודוהר לעבר הצוקים המשקיפים אל הים.. והילדים צורחים ומושכים ברעמתו של הסוס ובוכים ומייללים אבל שום דבר לא עוזר. הסוס מזנק מהצוק ונופל. …" (עמ' 114)

כשאת לוקחת ליד ספר בן 700 עמודים, את צריכה לקחת בחשבון כל מיני עניינים פעוטים אך כבדי משקל, כמו – משקלו של הספר, למשל, שמכביד בתיק (כי את לוקחת עמך ספר לכל מקום, שמא יזדמנו לך חמש דקות תמימות פנויות, וחבל שלא לנצל אותן לקריאה), או העובדה שכמה זמן שלא תקדישי לו, תמיד יהיו עניינים אחרים שתצטרכי לעסוק בהם כמו עבודה, או ארוחות ואפילו שינה, שלא לדבר על העובדה שלפעמים, במהלך הקריאה, את מוכרחה לעשות הפסקה כדי לנוח משפע המידע ש"נחת" עליך במהלכה, ואת מוכרחה קצת זמן לחשוב.

מכאן מובן מאליו כי קריאת ספר בן 700 עמודים היא עניין שלוקח זמן, ולא מעט. ומיד נשאלת השאלה – האם כדאי להקדיש כל כך הרבה זמן לספר אחד?

במקרה של "הניקס" – התשובה היא כן! לחלוטין!

להמשיך לקרוא

Share

משחק השקרים – רות וייר

את רות וייר פגשתי כבר בשני ספריה "האשה בתא מספר 10" ו"ביער אפל", שניהם מותחנים שהיפכוּ דפים והדירו שינה מעיני; לכן מובנת לגמרי הציפיה כי גם הספר הזה, שנועד לשמש "הפוגה" בין ספרים יותר "רציניים", יהיה כזה מין מותחן: מהפך דפים ומדיר שינה.

ובכן – לא. לא לגמרי מהפך דפים. בהחלט לא מדיר שינה. אמנם יש כאן תעלומה, ויש רצון למצוא מהי, אלא שהתעלומה היא תעלומה ישנה ומירב המתח נבנה סביב הגילוי לשיעורין; לא נספר לכם בהתחלה מה היה, כדי שתמשיכו לקרוא.

אז כן, קראתי עד הסוף, אבל לא באמת "נמתחתי" ולא באמת עניין אותי לדעת מה קרה פעם; התחבולה הזאת לא עבדה לגמרי, התפרים גסים מדי, הסיפור קצת פחות מתקבל על הדעת.

אייזה וולד, המספרת, מקבלת יום אחד מסרון מאחת מארבעת חברותיה-ההכי-טובות בפנימייה של פעם; המסרון אומר: "אני זקוקה לכן"; נשלח אליה ואל השתיים הנוספות. ומיד שלושתן מניחות את חייהן בצד ונוסעות לכפר הסמוך לפנימייה בה למדו, לסייע לקייט, זו ששלחה את ההודעה.

להמשיך לקרוא

Share

השופט – שי אספריל

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשיך לקרוא

Share

מעבר – רייצ'ל קאסק

"היא קראה כל כך הרבה ספרים, אמרה, שהם התערבבו לה בראש. לעיתים קרובות היא מקפיצה את הילדים לבית הספר, חוזרת למיטה, מבלה שם כל היום בקריאה וקמה רק כדי לאסוף אותם. היא מסוגלת לקרוא שישה או שבעה ספרים בשבוע. לפעמים באמצע ספר היא נזכרת שכבר קראה אותו. זה בטח בגלל כמות הספרים שהיא קוראת, ובכל זאת מטריד אותה שלוקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה. .." (עמ' 150)

כמעט כמוני …

זאת אומרת – לא שישה או שבעה בשבוע, אחד או שניים, לעתים נדירות – שלושה, ואין לי ילדים שצריך לקחת לבית הספר, לעומת זאת יש לי עבודה ה"גוזלת" זמן קריאה יקר; אבל גם אני נתקלתי כבר בספר שרק באמצעו נזכרתי שכבר קראתיו בעבר. גם אני "מגששת" בזכרוני אחר שם איזה ספר שיש לי "תמונות" ברורות ממנו, רק שמו ונושאו ומחברו פרחו מזכרוני.

אבל את רייצ'ל קאסק, משפגשתי בה פעם אחת, כנראה כבר לא אשכח.

גיבורת ספרה הקודם – "קווי מתאר" – היא סופרת אנגליה שנישואיה התפרקו והיא נוסעת לאתונה ללמד בקורס כתיבה יוצרת.

להמשיך לקרוא

Share

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

כיכרות לחם של מכשפות – או. הנרי

לקרוא ספר של או. הנרי, פירושו לשבת ב"חדר" (כך קראו אז לבית ההורים בקיבוץ), על הכורסה או הספה, מול הפיירסייד הבוער, לכרסם טוסט, עם כוס תה מהבילה ליד. קולות הגשם והרוח מבחוץ, ולהנשא למחוזות רחוקים. "אמריקה" היה המחוז הרחוק הזה, מקום שצריך דמיון מפותח מאד כדי להבין איך היא נראית, ומריחה, ונשמעת.

או. הנרי לקח אותי לשם, לאמריקה, האמיתית או המדומיינת, זו של העיר ושל הספר האמיתי, ניו יורק על עליות הגג הטחובות שבה, ערי הספר הנידחות, והאנשים, כן האנשים שלכל אחד מהם סיפור מסוים, ומספר מבריק המצליח, בכמה מלים ומשפטים, להביא את סיפורם.

היכולת המופלאה הזו, להביא בתמצית, מבלי לגרוע במאום משלמות הסיפור, את סיפורם ותולדות חייהם של גיבוריו, שאינם גנרלים או נשיאים או מנהיגים, אלא, ברובם, אנשים "רגילים" לעתים מכובדים, לרוב משולי החברה, פושעים קטנים, בעלי עסקים קטנים, בעלות בית מוצלחות יותר או פחות; היכולת הזו מייחדת את סיפוריו של או. הנרי, והופכת אותם לבני בלי גיל.

עובדה – גם מקץ (למעלה מ)ארבעים שנה, כשהגיע אלי קובץ הסיפורים הזה, ששתי אליו ואצתי לקרוא בו, וכאילו לא עברו אותן (למעלה מ)ארבעים שנה, הסיפורים הללו "שאבו" אותי אליהם אחד אחד. ואף כי זכרתי חלק מן הסיפורים, ואף כי הכרתי את ה"טוויסט" שבסופם, הקסם שבהם לא פג.

להמשיך לקרוא

Share