ארכיון פוסטים מאת: Greek Goddess (איריס גנור)

אודות Greek Goddess (איריס גנור)

"מקסם טלוויזיה נראה רחוק בהשוואה למסע אל תוך הדף. להיות בתוך ספר. להתגנב פנימה, אל קפל המפגש בין שני דפים, לחיות במקום שעינייך חולפות בו על פני המילים ומציתות עולם שלם של עשן וסכנה, צבע ועונג שלו. מסע שאף אחד אינו יכול לקטוע במעבר לערוץ אחר. קסם מתמשך." (מתוך:"מעוף העורב" אן-מרי מקדונלד) כשהייתי צעירה מאד קראתי תמיד 3 ספרים במקביל... הייתי מין ילדה חנונית כזאת (אז לא ידעו מה זה חנונים) שלא יצאה לשחק בחוץ, כי בדיוק הייתי באמצע איזה ספר. לכן, עד היום אני לא ממש יודעת לקפוץ בחבל, או לשחק בחמש אבנים.. אבל אני יודעת מהו מצח בהט, ומהם שיחי גלמושים, ומיהי אן-קורדיליה . הכרתי את כל חברי השביעיה הסודית והחמישיה הסודית.. אחר כך קראתי את הספרים בספריה, על-פי הסדר על המדפים... ואת ספרי עם עובד, על פי סדר הוצאתם... השם "אלה יווניה" או Greek Goddess בלשון לועז הוא השם בו התחלתי לפרסם סקירות ספרים, ועל כן השארתיו בשם הבלוג. בכינוי הזה אני מוכרת גם כמנהלת פורום ספרים ב- YNET http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-202,00.html ולמי שלא יודע/ת איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, ומכאן מקור הכינוי. וכל אוהבות ואוהבי הספרים באשר הם - מוזמנות ומוזמנים לבקר

קליפת אגוז – איאן מקיואן

אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.

אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.

או כך היא אומרת.

למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.

ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.

וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.

והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.

"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)

להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

13 סיבות – הרהורים לאחר צפייה בסדרת הטלוויזיה

קודם כל ולפני הכל – אם טרם קראתן/ם את הספר הזה, או טרם ראיתם את סדרת הטלוויזיה שנעשתה על-פיו, ואתן לא אוהבות / אתם לא אוהבים ספויילרים, אל תמשיכו לקרוא!

לפני כשלוש וחצי שנים קראתי את הספר המצוין הזה – 13 סיבות שכתב ג'יי אשר – והמלצתי עליו מאד, בעיקר לבנות ובני הנעורים, שהחיים נראים הרי גורל בגילם, ובכלל, אם קורא/ת אחד/ת יפקחו עיניים, יתבוננו סביב ואולי יימנעו ממעשים, או יעשו מעשים טובים אחרים, הרי שהספר הזה עשה את שלו.

ואז באה סדרת הטלוויזיה, ועל פי הפיד שלי בפייסבוק, ומדורי התרבות בעיתונות, היא עושה לא מעט באזז. מובן שצפיתי בסדרה וכמה מחשבות עלו בי בעקבות הצפייה הזו.

 

להמשיך לקרוא

Share

שִיבָה – יָא גֶ'סִי

בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

המוזיאון – שוק העבדים בלאגוש

להמשיך לקרוא

Share

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

להמשיך לקרוא

Share

ועכשיו נרקוד! – קארין למבֶּר

דו"ח נטישה

לומר את האמת – הייתי נוטשת כבר קודם, אבל היה לילה, ולא רציתי לצאת שוב מן המטה, רק כדי להתחיל ספר חדש, ובכלל, ניסיתי קצת להניח לראש אחרי קריאת "הטבלה המחזורית"; אבל זו לא היתה באמת מנוחה נכונה. בעיקר בזבוז זמן.

זוכרות את ספרי מיילס אנד בון? אלה שקראו להם בעברית "הרומן הרומנטי"? זוכרות?

תמיד היתה בהם אשה צעירה ובלתי מנוסה, בדרך כלל עניה, שפגשה גבר עשיר, מסוקס, גברי, בדרך כלל היתה לו חברה לצידו, או כזו שרצתה להיות. הוא יכול היה להיות רווק או אלמן, לפעמים עם ילדים משלו. גיבורת הספר התאהבה בגיבור ולהיפך, החיים הפרידו ביניהם, עד ששבו והתאחדו בנשיקה.

אז כזה בדיוק.

רק בגיל הזהב.

להמשיך לקרוא

Share

הטבלה המחזורית – פרימו לוי

פעם, בבית הספר היסודי במסגרת שיעורי הבית שהטילו עלינו התבקשנו להמיס מעט מלח במים, ואז להרתיח את המים עד שיתאדו לגמרי, ולדווח מה קרה. המים התאדו ועל קרקעית הכלי נותרה שכבת מלח.

ניסוי נוסף כלל סוכר במקום מלח, והתוצאות היו, כמובן, סוכר שהתגבש על קרקעית הכלי, כמעט בלתי ניתן להסרה, ואמא אחת זועמת מעט, שבחיוך אירוני ביקשה שבפעם הבאה המורה תגיע לנקות את הכלי משאריות הניסויים הכימיים הללו.

בניסוי הסוכר נזכרתי כאשר קראתי את הפרק "ארסן" בו מתבקש הכימאי לבדוק האם חבילת הסוכר מכילה חומרים נוספים חוץ מסוכר.

כי כזהו הספר הזה "הטבלה המחזורית", עוסק, כביכול, ביסודות הכימיה, דרך הטבלה המחזורית, שיטת המיון של מנדליב המציגה את היסודות על פי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם (ענין המובן בעיקר ליודעי ח"ן, כימאים או לומדי כימיה, שוודאי יהנו מן הספר הזה אף יותר מאלה שכמוני, זנחו את המעבדות, מבערי הבונזן, החומרים והמבחנות כבר בתחילת לימודיהם/ן בחטיבת הביניים, או התיכון); אבל, בעצם, כל פרק בספר הוא סיפור, אוטוביוגרפי או אחר, הקשר ליסוד כימי מן הטבלה המחזורית.

להמשיך לקרוא

Share

על מאמרו של יהודה ויזן המבקר את ספר שיריו החדש של רוני סומק

על מאמרו של יהודה ויזן "רוני סומק, יאיר לפיד של השירה העברית", "הארץ" ספרים – 14 באפריל, 2017

ביקורת על ביקורת

התחלתי לקרוא את ביקורתו של יהודה ויזן, והתמלאתי פליאה – למה? מה עשה לו סומק שככה השתלח בספר שיריו האחרון, ובשיריו בכלל, ובו עצמו?

קודם כל בא ויזן חשבון עם שינוי השם מ"סומך" ל"סומק" ומיד מסיק כי סומק ביקש, כך נראה (לו, לויזן), להתרחק ממזרחיותו; מאין הוא יודע זאת. והרי עמיחי (שבאילנותיו הוא נתלה בהמשך), היה פעם לודוויג פפויפר, ושינה שמו, כך ציין פעם באיזה מקום, מסיבות ציוניות. אפילו אני, כותבת שורות אלה, שיניתי שם משפחתי פעם מ"גרינר" ל"גנור", סתם כי לא אהבתי את הצליל. על-פי ויקיפדיה, למשל, נפלה טעות של הבחור הזעצער, בעת פרסומו של שירו הראשון של סומק, ומאז דבק בו השם, והוא דבק בו בחזרה. אבל היי, למה לבלבל את ויזן עם עובדות. יותר טוב, אם כבר משמיצים, להוסיף עוד טיפת רוע: מתכחש למזרחיותו.

אבל איך אפשר בכלל לחשוב אפילו, שסומק מתרחק או מתכחש למוצאו, והרי כל כך הרבה שירים שלו נובעים משם, מן המוצא המזרחי, ומצביעים לשם…

להמשיך לקרוא

Share

בעלי לא בבית – מירב הלפרין

את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי.

אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך על שפתותי, אבל בסך הכל הספר הזה די עצוב, אם מסתכלות על התמונה המלאה, וקוראות בין השורות.

ולא שהספר מעמיק במיוחד, הו לא! אין כמעט קלישאה שלא נזכרת בו, בעניינן של נשים רווקות / גרושות ובעניינים של יחסים בין המינים. למען האמת ההגדרה היותר מדויקת תהיה "ריק"; הספר הוא במשקל נוצה, ולא מותיר אחריו סימנים כלל.

מצד שני הוא נקרא בשטף, ונגמר בתוך יומיים, כך שהוא בהחלט כתוב טוב.

אשה אחת, שיש לה שני ילדים בגיל ההתבגרות, ובעל אחד שמודיע לה יום אחד שהוא עוזב אותה כי מצא אהבה חדשה. זה לא באמת צריך להפתיע אותה, כי הם בעיקר חיים האחד ליד השניה, תוך ניהול הבית. חיי הנישואין כקלישאה.

להמשיך לקרוא

Share

Career of Evil – Robert Galbraith /J.K. Rowoling

הכל התחיל בימים האחרונים של חודש ינואר השנה, עת עברתי על יד החנות בוק שוק ברמת אביב, חנות חביבה עלי במיוחד, משום שהצלחתי למצוא שם לא פעם ספרים-שאי-אפשר-למצוא-בשום-פנים-ואופן, ומשום שבעל החנות הוא איש מאד חביב ומאיר פנים, ובעיקר אוהב ספר מן הזן ההולך ונכחד.. והבטחתי לעצמי שבשום-פנים-ואופן אני לא קונה לי אף ספר, משום שיש לי בערך שלושים או ארבעים ספרים שטרם קראתי על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ועוד אי-אלה ספרים בפורמט דיגיטלי על הקינדל, ובאמת שאין שום צורך בעוד ספר.

אבל, אמרתי לעצמי, אעבור ואציץ, סתם כי יש לי קצת זמן להעביר, ומזמן לא הסתכלתי על החנות הזאת..

מחוץ לחנות יש דוכן קטן ובו ספרים ב- 10 שקלים בלבד, וכבר מרחוק ראיתי את הספר הזה, וידעתי מה הוא גם מבלי לקרוא את השדרה (הייתי רחוקה מכדי להצליח לקרוא), והבנתי שלמרות שהבטחתי לעצמי לא לקנות עוד ספר, ולמרות שבסיומו של הספר הקודם בסדרה – The Silkworm – תהיתי אם אשוב לקרוא עוד ספר בסדרה הזו, משום שרולינג, למרות כתיבתה המצוינת לגמרי, היא, איך לומר? "חופרת". כדי להאריך, כדי להעמיק, כדי לתת רקע… ואני? מה אני כבר רוצה? סיפור מתח טוב עם קליימקס טוב בסופו, "עת רשע יבוא על עונש", שהוא התרגום של Confutatis Maledictis (כאן מתוך הסרט הנפלא "אמדאוס"). אבל לא אצל רולינג. היא צריכה להוסיף רקע ומניעים, קצת פרטים ביוגרפיים, ועוד קצת, הן של הגיבורים והגיבורות, הן של גיבורי המשנה. "חופרת".

להמשיך לקרוא

Share