ארכיון חודשי: מאי 2009

המשרד למקרים מיוחדים – נתן אנגלנדר

המשרד למקרים מיוחדים"בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני
."

( © מרטין נימלר)

השיר הזה, שנזכרתי בו השבוע בהקשר שונה לגמרי, חזר והכה בי שוב יחד עם הקריאה בספר "המשרד למקרים מיוחדים". האנשים הנעלמים בארגנטינה, שאיש אינו מוכן להודות כי אי פעם היו, שהמשטר מעלים כל סימן וזכר להיותם.. ורק המשפחות ממשיכות לחפש ולחפש.

להמשיך לקרוא

Share

לטענת גרייס – מרגרט אטווד

לטענת גרייסגרייס מארקס (דמות אמיתית לחלוטין) הואשמה בסיוע לרצח, או שמא ברצח מעבידה ומנהלת משק הבית שלו.

 משפט הרצח זכה לסיקור נרחב בקנדה של המאה התשע עשרה; אחרי הכל, לא בכל יום מואשמת נערה בת שש עשרה, יפה ככל הנראה, ברצח כפול.

 סביב סיפורה (האמיתי, כאמור) של גרייס מארקס – בת למשפחת מהגרים מאירלנד, משפחה עניה ביותר – יש לציין – טוותה אטווד סיפור מרתק הנוגע בכל היבטי החיים של נערה שכזו, ונערות אחרות – חלקן כמו גרייס: משרתות בבתים, מועבדות בפרך מבוקר עד ליל, חלקן מהוות טרף קל לאדוניהן, ואחרות – בנות מכובדות למשפחות מכובדות, הנאלצות להסתיר כל רצון ותחושה ורגש, שמא תחשבנה ל"לא מוסריות".

 אפילו את גופן עליהן להסתיר בכל מיני מתקנים: " כשהביאו הנה לא היו תחתוניות חישוקים. … טרם חשבו כלל על תחתוניות חישוקים. הייתי מסתכלת בתחתוניות האלה, התלויות בארונות… הן דומות לכלובי ציפורים; מה שים בכלובים האלה? רגליים, רגלי גבירות; רגליים לכודות, כך שלא יוכלו להישלח ולהשתפשף במכנסי האדונים. אשת המושל לעולם לא אומרת רגליים,…"

להמשיך לקרוא

Share

החיוך האטרוסקי – חוסה לואיס סמפדרו

החיוך האטרוסקיאיש זקן (באופן יחסי) וחולה (מאד) מכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ – בסוף ימיו – לעבור ולחיות בביתם של בנו וכלתו במילאנו.

 לכאורה סיטואציה של טוב לב וחמלה; למעשה מקום להתנגשויות, מלחמות וחילוקי דעות על כל צעד ושעל.

 הזקן – איש גאה, פרטיזן בעברו, גבר-גבר !! מגיע לבית שבו, שומו שמים, לאשה יש מלה, ולא סתם – לעתים המלה הקובעת.

 אה – ויש גם ילד; פעוט. כן, הוא ידע שיש לו נכד, אבל ילדים הם ענין לנשים, ולכן לא התעניין בו במיוחד, דמיין אותו כתינוק וזהו. אבל הילד הזה כבר לא ממש תינוק. אמנם עוד לא מדבר, אבל כבר יודע להביע עצמו (קצת), ובעיקר יודע, בקלות השמורה לתינוקות בלבד, לחדור ללב, גם לליבו של הסב הזועף.

 והנה – עוד נקודת מחלוקת: איך מגדלים ילדים? האם כמו בכפר, בצמוד להורים (אצלנו קורים לזה: עקרון הרצף), או שמא בחדר נפרד מן ההורים, כי כך מודרני כיום לגדל ילדים.

 ויש האוכל "מפלסטיק" כמו שיש בערים המודרניות, מול הטעמים שהזקן מתגעגע אליהם, והאויר הנקי שהזקן מתגעגע אליו, ובכלל החיים הפשוטים שנאלץ לעזוב.

 ובכל זאת הוא מצליח איכשהו, לאט לאט, עם הרבה חיכוכים וכמעט מריבות, להתקרב, ואף הם מצידם מצליחים, כשהמגשר הטבעי הוא הילד הקט.

ספר שנוגע ללב לעתים.

החיוך האטרוסקי – חוסה לואיס סמפדרו. תרגום: עינת טלמון. הוצאת כתר (286 עמודים)

(פורסם ב- 4.5.2009 בפורום הספרים של YNET)

(La Sonrisa Etrusca – Jose Luis Sampedro)

Share