ארכיון חודשי: דצמבר 2008

תמיד פלורה – יובל אלבשן

תמיד פלורהאני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.

לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.

 תמיד פלורה פותח צוהר לעולם הזה, שלא הכרתי עד שבגרתי, ומכריח אותי להסתכל על מה היה אז, לא דרך מחקר של הסטוריון או סוציולוג, אלא דרך החיים היומיומיים.

 אלה מגיעה לבית אביה – חמש שנים לאחר מותו – כדי לעשות בו סוף סוף סדר ולפנות את הדירה. בהגיעה היא מוצאת מגירה נעולה המכילה מכתבים הממוענים אליה; מכתבים שכתב אביה במשך השנים – ובהם סיפור משפחתו, ובעיקר סיפורה של פלורה, אחותו הגדולה המתה, שאלה נקראה על שמה פעם (עד שבחרה, בבגרותה, לשנות את שמה).

 פלורה היתה אשה גדולה, גדולה בממדיה וגדולה מהחיים; היא היתה למספר, אביה של אלה-פלורה, שהיה אחיה הקטן, לא רק אחות גדולה אלא גם תחליף אם. היא הובילה אותו למקומות שאמה השותקת מול האב המשפיל והמקטין כל מי שמולו, מכה את ילדיו, והם שונאים אותו גם שנים רבות אחר מותו, למקומות שאותה אם לא ידעה שישנה וממילא לא יכלה להובילו בשביליהם. פלורה מסרבת להשלים עם ה"משבצת" המיועדת לה, אינה שותקת לאיש: לא לאביה, לא לאחיה, לא לבעליה (היו לה שנים), לא למרצים באוניברסיטה ולמנחה הדוקטורט שלה (מה שכמובן עולה לה בקביעות שהיתה יכולה להיות לה), לא לשוטרים, לא לפקידי המימשל, לאיש אינה מניחה להכתיב את חייה.

  להמשיך לקרוא

Share

נוכח שמיכת החייל – לידיה ז'ורז'

נוכח שמיכת החיילאל הספר הזה הגעתי באיחור. זמן רב לאחר שנקנה – משום שבכל פעם שלקחתי אותו ליד, הנחתי חזרה – נראה לי כבד מדי, מדכא מדי.  נראה שעכשיו הגיע הזמן שלו גם.

 "כל משפחה אומללה לפי דרכה" ומשפחת דיאש, משפחתה של המספרת, תושבת מחוז נידח בפורטוגל, אומללה בהחלט! אבי המשפחה שהקים ובנה אחוזה לשכן בה את כל בניו (והיו לו לא מעט) נאלץ לראותם עוזבים אחד אחד, בעקבות הבן הצעיר הפוחז- וואלטר, שעזב ראשון.

 וואלטר זה, נוכח נעדר כל חייה של המספרת, הוא כנראה אביה, שהותיר את אמה הרה (או כך מספרים, לפחות) והיא נישאה בלית ברירה לאח הבכור, האחראי, השקול, הנכה. זה שיישאר עד סוף ימיו של אבי המשפחה בקרבתו, היחיד מכל הבנים.

וואלטר זה מפציע פעמיים בחייה של בתו / אחייניתו, וכל ביקור משאיר בה את חותמו, והיא נושאת חותם זה כמכוות אש כל ימיה.

זהו סיפור על העדר ועל זכרון ותעתועי זכרון – מה אמת ומה לא? מה משתמע מענין זה או אחר? מה חושבים אנשים?

 הרבה כאב יש בו בספר הזה, והוא כתוב (ומתורגם) נפלא.

מומלץ

נוכח שמיכת החייל – לידיה ז'ורז'. תרגום: מרים טבעון. הוצאת  הספריה החדשה (203 עמודים)

(פורסם ב- 10.12.2008 בפורום הספרים של YNET)

(O Vale da paixão – Lídia Jorge)

Share

עולם הסוף – אופיר טושה גפלה

(קריאה שניה בספר)

 עולם הסוף"ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, אנו מציעים לכם מספר הערות פתיחה כשאתם ניצבים כך בשערי קיומכם המתחדש. אנו מבטיחים שלא נכביר מילים ונציין רק את הנחוץ לידיעתכם כדי שתוכלו להשיג את המיטב מהעולם הנוכחי ותפיקו את מרב ההנאה ממותכם."

ולאחר ההקדמה הזו באים כללי התנהגות וביאורים על העולם הזה, אליו התעורר בן מנדלסון לאחר שהתאבד ביום הולדתה של אשתו המנוחה, שהלכה לעולמה בתאונה מוזרה כשנה וחצי לפני כן.

 אין גן-עדן, אין גיהנום, יש עולם אחר, אליו הולכים כולם אחרי שהם מתים. והעולם הזה מלא בהפתעות – פרי דמיונו המופלא של טושה-גפלה: ניתן לנדוד בו בין המאות, לפגוש אנשים שתמיד רצינו לפגוש, אלא שהלכו לעולמם לפני שנולדנו, יוצרים יכולים לכתוב (אם רק ירצו) יצירות חדשות; אפשר להתאחד עם אהובינו, לזמן קצר או ארוך או אפילו לנצח;  אפשר למצוא סיבות חדשות לחיות (בעצם, למות) למענן, להגדיר מחדש את החוקים הפרטיים ועוד ועוד…

  להמשיך לקרוא

Share