ארכיון חודשי: יולי 2010

ורד הלבנון – לאה איני

ורד הלבנוןקצת אחרי תחילתה של מלחמה לבנון הראשונה, עוד בימים שנקראה מבצע של"ג, יורה יונתן מרום כדור בראשו, ערב עלייתו ללבנון. יונתן, בנם של איש חינוך ורופאה מרחביה, ילד "שמנת" שאיש אינו יודע על מה ולמה בחר לסיים את חייו (היה איזה ויכוח מטופש בינו לבין חייל אחר, אבל כל העדים, החיילים האחרים – נאמנים לקשר השתיקה – אינם מספרים דבר).

 יונתן מאושפז בבית החולים, ולאה, חיילת המתנדבת לבקר אותו מדי שבוע, מספרת לו את סיפור חייה, והופכת אותו, ואותנו, לעדים לסיפור המופלא, הכואב, החודר כליות ולב הזה.

 לאה, בת לאב יווני, ניצול שואה, הממלא את ימיה ולילותיה בסיפורים על מה שהיה "שם", וסיפוריו הופכים לסיוטיה, המוקף בחברים מ"שם", איש-איש וסיפורו וכאבו; אב הרומז ומנסה ודוחף והודף לכיוונה, פעם אחר פעם, גורם למבוכה ולפחד.. ולאם, בת העדה הנשדידנית,  המתנכרת ומרחיקה, שכמעט לעולם אינה מלטפת, או מחבקת.. אם שאינה באה לבקרה בעת אשפוזה בבית החולים, ימים על ימים, כמו נשכחת מלב.

"המשפחות המדומות חיות בשלום ובשמחה, המשפחות האמיתיות מתחזות סתם." (עמ' 112)

 ובתוך העזובה הזו הרגשית, וגם התרבותית (בבית יש שני ספרים בלבד, אחד מהם – הגדה של פסח) גדלה לאה, שיודעת שהיא רוצה לכתוב.

ולפני כן היא רוצה לקרוא.

הצורך הזה – הרעב הזה לספרים, לניירות לכתוב עליהם, הופכים מוחשיים יותר ויותר:

"אחרי שאני לומדת לקרוא מתרחש הנס הראשון. הקריאה מולידה ספרים, הספרים חלומות. אולי עוד מעט יימצא לי מוצא?" (עמ' 250 – 251)

  להמשיך לקרוא

Share

ילדי חצות – סלמן רושדי

ילדי חצותילדי חצות הם אותם הילדים שנולדו בשעה הראשונה ללידתה של אומה – של הודו, אלה שנולדו בין חצות הליל לשעה אחת; אלה שקבלו מכתב ברכה מיוחד מראש הממשלה הראשון של הודו, שתלה בהם, לפחות בכתב, תקוות גדולות עד מאד. אלה, שבדרך מיוחדת במינה (ואולי הכל פרי הדמיון) מסוגלים אכן לבצע נפלאות.

סלים סינאי הוא ילד חצות שכזה – הראשון שבהם, שנולד בדיוק בשעת חצות, יחד עם עוד בן אחד, שייקרא שיווה, על שם האל הזועם, וקורותיהם שניהם שזורים איש ברעהו, והם עתידים להפגש לעתים לא מזומנות אך משמעותיות.

 סלים נולד למשפחה עשירה, מוסלמית, וקורותיו שזורים בקורותיה של הודו, עד כי הוא מאמין (ואולי גם בעקבות מכתבו ההוא של ראש הממשלה) כי מעשיו האישיים והפרטיים משפיעים על גורלות אנשים אחרים, ואף על גורלה של הודו כולה.

 בשלב מסוים נאלצת משפחת סינאי להגר לפקיסטן הידידותית יותר למוסלמים, משום שהודו שאמורה היתה להיות מדינה של כולם, נשארת בעצם כמו שהיתה לפני היווסדה כמדינה, ואף גרוע יותר, ולאחר שנים חוזר להודו, בדרך לא דרך, אלא שהפעם לתחתית הסולם החברתי.

 רושדי, דרך תולדות סלים, מספר את תולדותיה של הודו ומבכה את חוסר יכולתה להיות כפי שנתכוונה להיות; ציניות ניכרת בתיאורו את הפוליטיקה שמאחורי המלחמות והמאבקים הכה מיותרים, וכאב רב את תיאורם הפרטי של המאורעות:

להמשיך לקרוא

Share

הבשורה על-פי ישו – ז'וזה סאראמאגו

הבשורה על פי ישוהספר "הבשורה על פי ישו" נפתח בניתוח ציור: תיאור פרטים מתוך ציור המתאר את צליבתו של ישו, ציור כפי שרבים כמותו צוירו תוך שימוש מודע בדמויות מסוימות ובסמלים מסוימים, עד כי נהיר וברור למסתכל מי מסמל את הטוב ומה מסמל את הרע; הביקור הבא במוזיאון, או בכנסיה וההתבוננות בתמונות ילוו בזכרונות מן התאור הזה, המפורט עד פרטי הפרטים:

"… אנו פשוט מצטרפים לדעה הרווחת אצל מרבית הציבור, המתעקשת לראות בבלונדיניות, באלה הטבעיות וגם באלה הצבועות, את כליהם היעילים ביותר של החטא וההפקרות. " (עמ' 11).

 "הבשורה על פי ישו" הינו רומן היסטורי המתאר מזוית הראייה המיוחדת של סאראמאגו את הורתו, לידתו וגידולו של ילד אחד יהודי, בכפר נצרת שבגליל, בתקופת בית שני.

 אולם, לא רק רומן היסטורי, כי אם גם כתב קיטרוג כנגד הכנסיה ונגד האמונה בכלל; אלוהים של סאראמאגו מוצג באור גרוטסקי כמעט, כדבר מה קטנוני השואף להגדיל כוחו עוד ועוד, ולשם כך בוחר בישו, בנו (כי אלוהים, מסתבר, אינו יכול להפיץ את בשורתו בעצמו, אלא נזקק לדמות בשר ודם), ולא די בכך שבחר בו, הרי שרק הפיכתו של הבן לקדוש מעונה תסלול את הדרך להפצת הבשורה.

  להמשיך לקרוא

Share

הארכיטקטורה בחבל האוזַרק בארקנסו – דונלד הרינגטון

הארכיטקטורה בחבל האוזרק"כשנחלים ונחשים וענפי עצים ודברים הם צעירים, הם הולכים פחות או יותר בקו ישר. כשהם מזדקנים, הם מתפתלים, פלג גועש הופך לנהר ומתפתל. ילד הופך לגבר ומתפתל. סיפור הופך לספר ומתפתל. תמיד יש סוף, אבל אף אחד לא ממהר להגיע אליו; למעשה קיימת כמעט משאלה חזקה לא להגיע אליו."

סיפורה של עיירה נידחת – סטיי מור (Stay More) בחבל האוזרק בארקנסו, מיום היווסדה על ידי שני אחים  שנדדו מטנסי אל ארץ לא זרועה (בעצם, כן זרועה, אבל על ידי האינדיאנים, וזה – כידוע באמריקה של אז – לא ממש נחשב).

 האחים ג'ייקוב ונוח אינגלדיו הגיעו למקום שיהפוך להיות סטיי מור עם שתי פרדות, והתמקמו במקום שפעם היו בו אינדיאנים, ונותר בו זוג אחד, שגם הם מחליטים לעזוב לאחר ששני האחים מראים סימנים שהם מתכוונים להשתקע.

 דרך תיאורי הבתים ושירטוטים שלהם מתוודע הקורא לתולדות אותן עיירות / ערים שיש להן רחוב ראשי אחד (בכולן הוא קרוי "מיין") ובעצם לתולדות ארצות הברית הכפרית.

 חבל האוזרק בארקנסו הוא חבל נחשל למדי, וסטיי מור, בהיותה מבודדת, נחשלת עוד יותר. תושביה, המתרבים מפרק לפרק, על ידי קשרי נישואין ועל ידי פרייה ורבייה, אינם יודעים קרוא וכתוב ברובם, משום שאין להם צורך בכך, ומשום שהם רואים, כפי שהסביר להם המייסד (שאגב, דווקא כן ידע קרוא וכתוב) בידע הזה מקור לצרות. בכלל הם רואים בקידמה דבר מה לא טוב, ומשתדלים להשאר מאחור ככל שניתן. לא פלא שחשמל הגיע לשם אחרי שהגיע לכל מקום אחר,

ורק כשהיו צריכים לעשות משהו עם מכשירי הטלוויזיה.

להמשיך לקרוא

Share