ארכיון חודשי: פברואר 2009

תמונות מחיי הכפר – עמוס עוז

תמונות מחיי הכפר"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."

 ובתל אילן – כפר שהיה פעם כפר חקלאי והיום מהווה פנינת נדל"ן יוקרתית המושכת אליה עשירים ומתעשרים; אלה ההורסים בתים ישנים ובונים ארמונות פאר במקומם – שיהיה להם מקלט לסוף השבוע; בתל אילן חיים גם התושבים ה"ותיקים" – והם גיבורי סיפוריו של עמוס עוז בספרו "תמונות מחיי הכפר". איש-איש וסיפורו המיוחד.

כל סיפור מכיל גרעין של מתח ההולך ומתפתח עד לקראת סופו; כל סיפור מוקדש לתושב אחד מן הכפר, לבית אחד מן הותיקים.

 אריה צלניק, גיבור הסיפור "יורשים", שאשתו נסעה לפני שלוש שנים לארצות הברית, ומאז לא חזרה (ואף לא מתכוננת לחזור)… אריה צלניק חזר לגור בתל אילן עם אמו הקשישה, המזדקנת לאיטה… ובסיפור מגיע "צייד הנדל"ן"  וולף מפציר, המתעקש לדבר ולדבר – לשכנע את צלניק כי הגיעה העת להעביר את האם לבית אבות, ולמכור את הבית.

ואין הוא מרפה.

  להמשיך לקרוא

Share

מלכוד 22 – ג'וזף הלר

מילכוד 22בשנת 1961 יצא לאור ספרו של הלר מלכוד 22, שהוא כולו כתב אישום חריף נגד המלחמה, כל מלחמה באשר היא; על אי ההגיון הצרוף שבה והצרוב בה, על "סוחרי הדם"  המתפרנסים ממנה, על רודפי הכבוד ("'המלחמה היא גיהנום,' הוא היה מכריז לעיתים קרובות… והוא באמת התכוון לזה, גם אם הדבר לא מנע ממנו להתפרנס ממנה היטב…"), ובעיקר על אי- ההגיון שבה, זה שבגינו אנשים צעירים (וצעירים קצת פחות) מסוגלים לצאת אל מותם הכמעט ודאי (או לכל הפחות פגיעה בהם) בלי כל פחד ואפילו במין שמחה שכזו, ואיך אנשים כאלה הופכים רדופים  ופגועים (אם לא מתים לחלוטין) במהלכה.

 את הספר הזה קראתי בעבר, בתרגומו הקודם, וכמובן צפיתי בסרט שנעשה על-פיו לא מעט פעמים, ואף על פי כן החזרה אליו היתה כמעט כקריאתו מחדש.

 יוסריאן – גיבור הספר, צעיר-זקן בן 28; צעיר משום שהוא רק בן 28, וזקן ביחס לכוחות החדשים המגיעים לטייסת ומשום שחוויות הכמעט מוות שחווה בכל גיחה, כולל מותם (המיותר) של חבריו הזקינוהו מאד.

יוסריאן רוצה להשתחרר מן הטיסות ומבקש כי יכירו בו כמשוגע – אבל זהו המילכוד, מילכוד 22: מי שמפחד לצאת לגיחות הינו נורמלי לחלוטין, ועל כן אין לשחררו מהן כ"משוגע", ומי ששש לצאת אליהן, הריהו משוגע, אבל לא מקרקעים מי שרוצה לצאת לגיחות…

להמשיך לקרוא

Share

הטיגריס הלבן – ארווינד אדיגה

הטיגריס הלבן "…החיה הנדירה ביותר – היצור המופיע פעם אחת בכל דור…. הטיגריס הלבן"; כזה גיבור הספר – יצור נדיר, כזה המופיע פעם בדור, זה שיעשה את הצעד מחושך לאור…

בלראם הלוואי נולד וגדל בכפר נידח בהודו למשפחה עניה, משפחה השייכת לצד החשוך. שמו שניתן לו על ידי משפחתו היה "מונה" – ילד, ורק המורה שלו העניק לו שם "אמיתי": בלראם.

 לבלראם כמו לאחיו לפניו, לחבריו לבית הספר, בעצם לכל הכפר – למעט משפחת האצולה המקומית – לא היה כל סיכוי להתקדם בחייו לאנשהו. בית הספר היה רק אתנחתא בדרך הסלולה של כל העניים: להמשיך במסורת המשפחה ולעסוק בעבודות פיסיות, ולשרת את האדונים – אלה החיים באור.

הדמוקרטיה הינה הצהרה בלבד; ברור לגמרי מי יעמוד בראש הממשלה לאחר הבחירות, אנשים מצביעים מבלי שיהיו בכלל בקלפי: השחיתות פושה בכל – כך המורה בבית הספר לוקח לכיסו את הכספים המיועדים לציוד ותלבושות לתלמידיו (משום שכך עושים כולם, משום שאחרת לא יוכל לפרנס עצמו, משום שממילא לתלמידיו אין כל שימוש בהשכלה משום שימשיכו בדרכי משפחותיהם – לחיות באפילה); כמוהו גם השוטרים והשרים המקבלים שוחד, רק כדי שיעלימו עין מעבירות על החוק המבוצעות על ידי העשירים – כדי שיוכלו להתעשר עוד ועוד.

להמשיך לקרוא

Share