ארכיון פוסטים מאת: Greek Goddess (איריס גנור)

אודות Greek Goddess (איריס גנור)

"מקסם טלוויזיה נראה רחוק בהשוואה למסע אל תוך הדף. להיות בתוך ספר. להתגנב פנימה, אל קפל המפגש בין שני דפים, לחיות במקום שעינייך חולפות בו על פני המילים ומציתות עולם שלם של עשן וסכנה, צבע ועונג שלו. מסע שאף אחד אינו יכול לקטוע במעבר לערוץ אחר. קסם מתמשך." (מתוך:"מעוף העורב" אן-מרי מקדונלד) כשהייתי צעירה מאד קראתי תמיד 3 ספרים במקביל... הייתי מין ילדה חנונית כזאת (אז לא ידעו מה זה חנונים) שלא יצאה לשחק בחוץ, כי בדיוק הייתי באמצע איזה ספר. לכן, עד היום אני לא ממש יודעת לקפוץ בחבל, או לשחק בחמש אבנים.. אבל אני יודעת מהו מצח בהט, ומהם שיחי גלמושים, ומיהי אן-קורדיליה . הכרתי את כל חברי השביעיה הסודית והחמישיה הסודית.. אחר כך קראתי את הספרים בספריה, על-פי הסדר על המדפים... ואת ספרי עם עובד, על פי סדר הוצאתם... השם "אלה יווניה" או Greek Goddess בלשון לועז הוא השם בו התחלתי לפרסם סקירות ספרים, ועל כן השארתיו בשם הבלוג. בכינוי הזה אני מוכרת גם כמנהלת פורום ספרים ב- YNET http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-202,00.html ולמי שלא יודע/ת איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, ומכאן מקור הכינוי. וכל אוהבות ואוהבי הספרים באשר הם - מוזמנות ומוזמנים לבקר

פרנקנשטיין בבגדאד – אחמד סעדאווי

מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.

וחלקנו זוכרות את מלחמת עיראק השניה עת בוש הבן החליט לסיים את שהחל בוש האב, ופעל להדחת שליט עיראק, סדאם חוסיין ובניו המנוולים. כולנו זוכרות את דמותו של סדאם חוסיין כאשר נתפס, והוא נראה כפושע נמלט, וכל שמץ נהנתנות נעלם ממנו כליל. ואנו זוכרות גם את פסלי השליט המופלים בערים.

אבל מה אנחנו באמת יודעות על עיראק?

מה אנחנו יודעות (ויודעים) על מאבקי הכוחות בין בעלי האמונות השונות? על חיי היום יום, אחרי שנכנסו האמריקאים כדי "לעשות סדר" ולהביא את הדמוקרטיה?

לא הרבה, למען האמת, אלא אם כן אנחנו חוקרים בתחום, או עוסקים בו בתחום עיסוקינו, משום שהעיתונות במקומותינו, או מה שנשאר ממנה, לא ממש טורחת לספק לנו קצת מידע, ומשום שאנחנו לא באמת מתעניינות, אם להודות על האמת.

ומה נשאר לנו? ספרים. הספרים יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם שאין לנו באמת נגיעה אליו, ולספר לנו מה קורה שם, מעבר למסך חוסר הידיעה.

להמשיך לקרוא

Share

סקרלט – מאריסה מאייר

פטנט חביב מצאה לה מאריסה מאייר: אגדות הילדים ששמענו פעם בלבוש היי-טקי מד"בי, תוך ערבוב כמה אגדות לתוך פנטזיה אחת, עם סיפור מסגרת מעל. מבולבלים? לא תהיו אחרי שתתמכרו לסדרה הזו – תולדות הלבנה.

את "סינדר", הלא היא סינדרלה, פגשנו בספר הראשון. נערה מאומצת על ידי אם חורגת ושתי אחיות, האב מת זה מכבר, האם החורגת והאחות האחת שונאות אותה משום שגופה הינו גוף אנושי שתוּקן, אחרי פגיעה אנושה, באיברים ביוניים, ועל-כן היא "קיבורגית", שאין לה זכויות אזרח, והיא רכושה של המשפחה. מצד שני, בהיותה אנושית במהותה, הרי שיש לה רגשות וכאבים.

סינדר, כמו סינדרלה פוגשת בנסיך בנשף, הוא מתאהב בה, היא בורחת ובמנוסתה מותירה אחריה את כף רגלה הביונית. רק אז מתברר לו כי אינה אנושית לגמרי.

סקרלט גיבורת הספר השני בסדרה, היא נערה יתומה מאם ואביה לא ממש מתפקד, גדלה בבית סבתה. הספר נפתח בהעלמה של הסבתא, והמשטרה המשוכנעת שהסבתא נעלמה מרצונה.

מכאן ייפתח מסע לחיפושה של הסבתא, כשבסביבה רוחשים אנשים שהם סוג מסוים של אנשי זאב המחפשים את סינדר הנעלמת, על פי הוראת מלכת הלבנה.

להמשיך לקרוא

Share

אח שלי איוב – שמי זרחין

"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)

קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.

כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)

הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.

אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.

ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".

וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.

".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון

לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.

בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.

נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה

אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.

ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.

וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.

להמשיך לקרוא

Share

ארבעה אבות – אמיר זיו

ארבעה גברים, שלוש נשים, במין היפוך מן הפיוט הידוע המושר, בלחנים שונים ובשפות שונות בסוף ליל הסדר, פיוט שנועד, בין השאר, להשאיר את הצעירים שלשולחן ליל הסדר ערים ומוכנים לשיר-חידון הזה, שבו עליהם לזכור בעל-פה כמה מונים בכל אחד מן הנזכרים בשלושה-עשר בתי הפיוט.

שלושה אבות, ארבע אמהות יש בפיוט. ארבעה אבות יש בספר. שלוש נשים. וקולן של אלה, בתחילה, מושתק.

האב הראשון – א' (אליהו) בוכמילר, שאנו פוגשים בו דרך חלופת המכתבים שלו עם מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה; עניין בנאלי ומוכר לכאורה לכולנו – הוספת מרפסת ללא רשיון בניה בדירה שמעליו, מתחילה את חלופת המכתבים הזו, בין בוכמילר, השכן, לבין ברוך דומיני, סגן מהנדס העיר.

שניהם, מסתבר, מאוהבים באותה האשה – קלרה. זו שבנתה את המרפסת ללא רשיון, זו ששבתה את לבו של בוכמילר כשהגיעה לבית, למרות שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, זו שסגן מהנדס העיר התאהב בה כשביקר בביתה לבדוק את חריגות הבניה, זו שגם בנו של בוכמילר התאהב בה, כך נראה, ומשום כך אינו מתגורר יותר עם אביו, ויש ביניהם נתק.

והכל הכל מתברר בקולם של שניים – בוכמילר ודומיני. קולה של קלרה אינו נשמע.

להמשיך לקרוא

Share

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה

דוח נטישה (זמנית לפחות)

כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.

ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.

וכאן זה בלט במיוחד.

לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.

אולי אשוב אליו, אולי לא.

איני יודעת.

בינתיים.

 

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום:  ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.

Como la Sombra que se a – Antonio Muñoz Molina

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

גיבור – אריק צ'רניאק

דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?

כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות  ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189),  את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.

לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).

גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשיך לקרוא

Share

בתולת הים – קמילה לקברג

השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.

ומה עושה ספר מתח לספר מתח טוב? קודם כל היפוך הדפים: כזה שהחיים עצמם מאד מפריעים לו, וכל מה שאת רוצה הוא להגיע הביתה, ולהתכרבל לך על הספה שבסלון עם הספר. כזה שאתה קורא במטה עד שנעצמות עיניך, ועוד קצת, עוד קצת, כי אי אפשר לעצור כך באמצע המשפט.

ומה עוד? שלא יהיה מובן מאליו, שלא יהיה ברור מי הרוצח/ת מן הרגע הראשון, או השני. שהעלילה תהיה מציאותית, שהגיבורים והגיבורות לא יהיו גיבורי על (כי אז זה ספר פנטזיה), וכל השאר בונוסים.

שלא נדע מי הרוצח ברגע הראשון או השני? ובכן, אני ידעתי מי הרוצח/ת בעמוד 293, רק כדי להבין שלא ייתכן שזה/זו הרוצח/ת בעמוד 356, והאמת מתחילה להתבהר רק בעמוד 399. ספר מתח טוב, ללא ספק.

להמשיך לקרוא

Share

קליפת אגוז – איאן מקיואן

אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.

אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.

או כך היא אומרת.

למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.

ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.

וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.

והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.

"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)

להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share