ארכיון חודשי: נובמבר 2008

מים לפילים – שרה גרואן

מים לפיליםג'ייקוב הוא איש זקן, בן תשעים או תשעים ושלוש; הוא לא זוכר איזו שנה זו, אז הוא לא בטוח בן כמה הוא. אבל הוא כן זוכר את חייו עד כה, ולמה הוא כאן בבית האבות – כי אף אחד מבניו או בנותיו (ויש לו חמישה כאלה) או צאצאיהם (הוא כבר לא בטוח כמה בדיוק יש) לא הסכים שיעבור אליו.

 יותר טוב יהיה לך שם! זה לא בית אבות – זה דיור מוגן! (מכירים?)  אז הוא שם.

והאחיות והמטפלים, אפילו הרופאה, כולם מתיחסים אליו כאל מי שלא ממש מבין, שצריך טיפול כמו ילד קטן, שלא מסוגל לאכול אוכל מוצק, שאפשר לכפות עליו תרופות – כי הוא לא רגוע  איכשהו לא יכולתי שלא לחשוב על בית האבות שבו ביקרתי במשך השנים האחרונות – פעם בחודש כדי להנעים את זמנם – ורובם היו אחרי שבץ כזה או אחר, רובם בכסאות גלגלים, כולם אכלו עם סינרים, כולם היו "סיעודיים", ואל כולם כולם דיברו כמו אל ילדים בגן.

 כן, ג'ייקוב מתקומם כנגד יחס כזה, ובצדק, ורק אחות אחת מבינה לליבו.

 קרקס המגיע בסמוך לבית האבות מזכיר לג'ייקוב את חייו, עת הצטרף לקרקס בתקופת השפל הכלכלי באמריקה. החיות היו חשובות מן האנשים, וזכו לאוכל ומגורים טובים מהם.

להמשיך לקרוא

Share

מוות לסירוגין – ז'וזה סאראמאגו

מוות לסירוגיןבמדינה אחת ביום אחד חדלו האנשים למות! ככה פתאום חדלו. המוות חדל להופיע ולקחת אליו אנשים חולים, פצועים, קשישים, ירויים, ילדים, יולדות כולם כולם נשארו בחיים.

ואם לרגע אחד נראה כאילו נס גדול התרחש, הרי שלא כך הוא – כי החולים נשארו חולים, והגוססים המשיכו לגסוס, והפצועים נשארו פצועים ודואבים.

 רק שאף אחד לא מת.

 בתי האבות נתמלאו עוד ועוד, משום שלא היו בהם חילופין טבעיים: אנשים מתים ובמקומם באים קשישים אחרים, וחוזר חלילה… בתי החולים נמלאו עד אפס מקום; המסדרונות, חדרי הארונות, הקפטריות, החדרים של חומרי הניקוי.

 בסופו של דבר הוחלט לשלוח את הגוססים הביתה, משום שבתי האבות ובתי החולים לא יכולים היו לסייע, ולגסוס עד אין סוף אפשר גם בבית – לא?

טוב, זה קשה ומעיק על אלה הממשיכים לחיות חיים רגילים, אבל אין ברירה.

כי המוות חדל.

כך, ביום אחד.

 גם הקברנים איבדו באחת את מקור מחייתם, כי לפתע לא היה את מי לקבור, ונאלצו לעשות הסבה לקבורת בעלי חיים; אפילו הצליחו להעביר תיקון בחוק כי יש לקבור את חיות המחמד קבורה מכובדת (כי החיות, משום מה המשיכו למות).

להמשיך לקרוא

Share

ספר הדקדוק הפנימי – דוד גרוסמן

ספר הדקדוק הפנימיפעם הגיעו לידי, בו זמנית שני ספרים של גרוסמן – האחד "הזמן הצהוב" והשני "עיין ערך אהבה". את "הזמן הצהוב" בלעתי, את "עיין ערך…" לא צלחתי; החל מחלקו השני.

אחרי "עיין ערך אהבה" החלטתי להדיר עיני מספריו של גרוסמן למבוגרים.. לילדים  ונוער דווקא אהבתי מאד: "השפה המיוחדת של אורי" נקנה לבני, "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" נקנו לילדים בשנות נעוריהם, ו"אח חדש לגמרי" נקנה לא כל כך מזמן לנכד הגדול כשנולד לו אח קטן.

 וכך התנהלנו לנו, גרוסמן ואני, בשני מסלולים מקבילים – הוא כותב ספרים, ואני לא קוראת.

 עד שבא "אשה בורחת מבשורה" ובתי "דחפה" אותו לידי ואמרה לי: קראי!! אבל זה גרוסמן אמרתי, "קראי!!" אמרה, "צריך".

 אז קראתי – ואהבתי כפי שכבר הרבה זמן לא אהבתי כך ספר, וכל ספר שבא אחריו הושווה לו מיד, ונוצר מין רף גבוה שכזה שאליו צריך לשאוף…

 ומה יותר טבעי מאשר לקחת ליד את "ספר הדקדוק הפנימי" שהומלץ כאן כל כך?

  להמשיך לקרוא

Share