"לחיות פירושו להיות מי שיש לו סיפור לספר. לחיות פירושו בדיוק להיות הגיבור, המרכז של סיפור החיים. כשאינך יכול להיות דבר מלבד דמות משנית בסיפורו של מישהו אחר, המשמעות של זה היא שאתה באמת ובתמים מת."

 דניאל מנלדסון נולד באמצע המאה העשרים בארצות הברית של אמריקה, והיה נכד מאד סקרן לסבא שלו שבא מן העיר בולכוב, שכיום נמצאת באוקראינה ושמה שונה ל"בולחיב".

דניאל מנדלסון רצה תמיד לשמוע סיפורים מפי סבא שלו, שמצידו בהחלט אהב לספר, ותמיד היה בסיפורים הללו דברים מ"שם".

ו"שם" היתה בולכוב; ובבולכוב נרצח אח אחד של סבא של דניאל מנדלסון, שמיל יגר, הוא, אשתו וארבע בנותיהם.

"נרצחו בידי הנאצים" היא מין אמירה כוללנית, ודניאל מנדלסון בסקרנות ובשיטתיות של היסטוריון מתחיל לחפש איך בדיוק נרצחו שמיל יגר, אשתו וארבע בנותיהם.

 תחילה הוא מראיין את בני משפחתו, אלה שעוד חיים, אלה שעוד צלולים, ושכניהם מ"שם" שהגיעו גם הם לארצות הברית של אמריקה.

אחר כך החיפוש והתשאול מתרחבים למקומות נוספים על גבי הגלובוס – קודם כל בולכוב עצמה, אולי נותרו שם עוד אנשים שהכירו את הנרצחים ויוכלו לספר, אולי ניתן יהיה לאתר את המקומות בהם נרצחו…

להמשיך לקרוא ←

סיפורים מן העולם היהודי, כאלה הנוגעים למקומות שונים ולזמנים שונים, וכולם מקובצים בספר הזה.

 האיש העשרים ושבעה הוא סיפורם של הסופרים היהודיים שנאסרו בתקופת סטאלין, והובאו למעצר למען הוציאם להורג. ההוראה היתה לעצור את כולם יחד, לחקור את כולם יחד ולהוציאם להורג. עשרים ושש פקודות מעצר הוצאו, עשרים ושבע פקודות להוצאה להורג.

מיהו האיש העשרים ושבעה? מתי צורף לקבוצה? מי שמע את שמו אי פעם?

ובין סופרים – כמו בין סופרים, גם לאחר המעצר, גם על סף מותם הכמעט ודאי – קנאת סופרים שאינה מרבה חכמה.

הלוליינים לוקח את הקורא(ת) לזמן אחר, למקום אחר – לעיר חלם, המוכרת לנו כל כך מחכמיה. בעיר חלם יש שני פלגים, המחמירים והמקלים, וביום פקודה,כאשר נקראים כולם להאסף לתחנת הרכבת, כדי להשלח לחווה, פונים המחמירים בעקבות רבם לכיוון ההפוך לזה של המקלים, ועולים על רכבת של קרקס.

ועל כל המוצאות אותם, בהצטרפם ללהקה – בסיפור הלזה.

  להמשיך לקרוא ←

ברית המועצות לשעבר היתה המודל הקרוב ביותר למשטר טוטאליטרי במאה העשרים; משטר שעל פי ההגדרות הנלמדות במדעי המדינה (פרידריך ובז'ז'ינסקי), נוגע לכל היבט ציבורי או פרטי מחיי אדם.

השלטון הצליח לחדור לא רק למרחב הציבורי אלא אף למרחב הפרטי שבין איש לאשתו, ילד להוריו, אח לאחותו… לא היה מסתור ולא היתה הגנה בפניו.

זרועותיו של השלטון נעו בין משטרה, צבא, לשירותי הבטחון החשאיים יותר או פחות.

לעולם לא יכולת לדעת אם האיש עמו אתה מדבר ילשין עליך למחרת או אף באותו יום.

האינדוקטרינציה גרמה לאנשים להאמין כי המדינה צודקת תמיד, ובכל מקרה, השתמשה המדינה בהפחדה: "ההפחדה נחוצה. הפחד מגן על המפכה. ללא הטלת מורא, לנין היה נופל. סטאלין היה נופל. … כדי שפחד ברמה כזאת יוכל להמשיך להתקיים, היה צריך להעלות לו לקורבן אספקה קבועה של בני אדם."

 לב הוא איש שרותי הבטחון, ולכן נהנה מתנאי מחיה משופרים, הוא, אשתו והוריו.

הוא מאמין באמונה שלמה, ובתמימות לא פחותה, כי השלטון צודק בכל מעשיו.

אנשים הנעצרים כחשודים – ברי וברור לכל כי הם אשמים, משום שהשלטון אינו טועה.

אף פעם.

להמשיך לקרוא ←

ג'קסון מיסיסיפי – תחילת שנות הששים של המאה העשרים; מרתין לותר קינג מתכונן למצעד לוושינגטון, לנאום חייו: "יש לי חלום".  רוזה פארקס היא כבר סמל, וכבר מותר לשחורים לשבת בכל חלק של האוטובוס.

אבל בזה בעצם מתמצות זכויותיהם; עדיין הם תלויים בלבנים בכל צעד ושעל, לכל משפחה לבנה יש עוזרת שחורה המטפלת בבית ומגדלת את ילדי הלבנים. הילדים הללו אוהבים בדרך כלל את המטפלות כהות העור, לעתים אף יותר מאשר את אמותיהם, עד שהם גדולים מספיק כדי להבין מה מעמדן של הנשים הללו, והן הופכות בעיניהם למשהו שהוא מובן מאליו (במקרה הטוב).

 השכונות מופרדות. השחורים חיים במעין גטו, ואין להם כל כך לאן להתרחב; בעלי הבתים הם כמובן הלבנים. הגברים מועסקים במפעלים ובשדות שבבעלות הלבנים. דומה שהעבדות לא תמה, היא רק החליפה שם וכללים, אבל נשארה בעצם כל הזמן הזה, יחד עם ההפרדה הגזעית.

 שלוש נשים, שלושה קולות לספר: סקיטר, צעירה לבנה (בת דמותה של סטוקט ?), השבה לביתה מהקולג'; אמה ממתינה רק לכך שתנשא כבר, כמו חברותיה, אבל היא רוצה לכתוב.

אייבילין, שחורה העובדת אצל אחת מחברותיה הטובות של סקיטר ומגדלת את בתה של החברה; אייבלין שבעלה עזב אותה לאנחות כבר לפני שנים, ובנה יחידה נדרס למוות לא כל כך מזמן, והיא צריכה להמשיך לעבוד, להמשיך להתקיים.

להמשיך לקרוא ←

יש סופרים שדי בכך שיוציאו ספר כדי למלא את לבי שמחה; שמאז שהכרתי ספר אחד שלהם, אני חוזרת אליהם שוב ושוב, שברור לי לגמרי שספר חדש פרי עטם "ינחת" על מדפי זמן קצר לאחר צאתו לאור.

כזו היא גיל הראבן, שמאז "שאהבה נפשי" שלה, אי אז בראשית המילניום הזה, אני שמחה עם כל ספר חדש שלה (אם כי גיליתי שעדיין חסרים לי כמה מכתביה).

 לב מתעורר הוא סיפורה של אפרת על אחיה הבכור – אורי, שביום אחד, והוא צעיר מאד, חיל, הפך להיות אב המשפחה לה ולאחיה הצעיר – יותם, כאשר הוריהם נמחצים בין שתי משאיות ונהרגים.

 כל החלומות, כל התכניות, כל המציאות משתנה ברגע אחד. ומאותו הרגע מתחילה סאגה מופלאה של נתינה ונתינה ועוד קצת מצד אורי,  שנדמה שמסוגל לעמוס על כתפיו עוד ועוד מבלי להתכופף, מבלי להתבלבל; מלהטט במטלות ומשימות ומעללים שונים, מחזיק את משפחתו הצעירה ובונה לו אחת משלו.

 איש עם לב רחב-רחב, כל כך רחב שהוא מצליח, עוד בימי הצבא שלו, לטפל בחיילים עם הכי הרבה בעיות מבית, ומצליח לפתור חלק מהן; מכיל את כל צערם של אחיו, ויוצר להם מקום בטוח – בית.

  להמשיך לקרוא ←

(אזהרה חמורה: אין לקרוא את הכתוב על הכריכה האחורית בשום פנים ואופן עד לסיום הספר!!)

אלה תולדות אירופה, ובעיקר איטליה, בשנים שבין 1941 ל- 1947, עם הקדמה המתחילה בשנת 1900; כך וכך הפיכות, כך וכך שליטים התחלפו / נרצחו, כך וכך חיילים נהרגו, כך וכך גוועו ברעב, המצאות כאלה או אחרות שינו או לא את חייהם (ומותם) של אנשים. מלחמה עולמית אחת נגמרה, ואחת חדשה כבר החלה…

ואלה תולדות אידה ראמונדו, שבשנת 1941 כבר היתה אלמנה ואם לילד אחד, יתומה מהוריה, ובכלל – די בודדה בעולם משתנה. מורה בבית הספר, שבעורקיה זורם דם יהודי מצד אמה ועל כן היא מחוייבת בהתיצבות מיוחדת בפני השלטונות, ובדיווח מיוחד על מוצאה, וחיל גרמני אחד הפוגש בה יום אחד ברחוב, והולך אחריה לדירתה (היא כה מתיראה ממנו, משום מצבה המיוחד, ואין היא מבינה דבר). הגרמני הזה, אונס אותה בביתה, והולך למלחמה.

מן האונס הזה נולד ג'וזפה, המכנה אוזפה בפי עצמו ובפי כולם.

 מכאן והלאה מתלווה המספרת אל משפחתה הקטנה של אידה ראמונדו בשנות המלחמה, כאשר לכל שנה מתלווה הקדמה המתארת את מאורעות אותה שנה, ואז – חזרה אל חיי היום –יום הבלתי אפשריים של ימי המלחמה.

  להמשיך לקרוא ←

"אתם לא באמת ההורים שלי, כל ילד חשב פעם. אני לא באמת הילד שלכם. אבל אצל יתומים זאת האמת."

 הנה דוגמה לסיפור בתוך סיפור (סיפורי יתומים) בספר שהוא כולו סיפורים קצרים לעתים, לעתים מחשבה שהתפתחה לכמה שורות, לא ממש סיפור, לא לא-סיפור, רק הרהור שלבש צורה של מלים על דף, רעיון שהתפתח מתוך איזה בדל מחשבה אחר.

 או סיפורים המתיחסים לסיפורים אחרים, שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, מיוצרים אחרים. כך, למשל, הגירסה של הוראציו ל"המלט"… כשאטווד לוקחת את מילותיו האחרונות של המלט להוראציו, ומספרת את סיפורו, איך בעצם התלבט כיצד לספר את הסיפור האמיתי של המלט…

ופתאום "נחטף" הסיפור על ידי מחזאי אחד, ואף אחד לא יכיר עוד את הסיפור האמיתי… משום שהוראציו התמהמה.

וישנה התחינה:

הָשִׁיבוּ אֶת אִמָּא: תְּחִנָּה

הָשִׁיבוּ אֶת אִמָּא,

אִמָּא־אוֹפַת־הַלֶּחֶם, בְּסִינָר מִשְׁבְּצוֹת מְעֻמְלָן,

סִינָר זֵהֶה לַסִּינָרִים שֶׁתָּפַרְנוּ לְמַעֲנָהּ

בְּשִׁעוּרֵי כַּלְכָּלַת הַבַּיִת

וְנָתַנּוּ לָהּ בְּמַתָּנָה

בְּיוֹם הָאֵם —

  להמשיך לקרוא ←