ארכיון חודשי: אוגוסט 2010

סיפור קטן ומלוכלך – רוני גלבפיש

סיפור קטן ומלוכלךמבחוץ הכל נראה מושלם, או כמעט; מבחוץ.

איתן, ראש צוות בחברת מחשבים, נשוי לנעמי (במלרע), אהובת נעוריו, ציירת, אב לעלמא (ב-א', כדי שלא יחשבו שזה על שם המסטיק) הפעוטה; איש יפה. תמיד היה יפה.

חיים בורגניים שקטים בפאתי הפארק הלאומי,  עם הרגלים קבועים, קפה בכוס שלו ושלה, עיתונים ושקט ביום ששי, גן לעלמא, ריצות ערב לפארק…

 ובריצת ערב אחת שכזו, שבה היו השבילים הומי אדם, סטה איתן מן השביל ונכנס לחורשה – ונתקל בגוף נערה, ששכבה מעורטלת חלקית, פצועה ומחוסרת הכרה. איתן נושא אותה משם ומזעיק עזרה, והופך לגיבור לרגע…

 אלא שמראה הנערה הפגועה מעיר בתוכו משהו; משהו שקבר וכיסה, וקיווה שלא יתעורר אף פעם. איזה זכרון ילדות רחוק שחזר עכשיו לגרד ולגרד, עד שהצלקת החלה להפתח.

 פעם, כשהיה בן 16, היה משהו, איזה אירוע, הוא ועוד ילדה אחת מהשכבה, מהפחות פופולריות, משהו שהסתיים בסימן שאלה – היה כאן רצון? היתה כאן כפיה?

הוא לא בטוח

לא יודע

לא רוצה לדעת.

נוח לו שהכל רדום.

 אבל פצעים ישנים, אם לא נוקו פעם, ישובו יום אחד ויזדהמו מחדש, ויזהמו את כל הסביבה.

  להמשיך לקרוא

Share

ארוחת הערב – הרמן קוך

ארוחת הערבמה הייתם עושים לו גיליתם כי ילדכם עשה דבר נורא ואיום, כזה שכשאתם קוראים עליו בעיתון אתם בדרך כלל מצקצקים בלשונכם, מנידים בראשכם ואומרים כי צריך לשים אנשים שכאלה מאחורי סורג ובריח עד קץ ימיהם; מאסר עולם ללא זכות חנינה.

 אבל זה הילד שלכם! זה שישבתם לידו כשקדח מחום, זה שליוויתם לכתה א', יד ביד. זה שהתרגשתם לקבל את הציור הראשון עם ברכה, באותיות דפוס גדולות. זה ששר לכם "אמא יקרה לי" ביום האם.

 ויום אחד, מתרחש פשע איום ונורא, ומצלמות האבטחה קולטות שתי דמויות המבצעות את הפשע הזה, והטלוויזיה משדרת שוב ושוב. ורק אתם מזהים שם, בתצלומים המטושטשים, את הילד שלכם.

 פאול לומן, המספר, נשוי לקלייר ואב למישל. אחיו – סרג' לומן, נשוי לבבט ואב לריק , שהוא בן גילו של מישל, פחות או יותר; סרג' מועמד במירוץ לרשות הממשלה בהולנד.

פאול לא במיוחד מחבב את אחיו; בעיניו הוא פוץ נפוח, שאימץ לעצמו כל מיני הרגלים של העולם הגדול – כמו טעימת יינות ו"הבנה" בהם; כמו החזקת בית קיץ באזור הדורדון בצרפת, כי אלה החיים האמיתיים. כמו הזמנה למסעדה שיש לה רשימת המתנה של שלושה חודשים מראש, אבל לסרג' לומן יפנו את השולחן הכי טוב, גם אם יזמין שולחן באותו יום.

 במסעדה הזו קובעים שני הזוגות להיפגש, כי צריך לדבר. לאט-לאט מתברר כי שני ההורים זיהו את ילדיהם כמבצעי הפשע, ועכשיו צריך לדבר על הילדים – מה עושים עם הגילוי? מה עושים עם הילדים? מה עושים עם המרוץ לראשות הממשלה?

להמשיך לקרוא

Share

האשה ה- 19 – דיוויד אברשוף

האשה ה- 19על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על מורמונים?

כשאני שומעת את המושג מורמונים – עולים בראשי שני דברים – המקהלה הנפלאה של המורמונים (וגם משפחת אוסמונד) והפוליגמיה.

כמעט כל אדם שישאל על כך ישיב – ריבוי נשים; כי כן, הסרטים שראינו והספרים שקראנו, שהזכירו מורמונים, או היו על מורמונים, הזכירו כמעט רק עובדה זו, פוליגמיה.

אפילו בסרט "המכורים לזהב" ישנה אשה אחת הנוהגת כפי שנוהגים המורמונים, אלא שהיא לוקחת לה שני בעלים (לתדהמת כולם) משום שאם למורמונים מותר לקחת נשים רבות, למה שלה לא יהיו שני בעלים?

אבל זו רק הערת שוליים.

 האמונה המורמונית שהיא התפלגות מן האמונה הנוצרית, ומקיפה את כל תחומי החיים, ויש לה נביא משלה שגלה לוחות זהב ועליהם חקוקים החוקים המורמונים.. והם נדדו ובנו להם את ציון החדשה – במדינת יוטה.

ובשלב מסוים נאסרה עליהם הפוליגמיה, ובשלב מסוים הכריז מנהיג הכנסיה כי הפוליגמיה אכן אסורה. אלא שככל הנראה נותרו עוד קינים של מאמינים אדוקים החיים בקהילות קטנות וסגורות, ואצלם יש למלא את כל המצוות הראשוניות, כולל ריבוי הנשים.

  להמשיך לקרוא

Share

החקיין – דייוויד בלבין

החקיין"'מוזר', אמר לי טוני… 'שומעים על זיוף ציורים כל הזמן, אבל אף פעם לא על זיוף ספרותי. אני שואל את עצמי למה. כי הביקוש נמוך כל כך? לא ממש. כי קשה לעשות את זה משכנע? ודאי שלא. קל מאד להערים על מומחים. רק תחשוב על היומנים של היטלר ועל כל הסנובים שנפלו בפח. אני חושב שזה מפני שכתיבת ספרות גדולה דורשת הן מיומנות גדולה והן כישרון אדיר. כישרון ציור קל לפתח. אפשר להסתדר עם מעט כישרון והרבה יישום. הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסי. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. הסופרים עצמם נכשלים בזה.'"

 האמת שהתהייה הזו עלתה גם בראשי, איפשהו במהלך הקריאה, ומאד שמחתי לפגוש אותה מנוסחת כך בתוך הספר;  איך זה שלא שומעים כמעט על זיופים של ספרות? אבל שומעים לא מעט על זיופים של יצירות אמנות, ועל חשדות כי ציור זה או אחר שיוחס לאמן זה או אחר הוא בעצם פרי מכחולו של תלמידו, או סתם העתקה מוצלחת במיוחד…

 מארק טרייס ניחן בכישרון נדיר; הוא מצליח לחקות, כולל דקויות, כתיבה של סופרים אחרים, ומשמדובר בסופרים מתים, הרי שניתן "לגלות" כתב יד גנוז, לפרסמו או למכרו, והסופר כבר לא כאן כדי להתנגד.

(לא מעט כתבים גנוזים התפרסמו לאחרונה, ומי לידינו יתקע כי אכן אלה יצירותיהם של הכותבים המדוברים? ואם סופר בחר לגנוז את יצירתו, מדוע זה אנחנו "נדחפים" כך לקראה?)

להמשיך לקרוא

Share

גוף שני יחיד – סייד קשוע

גוף שני יחידלכאורה סיפורם של הערבים הישראלים והשתלבותם (או אי השתלבותם) בחברה היהודית; רק לכאורה.

עורך הדין, שאין לו שם, הוא ערבי ישראלי מצליח מאד, המתגורר עם אשתו ושני ילדיו בירושלים, בעל משרד מצליח מאד שהעשיר אותו למדי; חברי המשפחה כולם ערבים משכילים בעלי מקצועות חפשיים, כולם מתגוררים בסמוך, כולם עשירים למדי, כולם יצאו מן הכפרים ועברו לעיר.

אבל משהו חסר; תמיד משהו חסר. עוד בתקופת הלימודים, גילה כי הרקע התרבותי-מערבי של רוב חבריו ללימודים חסר לו, לעורך הדין, ועתה הוא מנסה להשלים.

אבל כמובן שאי אפשר להחליף ילדות ונעורים, עם כל המטען הנלווה אליהם.

 אבל חוץ מזה הוא מנהל אורח חיים בורגני ונעים, בדומה לרבים אחרים, ואלמלא שכונת מגוריו, והמבטא, קשה היה לנחש מאין בא. אפילו השוטרים כבר לא עוצרים אותו וגם לא המאבטחים.

 וישנו הבחור השני – הגיבור המקביל, החלש, המוחלש, אף הוא ערבי מאחד הכפרים, שהצליח להתקבל לאוניברסיטה ללימודי עבודה סוציאלית, תמיד נדחק אחור, אף פעם לא נדחף, מהווה מושא ללעגם של עמיתיו לעבודה, שתמיד "משפיטים" אותו, ושולחים אותו בשליחויות שונות.

להמשיך לקרוא

Share

המורה לפסנתר – ג'ניס י"ק לי

המורה לפסנתרקלייר פנדלטון הגיעה להונג-קונג בשנת 1952 יחד עם בעלה הטרי, מרטין – שהנישואין לו היו בעצם חבל הצלה מבית הוריה הקרתני שבאנגליה; מרטין קבל משרה בניהול מחלקת המים ומשהציע לקלייר להנשא לו ולבוא עמו, נאותה.

 מעט לאחר הגיעה להונג קונג מתחילה קלייר ללמד נגינה בפסנתר את בתם של ויקטור ומלודי צ'ן, מעשירי האי וממכובדיה. וזאת לדעת – המעמדות בהונג-קונג נמדדים הן על פי המוצא והן על פי הממון; קלייר אמנם אנגליה, ועל כן מעמדה גבוה יחסית, אבל מצבה הכלכלי אינו מתקרב כלל לזה של משפחת צ'ן.

 משפחת צ'ן נמצאת בקשרים עם רבים מן הקהילה האנגלית, שבה כולם מכירים את כולם, כולם מארחים את כולם, כולם יודעים על כולם כמעט הכל. כולם היו באי עשור קודם לכן, עת נכבש על ידי היפנים במלחמת העולם השניה.

המורה לפסנתר אינו עוד "אנה ומלך סיאם" (המוכר גם כ"המלך ואני", עם יול ברינר מרקד וואלס), כלל וכלל לא,  אלא ספר המפנה זרקור אל מה שהתרחש במושבה הבריטית הונג קונג עת היתה כבושה על ידי היפנים בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת.  סיפורה של קלייר והוראת הפסנתר נדחקים הצדה ומהווים רק מסגרת כלשהי לסיפור האמיתי – סיפור סבלם של הנכבשים, אלה שנכלאו במחנה מעצר ובו תנאים כלל לא קלים; על שרירות לבו של הכובש היפני ועל אכזריותו; על צלקות המלחמה שנותרו חרותות בבשרם ובנפשם של אנשים.

על אלה שנעלמו ולא חזרו.

להמשיך לקרוא

Share

תש"ח – יורם קניוק

תשחכשקראתי את "על החיים ועל המוות" של קניוק, חשבתי שבכך יסיים, ולא יכתוב יותר. משום שהיתה שם מין סגירת מעגל, שאחריה מה עוד יש לומר?

 אז זהו – שיש. ב-תש"ח , שאינו בדיוק ספר, או נובלה, אלא יותר ממואר, חוזר קניוק אל מלחמת העצמאות – והתפקיד שמילא בה.

 מתוך זכרונותיו, או אלה שהוא חושב שהם זכרונותיו, או גם וגם, מספר קניוק את סיפורו של הלוחם הפשוט, זה שעזב את הלימודים בגיל שבע עשרה וחצי, קצת קצת לפני הבגרות, ויצא להלחם.

 דרך סיפורו אנו מכירים את כיבוש ירושלים, ואת הרעב והמצור, כפי שחוו אותם האנשים והחיילים, את המוות שאינו מבדיל בין אמיץ לטיפש אלא רק, כמו ברולטה בקזינו, בוחר לו אנשים.

 סיפוריו מצטברים טיפין-טיפין לספור אחד עצוב וכואב, בלי הרואיות מרובה, בלי גיבורים הגדולים מן החיים. קניוק גם אינו מפחד להתעמת עם המושג "טוהר הנשק", ומספר על הרג בלתי מוצדק, על ביזה, על גירוש.

להמשיך לקרוא

Share

ארמון הפרעושים – אליף שאפק

ארמון הפרעושיםארמון הפרעושים היה פעם בית מגורים מפואר שנקרא "ארמון בונבון" ובנה אותו גולה רוסי לאשתו, בערוב ימיהם, כדי לנסות ולהחזיר מעט שמחת חיים אליה; ולאחר שמתו שניהם עבר הבית בירושה לבתו הבלתי חוקית שנשארה בפריז, והיא מעולם לא בקשה לבקר בו, ונעזרה בסוכנות אחת כדי להשכירו.

 בארמון בונבון שבאיסטנבול גרים כל מיני אנשים, ולכל אחד מהם סיפור חיים מעניין ומרתק.

 בדירה 1 גרים מוסה, האב, מרים, האם ומוהמט הבן. מרים הרה שוב, והם משמשים השוערים והמתחזקים של הבנין.

 בדירה 2 גרים סידאר הסטודנט וגאבא, כלבו, האוכל מכל הבא ליד.

 בדירה 3 גרים האחים התאומים ג'מאל וג'לאל, המחזיקים שניהם סלון יופי, ובו נפגשות השכנות מן הארמון וגם מן השכונה בכלל. לסלון יופי יש ייחוד משלו:

"החיים הם סדרה ללא סוף וללא התחלה של אירועים חוזרים ונשנים. ייתכן שלעולם יש תחתית ושליום הדין יש תאריך סופי, אבל אין שום סיכוי שאיסראפיל (המלאך רפאל שיתקע בקרנו כדי לבשר את יום הדין, על פי האמונה המוסלמית) יתקע בקרנו כשתשבו במכון היופי. בכל רגע נתון עלולה להתחולל רעידת אדמה באיסטנבול, אבל לעולם לא כשתשבו במכון היופי. שם לא יקרה דבר."

להמשיך לקרוא

Share

המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד – ברוק קלארק

המדריך למצית בתי כותביםספרים על ספרים יש בהם קסם מסוים; כך אהבתי את "הסיפור השלושה עשר", את "צילה של הרוח" ועוד ועוד.

המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד התכוון גם הוא להיות ספר שכזה.

 סם פלסיפר שרף בטעות (כך הוא אומר) את ביתה של אמילי דיקנסון, ובאותה הזדמנות מצאו את מותם גם שני אנשים שהיו באותו זמן בבית. סם נשפט ונדון לעשר שנים בכלא, השתחרר, נישא לאשה אחת והקים משפחה כל-אמריקנית בפרברים הכל-אמריקנים, ונראה שנטש ודחק את עברו.

 אלא שהעבר – חזר והתדפק בדלתן "מרגע שהעבר חוזר פעם אחת הוא ממשיך לחזור ולחזור, לא רק חלק מסוים מהעבר, אלא כולו, כל ההמון הנשכח של חייך פורץ מהגלריה ומסתער עליך, ואין טעם להסתתר מההמון, הוא ימצא אותך בסופו של דבר. זה ההמון שלך ורק אותך הוא מחפש." (עמ' 38)

 ומרגע שהעבר חוזר, מוצתים שוב בתיהם של סופרים, וסם הוא שוב החשוד המיידי בהצתה.

 המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד אמור להיות ספר זכרונות, משום שבמהלך המאורעות המתוארים בספר הזה – שיטוטיו של סם בין עיירות ובתי כותבים בניו-אינגלנד, כאשר הוא מגיע לאיזו חנות ספרים "התברר שמחלקת ספרי הזכרונות היא המחלקה הגדול ביותר בחנות, ובדרכה היתה בית המועצות של הספרות לאחר שבלעה כמעט בשלמותן את המדינות הקטנות והמיושנות יותר של הבדיון והשירה." (עמ' 91)

להמשיך לקרוא

Share