ארכיון חודשי: יוני 2009

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו – ג'ונוט דיאס

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואוכשקראתי את "חגיגת התיש" של יוסה, הבנתי שאיני מכירה כלל וכלל את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית. לכן, מיד כשסיימתי לקראו פתחתי כמה לינקים ברשת כדי לדעת קצת יותר.

 החיפוש הזה יכול היה להחסך, לא קראתי קודם את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו". לא משום שמדובר כאן בספר הסטוריה, אלא משום הערות השוליים הארוכות והחכמות של ג'ונוט דיאס. וכך הוא כותב באחת הראשונות שבהן:

 "לאלו מביניכם שהחמיצו את הסבר החובה בן שתי שניות על ההיסטוריה הדומיניקנית: טרוחיו, אחד הרודנים הנתעבים ביותר במאה העשרים, שלט ברפובליקה הדומיניקנית בין השנים 1930 – 1961 ועשה זאת בברוטליות חסרת פשרות. … טרוחיו (הידוע גם בשמות El Jefe, גנב הבקר הכושל ופרצוף-זיון) השיג שליטה בכל היבט כמעט בחיים הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים של הרפובליקה הדומיניקנית באמצעות תערובת רבת עוצמה (ומוכרת) של אלימות, הפחדה, מעשה טבח, אונס, שוחד וטרור. " (וזו רק ההתחלה של הערת שוליים ארוכה ארוכה וממצה ביותר, המביאה בקליפת אגוז את טיבו של המשטר בימי טרוחיו).

 "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מספר את סיפורו של אוסקר – ילד שמן ביותר ומכוער להפליא ש"פרט לתקופה אחת, בשלב מוקדם בחייו, לבחור מעולם לא היה יותר מדי מזל עם הנקבות (כמה לא דומיניקני מצדו). הוא היה אז בן שבע."

להמשיך לקרוא

Share

ארבע אחרי הצהריים – נועה זית

ארבע אחרי הצהרייםכמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.

אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן:

בספר הוא אמנם נקרא בשם אחר, אבל הסיפור היה מוכר עד מאד, ואז הצצתי בהקדשה בתחילת הספר, והפאזל כולו התחבר.

 מעין אוטוביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה משום שסביב סיפור חייה טוותה נועה זית דמויות שונות שלא בשמן, ולא תמיד בתפקידן "האמיתי"; אולי משום צורך לטשטש מעט זהויות, אולי משום שלא התכוונה מלכתחילה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש..

זהו סיפורה של בת קיבוץ, קצת שונה, קצת אחרת, קצת דחויה, בקיבוץ קצת נידח, קצת רחוק – התבגרותה בתוכו, עזיבתה, חזרתה אליו עם הריון בדרך להיותה אם חד-הורית, וחייה כאשה בוגרת בו עד היום.

  להמשיך לקרוא

Share

האשה האכילה – מרגרט אטווד

האישה_האכילהמה צופן העתיד למריאן, אשה צעירה העומדת בפני נישואיה?

היא בכלל רוצה להינשא?

עם האיש הזה – פיטר – היא רוצה לבלות את שארית חייה?

אם תינשא תאבד את מקום עבודתה, כי בחברת הסקרים שבה היא עובדת אין מחבבים נשים צעירות נשואות; הן נכנסות להריון, הן יולדות, הן מטופלות בילדים קטנים – אין להן זמן ו"ראש" לעבודה.

אם לא תינשא, תגיע למצבן של שלושת "הבתולות" עמיתותיה לעבודה שחייהן סובבים סביב עבודתן ואין להן חיים מבלעדיה.

אם לא תינשא – לא תגשים את מה שכולם מצפים ממנה, את מה שהיא מצפה מעצמה.

 אבל היא מפחדת; יש לה חברה נשואה עם ילדים קטנים – קלרה, שכל חייה סובבים סביב הבית והילדים. יש לה, לחברה, אמנם בעל נהדר – ג'ו-  שאינו נרתע מחיתולים ומהאכלה, והיצורים הקטנים הללו אינם מפחידים אותו כלל וכלל; אבל אף אחד לא מבטיח למריאן שפיטר יהיה כזה מין בעל.

להמשיך לקרוא

Share

הביתה – אסף ענברי

הביתה"אנשים בורחים אל העבר כשההווה קשה מנשוא, או כשההווה כל כך לא מדאיג שאין מה לחשוב עליו."

כשהגעתי לפרק המתחיל במלים "לקראת הבחירות הסתובבו צעירי אפיקים ושאר צעירי מפלגת העבודה ברחבי הארץ והפיצו מדבקות שנשאו את הססמה 'די לבכות בארץ הזאת'."  הנחתי את הספר מידי; לא כדי להפסיק לקרוא בו, אלא משום שזו היתה הנקודה שבה הקונקרטי הפך מבחינתי לאישי: באחת ההפגנות הללו, שנערכה בתל-אביב, השתתפתי אף אני. כבר אז גיליתי את קסמן האמיתי של ההפגנות הללו: יחד עם הרעיון שבשמו צועדים, או מוחים, או מניפים שלטים, פוגשים גם את החבר'ה. ההפגנה ההיא הסתיימה בישיבה על מדשאות בנין ההסתדרות ובהאזנה לנאומי טרום בחירות משמימים. בבחירות האלה (גם באלה) הפסדנו.

באותה הפגנה פגשתי גם את זיו; בפעם האחרונה פגשתי אותו. אחר כך היה מבצע ליטני וזיו נהרג בלבנון.

זיו היה מאלה שעליהם נאמר "…ויאבל על זיו העלומים" בתפילת ה"יזכור"; נער חמודות שכולו הבטחה וכולו כוונות מצוינות.

להמשיך לקרוא

Share