ארכיון הקטגוריה: סקירות ספרים

ארוחה בחורף – הוּבּר מנגָרֵלי

שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים".

אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא בחרו במלחמה הזאת, אולי הם לא בחרו בשלטון הזה, אבל הם מצייתים לפקודות, לשלטון. בלי באמת להרהר אחרי אותן פקודות והוראות.

והקורא/ת כבר יודע/ת, בדיעבד, את תוצאות אותה מלחמה, ואת מחירה.

ואנחנו כאן נושאים את מורשתה כמעט ב-ד.נ.א. שלנו.

ובכן – שלושה חיילים, גרמנים, כבר לא צעירים לגמרי, לא בני 18 נלהבים אלי קרב, אלא מילואימניקים, שיש להם חיים מלאים שם בבית. ותיאוריהם, דרך זרם התודעה של המספר, הופכים אותם מ"סתם" חיילים גרמניים לבני אדם.

יום אחד בחייהם, יום אחד ממנו יכול/ה הקורא/ת להסיק ולהבין משהו מחייהם האזרחיים, מדאגותיהם, ומטיב שירותם הצבאי.

פולין. מחנה נידח. כנראה מחנה ריכוז מסוג מסוים, שבו רוצחים ביריה, מדי יום, יהודים המגיעים אליו, מגורשים מכל מיני מקומות.

להמשיך לקרוא

Share

פאני וגבריאל – נאוה סמל

"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך: להמשיך לקרוא

Share

העשב – קלוד סימון

"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת,  נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)

 הזמן – הווה; בחדר האחד שוכבת על ערש דווי מארי. בחדר השני סאבין ופייר, בעלה, אחיה הצעיר (בהרבה) של מארי; פעם היתה אחות נוספת, אוז'ני, מבוגרת יותר. אך היא כבר מתה. שתי האחיות וויתרו על חייהן, מעולם לא נישאו, לא ילדו ילדים, לא אהבו. תמיד חיו יחד, הטליאו בגדיהן כדי לחסוך בהוצאות. בכלל חסכו בהוצאות כדי שפייר, האח הקטן, שעכשיו הוא כבר לגמרי לא צעיר, יזכה להשכלה, שתפתח לו את הדרך לחיים טובים יותר מזה של אביהם, שהיה איכר אנלפבית. סאבין, אשה לא צעירה אף היא, שותה לא מעט ומלהגת לא מעט גם כן, אף אם אין איש מקשיב, מתנה באזני פייר את טענותיה בדבר בגידותיו האמיתיות או המדומות, ואין היא שועה לנסיונותיו לענות לה. ובחדר השלישי – לואיז, כלתם של סאבין ופייר, אשת בנם ז'ורז'. ז'ורז' שבחר לחזור להיות אכר, כושל למדי, יש לציין, ז'ורז' שהיא, לואיז, תוהה אם עליה להשאר עימו או לברוח עם מאהבה, משום שהקיום הזה, במקום הזה, מעיק עליה.

להמשיך לקרוא

Share

נוף גבעות חיוור – קזואו אישיגורו

"… במובנים רבים, דמה קיץ זה במאוד לאחרים. ביליתי רגעים רבים – כפי שהייתי עתידה לעשות במהלך השנים שלאחריהן – בּצְפִייה ריקה אל המראה שנשקף מחלון דירתי. בימים הבהירים יכולתילראות, הרחק מעבר לעצים שעל גדת-הנהר שמנגד, נוף גבעות חיוור שהשתרטט על פני רקע העננים. …, (עמ'99)

 אשה אחת, אֶטסוקו שמה, שפעם היתה ביפן וכיום חיה לבדה באנגליה בבית כפרי, נזכרת, במהלך ביקורה של בתה השנייה, ניקי, בקיץ אחד בנגאסאקי של אחרי המלחמה.

 מה אנחנו יודעים על נגאסאקי? בדרך כלל נזכר שמה בנשימה אחת עם הירושימה, המפורסמת יותר, משום שבה, בהירושימה הופלה פצצת האטום הראשונה. נגאסאקי שבה הופלה הפצצה השניה זכתה בפרסום פחוּת, וב"תהילה" פחותה (עד כמה שתהילה יכולה להיקשר לפצצה).

אבל מה אנחנו יודעים עליה מעבר לכך? ומה אנחנו יודעים על החיים ביפן אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה? כשהתברר שהקיסר אינו בן האלוהים, שהמסורות הישנות החלו להשבר או, לפחות, להסדק.

 קיץ אחד בנגאסאקי, לאחר המלחמה. אטסוקו, אשה צעירה בתחילת נישואיה, הרה ללדת את ילדה הראשון, מכבדת את בעלה ומשפחתו (חמיה האלמן מבקר אצלם ביקור ארוך ארוך), נושאת באורך רוח כל הקנטה וכל דיבור אדנותי מצד בעלה. נוהגת בנימוס מופלג בשכנותיה.

 "הזיכרון, נוכחתי, עשוי להיות בלתי מהימן לעתים; פעמים רבות הוא מושפע עד מאוד מן הנסיבות שמתוכן צמח, וללא ספק זה חל על חלק מן הזיכרונות שאני מכנסת כאן. …" (עמ' 155) להמשיך לקרוא

Share

עקוב אחר שינויים – סייד קשוע

לסייד קשוע היה, עד לאחרונה, טור קבוע במוסף השבועי של עיתון "הארץ"; רק לפני שבוע וחצי כתב את טור הפרידה שלו (בינתיים): " אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים." (הארץ, 16.11.2017)

 סייד קשוע נסע לפני מספר שנים, לסוג של שנת שבתון, שבינתיים התארכה לעוד שנה ועוד שנה, וכלל לא בטוח מתי ישוב, אבל כל מי שקרא/ה את טוריו ב"הארץ" יכול/ה להכיר חלק משגרת חייו בשמפיין שליד שיקגו. (למען האמת, בביקורי בשיקגו לפני מספר שנים, ממש קיוויתי להתקל בו, כך סתם ברחוב, ולהגיד לו שאני קוראת ושאני יודעת; אבל לא הצליח לי). אותה שגרת חיים הינה גם שגרת החיים של גיבור הספר "עקוב אחר שינויים".

 גם השמות דומים, גם המצב המשפחתי דומה, גם עיר המוצא בארץ, גם הסיבה להקדמת הנסיעה לארצות הברית:

"שרפות רבות בערו מסביב לעיר באותו קיץ. עשן היתמר מיער ירושלים מדי יום והסתיר את השמים, ורעש המסוקים, קולות מכוניות ההצלה, מכבי האש והמשטרה, הידהדו ללא הפסקה. איכשהו היו אלה השרפות שהפריעו לי יותר מכל דבר אחר. פחדתי שהאש תאחז בבתי השכונה ותכלה אותם כליל, ושלא יהיה לאן לברוח וכיצד להתגונן מפני הלהבות.  ..

באותו קיץ שנפתח עם חטיפה של שלושה נערים מתנחלים.. בקיץ ההוא הבנתי בפעם הראשונה שרציתי לעזוב אפילו יותר מפלסטין.  … להמשיך לקרוא

Share

מה שאליס שכחה – ליאן מוריארטי

שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש.

ואם תקחי כיוון אחר, דרך אחרת?

אם תבחרי באיש הזה ולא באחר? אם לא תתפטרי, או כן תתפטרי מן העבודה שאת אוהבת /מתעבת? תתכנני ילדים, או שיבואו לך בהפתעה? תמשיכי את ההריון הלא מתוכנן או לא?

ותארי לך שיום אחד את מתעוררת צעירה (בתודעתך) בעשר שנים ממה שהיית רגע קודם, וכל הסובבים אותך נמצאים בהווה, זה שאת שכחת, זה ששכחת מה שאת ומה שנהיה ממך, האיש שלו נישאת, קשרי המשפחה שלך, החברות שלך, הבית שלך, הילדים שלך.

כי זה מה שקרה לאליס. בסמוך ליום הולדתה הארבעים נפלה על ראשה בחדר הכושר (אמרתי לכם שהתעמלות זה לא ממש כזה בריא!) וכשהתעוררה חשבה שהיא תיכף בת שלושים, ובהריון ראשון. ותכננה איך מישהו בודאי יודיע לבעלה שהיא הובהלה לבית החולים, והוא יחכה לה שם עם פרחים ויחבק וינחם אותה.

אבל הוא לא. כי בעשור הזה ששכחה קרו כל מיני דברים. היא רזתה מאד, ויש לה בגדים יפים ויקרים להחריד (מאיפה יש לה כסף לכאלה?), ויש לה קמטים (קלים) בפנים שהיא לא מכירה, ותכשירי קוסמטיקה ואיפור יוקרתיים שהידיים זוכרות איך להניח ולהשתמש, ולה אין מושג איך הגיעו לתיק שלה.

בכלל – מה היא בכלל עושה בחדר הכושר, היא הלא שונאת להתאמן, וזה נראה לה שטותי למדי.

להמשיך לקרוא

Share

Bellwether – Connie Willis

Brothers, sisters, husbands, wives–

Followed the Piper for their lives.

From street to street he piped advancing,

And step for step they followed dancing,

(Robert Browning – the Pied Piper of Hamelin)

לפני לא כל כך הרבה שנים עבדתי באיזו חברת היי-טק, שבתקופה בה עבדתי בה עברה רה-ארגון. רה-ארגון הוא שם מכובס לפיטורין המוניים והעמסת עבודה נוספת על הנותרים, ובמקרים מסויימים, כמו שקרה אצלינו, הביאו מנהל אחד שעבד בעבר כדי "לעשות סדר".

כשביקר בארץ, במסגרת "עשיית הסדר" ונפגש עם כולנו ביום-עיון-מחוץ-למשרד, סיפר לנו על מה שמצא בחברה, אלה שינויים היו מאז שעזב, אלה דברים טובים מצא (והיו לא מעט). הדברים הרעים עליהם הצביע נראו בשקף אחד, שכולו ראשי תיבות.

כל מי שעובד בארגון גדול מכיר את ראשי התיבות הללו, שמתישהו הופכים לאיזה סלט, כשאף אחד לא ממש זוכר מה בדיוק מייצגים כל ראשי התיבות הללו, אבל הם נשארים ומתרבים.

משהו כמו:

CRAM (Communications Reform Activation Management).” (Page 8)

מושג חדש שנהגה על ידי ההנהלה והוצג באסיפת העובדים (ועל כך בהמשך).

כך קרה גם בחברת "היי-טק" (כן, זה שם החברה. ובאנגלית   HiTek), בה עובדת ד"ר סנדרה פוסטר, במחלקת המחקר והפיתוח. ד"ר פוסטר, שיש לה דוקטורט בסוציולוגיה ובסטטיסטיקה חוקרת מקורם של טרנדים ואופנות, כדי שתוכל לאתר את האופנה הבאה או הטרנד הבא. חברת היי-טק מעוניינת להכיר את הטרנדים והאופנות הבאים, על מנת שיוכלו להשקיע בהם. מושא המחקר שלה הוא תספורת הבוב בשנות העשרים של המאה העשרים, שהיא מנסה למצוא מה מקורה.

תספורת בוב

ד"ר בנט אוריילי עוסק בתורת הכאוס. במראהו הוא חנון-על, שלאופנות משתנות וטרנדים אין כל השפעה עליו, והוא עסוק במודלים במחשב, ובהמתנה לקופי המקוק שהזמין לצורך מחקר.

להמשיך לקרוא

Share

יערות אפלים – קורינה בִּיי

" ב־16 באוקטובר, כאשר עלו הז'נדרמים שוב לאזור בתי העץ לאחסון השחת בלונאז, הם מצאו כובע קש זול ממוסמר אל הדלת ואליו צמודה פיסת נייר ועליה המילים:

רק אלוהים יודע מי הרג את בלנקה

הֱיֵה ברוך איכר בלי קורת גג!

הֱיֵה ברוך גנב עלוב חיים!

הֱיֵה ברוך בעל נוּבוֹ רִיש!

אבל מי הרג את בלנקה?

את זאת לא יגלה איש." (*)

 

כך, כבר מפתיחתו של הסיפור יודע/ת הקורא/ת כי בלנקה מתה. אבל איך מתה? ומי היתה בלנקה? ולמה מתה? אולי הגיע לה למות?

ואחר כך, בחזרה אחורה, מתחיל הסיפור. קולמאן, בעלה של בלנקה, קנה בית ונחלה אי שם בהרים; בית שהוא מרוחק מן הבתים האחרים, ורק מרחיקי ראות יכולים לראות את המתרחש מחוץ לנחלה. הכביש לשם אינו סלול כולו, וההגעה אליו כרוכה גם בהליכה, בחלק האחרון של הדרך.

בלנקה מובאת אל הבית שבנייתו כמעט נסתיימה, עוד שיפורים אחרונים חסרים, והיא נשארת לבדה, לסדרו ולנקותו. קולמאן יצא ויבוא במסגרת עסקיו, אך היא נשארת שם לא מעט לבדה.

להמשיך לקרוא

Share

הבטחה שהופרה – לינווד ברקלי

רוזמרי גיינור נרצחה והתינוק שלה נמצא אצל מרלה פיקנס. מרלה פיקנס טוענת שמלאכית בלבן הביאה לה את התינוק, ושאין לה שום קשר לרצח של רוזמרי גיינור. מצד שני, מרלה פיקנס איבדה תינוקת בלידתה, רק לפני זמן קצר, וכבר נתפסה כשהיא מנסה לגנוב תינוק מן התינוקיה בבית החולים המקומי, שאמה מנהלת.

דייוויד הארווד, בן הדוד של מרלה פיקנס, עיתונאי מובטל שחזר לעיירת נעוריו עם בנו, לאחר שהתאלמן, מנסה לעזור לדודניתו לא משום שהוא מאמין לה, אלא משום שצריך לעזור לה.

בין לבין הוא צריך לסייע לבנו שמתקשה בבית הספר החדש, להיות כתף לאביו ואמו, בביתם הוא מתגורר "עד שיסתדר" ולדודתו ודודו, הוריה של מרלה, שבינם לבין עצמם לא כל כך מסתדרים.

ועוד דמויות – הגביר של העיירה, שפעם היה ראש העיר עד שהודח עקב עניינים פליליים, ועתה הוא מנסה לחזור לתפקידו, כשהוא נשען על הכסף הרב שיש לו (מי אמר טראמפ?), ובינתיים בוחש בכל מיני עניינים; בלש המשטרה שנקרא לחקור את מקרה הרצח, ונמצא, משום מה, תמיד צעד אחד אחרי דייוויד הארווד; רופאה של מרלה פיקנס, המועסק גם בבית החולים המקומי, המנוהל, כזכור, על ידי אמה של מרלה.

המטפלת של התינוק, שהיא ככל הנראה עובדת זרה בלתי חוקית.

אמו של אחד הילדים מבית הספר של בנו של דייוויד.

אלמן ואב שכול אחד, שמתנחם בכך שיומו הולך ומתקרב, ובינתיים מנסה לתמוך מעט במי שכמעט היה חתנו.

ויש גם סנאים מתים, 23 במספר, שנתלו על איזו גדר ביער, ותוקף המסתובב בקולג' המקומי; פארק שעשועים שנסגר, ופתאום מופעל בו הגלגל הענק באישון לילה, ועוד ועוד.

להמשיך לקרוא

Share

חיבוק-גדול – רומן גארי

אדם חי בעיר גדולה, לבדו. יש לו עבודה שמפרנסת אותו, יש לו דירה לגור בה, ויש בו הרבה אהבה, כך הוא מדמיין, אבל אין לו למי להעניק אותה.

אדם חי לבדו בעיר גדולה, והוא מדבר עם עצמו, ומדמיין שהוא מדבר עם אנשים אחרים סביבו, מנהל איתם שיחות שלמות, דיאלוגים על דיאלוגים, מדמיין שהוא חברם הטוב של אנשים מסויימים, מדמיין שיש איזה ניצוץ של רגש בינו לבין אשה אחת, קולגה לעבודה, והוא מפתח תכונות של סטוקר, ממתין לה בכל בוקר ליד המעלית, עד שהיא מגיעה, כדי שיוכלו לעלות ביחד, מפרש כל בדל חיוך או מבט שלה, ובונה תילי תילים של מחשבות על חייהם המשותפים העתידיים, מעביר בראשו שיחות שלמות שהם מנהלים.

אבל לא באמת. כי חילופי הדברים ביניהם, אם בכלל, הם ספורדיים וסתמיים, נימוסים של יום-יום.

כדי לא להיות לבד הוא מחזיק בביתו פיתון, כזה הנכרך סביבו, כמו פיתון, ונותן הרגשה של חיבוק גדול. וזהו אכן שמו של הפיתון "חיבוק-גדול".

"כשפיתון כורך את עצמו סביבך ומחבק אותך חזק-חזק, במותניים, בכתפיים, ומניח את ראשו על צווארך,  כל מהשנותר הוא לעצום את העיניים ולהרגיש את הרוך ואת האהבה. .." (עמ' 17 – 18)

אדם חי לבדו בעיר הגדולה, ולמעט שעות העבודה אין הוא פוגש אנשים. ומשום שהוא עצוּר עד מאד, הרי שמרבית השיחות עם אחרים, ובכלל מרבית החיים החברתיים שלו מתחוללים בראשו.

ונכתבים בספר.

הספר הזה נכתב כולו מתוך זרם התודעה של האדם הזה, מסיה קוזן, החי לבדו בעיר הגדולה, והוא מפתח תאוריות ומאמץ עמדות פוליטיות מסויימות, וכאמור מדמיין שיחות ארוכות ומערכות יחסים שונות עם הסובבים אותו, מערכות יחסים שכולן בראשו.

אני מודה ומתוודה שאלמלא שמו של הסופר (שני שמותיו, למען הדיוק) שהוא חביב עלי מזה שנים רבות, ככל הנראה לא הייתי לוקחת אותו לידי, ומשום שהוא מוזר למדי, הספר, כלל לא בטוח שהייתי מגיעה עד סופו.

 

מוזר. אבל מעניין.

 

ושתי מובאות נוספות שמצאתי

"… הרבה יותר קשה להרוג מישהו שאנחנו מכירים.  … הרבה יותר קל להרוג מרחוק, בלי לראות את מי הורגים, מאשר מקרוב. כשהטייסים מפציצים הם מרגישים פחות. הם מסתכלים על זה ממקום גבוה מאד." (עמ' 42)

 

"… לפחות במדינת משטרה אין חופש ואפשר לדעת למה, אין לנו חלק בה. אבל מה שמגעיל בצרפת זה שאפילו לא מספקים לך תירוצים. אין דבר יותר מתועב, יותר מחושב, יותר בוגדני מארצות שיש בהן הכול כדי להית מאושרים. …" (עמ' 72 – 73)

 

חיבוק-גדול – רומן גארי (אמיל אז'אר). תרגום: דורית שילה. הוצאת: עם עובד. 245 עמודים

Gros-Calin – Romain Gary (Emile Ajar)

 

לרכישה

(לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

Share