ארכיון חודשי: אפריל 2010

הדֶבֶר – אלבר קאמי

הדברבעיר אוראן, עיר מסחר סתמית שכזו באלג'יריה, פורצת לפתע מגפת דֶבֶר; איש אינו יודע מדוע, ומה הביא איתה, וכמה זמן תימשך.

 תחילה יוצאות החולדות ומתות, גם במקומות שאין מצפים להן, ואחר כך מתחילים אנשים לחלות, והתסמינים דומים לדֶבֶר, אבל לא בדיוק, והשלטונות מתחבטים האם זהו אכן דֶבֶר, ואם כן מה צריך לעשות.

 אבל זהו דֶבֶר, ויש תקדימים הסטוריים לדבר, ומגפות צריך לעצור מלהתפשט, ועל כן מוצאות תקנות ומאווררים חוקים, והעיר נאטמת, אין יוצא ואין בא.

 ובתוך העיר, גם שם צריך תקנות חדשות וחוקים חדשים, יש לבודד את החולים ולטפל בהם, ולבודד את הבאים עמם במגע וגם לטפל בהם טיפול מונע, יש לקבור את המתים, אבל יש גם למנוע התקהלות בלוויות למשל, מה גם שהלוויות מתרבות.

 יש לגייס כח-אדם וכח-עזר ומתנדבים, לטיפול בחולים ובמתקני ההסגר לאלה שבאו במגע עם החולים, למחלקת התברואה ולצוותי הקבורה.

 אט-אט הופכים פניה של העיר מאלה של עיר מסחר סתמית למדי, לפניה של עיר במצור; הדלק ניתן בצמצום ורק על-פי רשיונות, התחבורה הציבורית מופנית ברובה לטיפול בענייני המגפה – העברת מזון למחנות ההסגר, פינוי גוויות המתים לבתי הקברות. המזון גם הוא מתייקר, וחלקו נעשה יקר המציאות.

להמשיך לקרוא

Share

נערה עם קעקוע דרקון – סטיג לרסון

נערה עם קעקוע דרקוןמיכאל בלומקוויסט, שותף ועורך בעיתון כלכלי צנוע אך נחשב, נידון לשלושה חודשי מאסר ולקנס כספי גבוה משום שהואשם והורשע בהוצאת "לשון הרע" על ידי תעשיין / איש עסקים שעסקיו חובקי עולם.

 "איך ההרגשה?" הוא נשאל על-ידי אחד העיתונאים, ועל כך נאמר: "'איך ההרגשה' זאת השאלה היחידה, על פי 'העיתונאים הרציניים', ש'כתבי ספורט מטומטמים' מצליחים לשאול את 'הספורטאי המתנשם ומתנשף' התורן..." (מוכר לכל צופה טלוויזיה במקומותינו).

 ליסבת סלאנדר, אשה נערית כבת עשרים וחמש (שיש הטועים לחשוב שהיא בת ארבע עשרה או חמש עשרה), מועסקת כפרי-לאנסרית על ידי סוכנות חקירות, ומצליחה להביא תוצאות מפורטות בזמן קצר. סלאנדר הינה אשה מוזרה למדי, שעל גופה מקועקעים לא מעט סמלים וסימנים, אין לה אמון (בצדק מסוים) ברשויות למיניהן, אין לה חברים קרובים, והיא די בודדה בעולם.

 בלומקוויסט הוא עיתונאי כלכלי מסוג אחר, זה שאינו עונה "אמן" על כל "חבילת מסרים" המועברת על ידי גורם זה או אחר לעיתונאי זה או אחר:  "הבוז שרחש מיכאל לכתבים כלכליים נבע, לדבריו, מעניין פשוט של טוהר מידות. בעיניו המשוואה פשוטה מאד. מנהל בנק שמבזבז מאה מיליון קרונות בספקולציות פזיזות, אסור שימשיך בתפקידו. מנהל חברה שעושה עסקאות עם חברות קש צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. … מיכאל בלומקוויסט האמין שתפקידו של הכתב הכלכלי לבחון ולחשוף את הכרישים הפיננסיים שיוצרים משברי ריבית ומספסרים בכספי החוסכים הקטנים בתסבוכות דוט.קום מטורפות. הוא האמין שתפקידה של העיתונות לבחון מקרוב מנהלי חברות באותה קנאות חסרת רחמים שבה כתבים מדיניים עוקבים אחרי כל צעד שגוי בקרב שרים וחברי פרלמנט. .. (ו)מיכאל לא היה מסוגל להבין מדוע כל כך הרבה כתבים כלכליים בכלי התקשורת החשובים ביותר במדינה מתייחסים ליאפים כלכליים בינוניים כאילו הם כוכבי רוק."

להמשיך לקרוא

Share

חסד – טוני מוריסון

חסדאמריקה – מושא חלומות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.. אבל מה אנחנו יודעים על אמריקה של המאה ה- 17?

מושבת עונשין למגורשים מאנגליה, ארץ יעד לסחורה של עבדים שחורים המובאים מאפריקה, ארץ שהאדם הלבן הולך וכובש. מקום בו קהילות של אנשים אדוקים מאד בדתם, מנדים מהם אנשים אחרים, שאינם אדוקים כל כך.

ארץ שבה אנשים משועבדים ל"חברה" ומשועבדים לשנים רבות עד שיצליחו לפדות את חירותם; אם הם לבנים כמובן. לשחורים אין פריבילגיה כזו.

 לוח ה"קח-תן" המקומי נראה בערך כך:

 "אשה מוכשרת שכבר חלתה בעבר באבעבועות שחורות ובחצבת.. כושי מוכשר בן 9 בערך… נערה או אשה שמתמצאת בעבודות המטבח, בעלת שכל ישר, מדבר אנגלית טובה, צבע עור בין צהוב לשחור… חמש שנות עבודה של אשה לבנה שמבינה בעבודות הכפר, עם ילד מעל גיל שנתיים… בחור מולטי מצולק מאד מאבעבועות שחורות, ישר ופיכח… נער לבן מתאים להיות משרת… "

 אמריקה של המאה ה- 17 נפרשת בספרה של טוני מוריסון – חסד, ומסופרת בכמה קולות:

 קולה של פלורנס, הילדה השחורה שאמא ויתרה עליה, כדי שתילקח על-ידי ג'ייקוב בתמורה לחוב שחב לו בעל האחוזה.

  להמשיך לקרוא

Share

רקמת סתיו – טרו מימוטו

רקמת סתיורומן מכתבים זה בין אשה אחת לאישה לשעבר, שבמקרה נפגשו בקרון רכבל, עשר שנים לאחר שנפרדו דרכיהם.

 ולא רק נפרדו דרכיהם, אלא אף נותק כל קשר ביניהם.. והנה – פתאום, במקום ששניהם בחרו בו ברגע האחרון, נפגשו שוב.

 וברכו לשלום, והסבו מבטים – כמין זרות השורה ביניהם מאז.

 נפרדו פעם משום שלאיש היתה מאהבת, שלא הסתפקה במפגשים גנובים וחטופים ומשום שלא ניתן לה יותר, ניסתה לכפות "התאבדות אוהבים" עליו; היא מתה, הוא נותר בחיים.

ומשניתן פומבי לרומן ולנסיון ההתאבדות, בחרה האשה להתגרש.

 אבל הפגישה המקרית הזו, המבט החטוף, הובילו אותה לחפש את כתובתו ולכתוב לו; משום שמעולם לא דברו ביניהם עם סיום הקשר ביניהם, ומשום שהיא זקוקה לסוג של סגירת מעגל.

והוא עונה, ומספר על חייו מאז, ועד אז

 והיא עונה

להמשיך לקרוא

Share

דברי ימי מינזר – ז'וזה סאראמאגו

דברי ימי מינזרספר שהוא קיטרוג חריף כנגד מוסד הכנסיה מזה, ומוסד המלוכה מזה.

וזה סיפור המעשה: מלך פורטוגל נדר כי אם תהרה אשתו ללדת, יבנה מנזר מפואר לפרנציסקנים, ובנייתו תחל לאחר הלידה.

ואכן המלכה הרה, ויולדת בת (אבוי, לו היה זה בן) והמלך מקיים נדרו ומתחיל להקים את המנזר הכה מפואר המובטח.

הבנייה נמשכת ונמשכת, הן משום שמדי פעם משתנות התכניות, והמנזר מיועד להכיל יותר ויותר אנשים (הו פאר נשגב, ושיקנאו כל המסדרים האחרים), והן משום תנאי השטח הלא קלים.

הנסיכה שכבר גדלה ומוסעת לחתונתה (שידוך עם בנו של מלך ספרד – בתמורה לשידוכה של אחותו של האחרון לאחיה של הנסיכה) תוהה במהלך המסע מדוע זה לא זכתה לבקר באתר הבנייה של המנזר הנבנה לכבודה, מעולם לא זכתה.

התשובה, אגב, היא כי המלך הוא השליט היחיד (כמעט אלוהים?) והוא הקובע ונשים לא בדיוק צריכות לחשוב, אלא רק לציית (גם אם הן נסיכות או מלכות).  במקום להסביר מדוע לא תוכל לבקר במנזר, בוחרת האם להסיח דעתה של הנסיכה בעצות ערב חתונה: "ראי, בתי, הגברים תמיד פראיים בלילה הראשון, גם בשאר הלילות, אבל זה הגרוע מכולם, הם אמנם אומרים לנו שהם נזהרים מאד, שלא יכאב כלום, אבל אחר כך, אלוהים שבשמיים, אינני יודעת מה עוקץ אותם, הם מתחילים לנחור, לנחור, כמו כלבים, ישמור אלוהים, ולנו, המסכנות, אין מה לעשות, לא לסבול את ההתקפות עד שיצליחו להגיע למטרה, או לא יצליחו, קורה לפעמים, ובמקרה כזה אסור ללעוג להם, אין דבר שפוגע בהם יותר מזה… אם לא יצליחו בלילה הראשון, יצליחו בלילה השני, או השלישי, איש אינו פוטר אותנו מהסבל..."

להמשיך לקרוא

Share

סוזנה אל תבכי – יובל בן-עמי

סוזנה אל תבכיקודם כל גילוי נאות: את מחבר הספר – יובל בן-עמי –  פגשתי בעבר, מספר פעמים, ואני אף מכירה, שניים מן האנשים המוזכרים בספר הזה; את בן-עמי פגשתי לראשונה על גג הסאב-קוץ' מילגה, מסעדה הודית שהיא גסט האוס הודי בפלורנטין בתל אביב, שהגג שלה מיועד להופעות למיניהן, כשהקהל יושב או משתרע על פופים ומחצלות. בן-עמי היה "מופע הערב", ועם גיטרה בלבד ומערכת הגברה מצומצמת עד מאד, הצליח  להפליא בשירי-זמר-נודד, בעיקר משלו ומעט משל אחרים. ואל יקל הדבר בעיניכם; בימים שכאלה שכל פליט-כוכב-נולד זקוק למערכת הגברה עם reverb ומוניטור משוכלל, ו"תגביר לי את הבס, תוריד לי את ה- Treble, בימים שכאלה, להצליח להרים מופע עם רמקול ורבע, ועוד מופע מוצלח במיוחד, צריך להיות מוכשר בהחלט.

ויובל בן-עמי מוכשר שכזה.

 אם דידי מנוסי טייל בכל העולם (וכתב על זה) בשנות החמישים, יובל בן-עמי עשה זאת עשה זאת בסוף המאה העשרים. חמוש בתרמיל ובגיטרה, עבר וטייל במקומות שונים, בארצות אחרות, פגש אנשים.. וכתב עליהם – בין בטורים לעיתונות, בין בשירים.

 הספר סוזנה, אל תבכי הוא סיפורו של מסע אחד שכזה, מסע בדרומה של ארצות הברית של אמריקה.

להמשיך לקרוא

Share