ארכיון חודשי: ספטמבר 2010

והיום איננו כלה – צי'נגיס אייטמטוב

והיום_איננו_כלה"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…

ומזה ומזה למסילת-הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי-אוזֵקִי או הסָארוזֵק, הערבות הצהובות התיכונות.

במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת-הברזל, כמו מין קו גריניץ'….

והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…"

כך, כמין פזמון חוזר, שב ועולה הטקסט שלעיל לאורך כל הספר.

 יום מותו של קָזַנְגַפּ הזקן, זקן העובדים – פועלי המסילה בישובם הזעיר בּוֹרַאנְלִי-בּוּרָאנִי, ישוב בן שמונה בתים בסך הכל – שמונה משפחות בסך הכל, בתוך המדבר הקזחי. יום מותו וקבורתו של קזנגפ הזקן הוא היום בו מספר הספר הנפלא הזה.

 גבור הספר – יֵידיגֵיי ז'אנגֶלדין, ההופך עתה להיות זקן הקהילה, הוא הקובע את סדרי הקבורה, והוא העומד בראש מסע ההלוויה הקטן, קטן עד כאב, משום שיש להמשיך בעבודה ולהתיק פסים ולהחזירם, להעמיד רכבות במסילה צדדית, ולהחזירן לראשית. ומסע ההלוויה יצא לבית הקברות אנה-בית, מקום קבורתה של ניימאן אנה האגדית, מקום הקבורה המרוחק מעט מבוראנלי-בוראני.

להמשיך לקרוא

Share

אל ארץ אחרת מאד – עדי ברק

אל ארץ אחרת מאדבית שפע היא עיירה מרוחקת, ספק אופקים, ספק נידחת אף יותר, ויש בה בתים ורחובות, בית ספר, בית קברות ואפילו בית חולים.

אבל שפע אין בבית שפע כלל.

 בית שפע הוא ארץ אחרת מאד – מרוחקת, נשכחת ואין בה חמלה ואין בה רחמים.

 רק אנשים שהביאו אותם לכאן פעם, השאירו אותם

ושכחו.

 פעם הביאו מרוקאים ושכחו

אחר כך הביאו רוסים ושכחו

 שכחו את אלכס, שאמא שלו נעלמה – מתה כנראה, ואבא שלו מדי פעם מגיח ממאורות השכחה שהוא שרוי בהן תדיר, אלה שהאלכוהול והסמים הופכים בהן את החיים לקצת יותר נסבלים.

וכשהוא מגיח, אבא של אלכס, הוא זוכר לשוב הביתה ולמלא את המקרר.

 וישנו ברוכי, שאמא שלו דווקא חיה, אבל הוא שונא אותה ואוהב אותה חליפות, מפחד מאלכס ומעריץ אותו.

להמשיך לקרוא

Share

כל מה שנהרס כל מה שנשרף – ולס טאואר

כל מה שנהרססיפורים על הספר הפסטורלי האמריקני, ומה שמסתתר מאחורי הפאסאדה הזו, העמדת הפנים הזו של פסטורליה.

כי מאחורי השלווה כביכול, מאחורי העלווה הירוקה, השדות, הנחלים, מסתתרים חיים עצובים, מסוכסכים ובעיקר מבוזבזים.

משפחות מפורקות, אנשים המתגעגעים לנשותיהם לשעבר, ילדים בין שני בתים, זכרונות עמומים מילדות לא מאושרת במיוחד; בכלל – הזכות החוקתית הכל-אמריקנית לרדוף אחר האושר לא מוצאת לה כלל ביטוי בסיפורים הללו.

כך – ילדים ונערים שהיחסים שלהם עם הוריהם החורגים מסובכים דיים עד לאיבה גלויה כמעט, או לא כמעט, אחים ובני דודים מנהלים יחסי אהבה-שנאה, המושפעים ונשענים על עבר משותף.

בוב מונרו, גיבור החוף החום, מנסה להתגבר על געגועיו לאשתו לשעבר, שוהה בבית החוף של דודו רנדל, אותו הבטיח לשפץ בתמורה למגורים, ומנסה למצוא נחמה בדגים ושאר יצורים ימיים שהוא מוצא בחוף הים הסמוך לבית, ובאקווריום הגדול אותו הוא מטפח.

להמשיך לקרוא

Share

העיר והכלבים – מאריו ורגס יוסה

העיר והכלביםסיפור חניכה והתבגרות של נערים ממחלקה 1 בפלוגה אחת בפנימיה צבאית בפרו. ובפנימיה, כמו בכל פנימיה, או כך לפחות בספרים, הנערים הצעירים עוברים חניכה על ידי הנערים הבוגרים יותר: טרטור הגובל בהתעללות, במהלכו מוכים הנערים ומוכרחים לבצע כל מיני פעילויות משפילות, נקראים בשמות גנאי (כאן אלה ה"כלבים") ובתורם ישפילו ויטרטרו מחזור צוערים חדש.

 העיר והכלבים הוא סיפורם של הנערים מן המחלקה המסוימת הזו, החברויות ביניהם, האיבות, המטען שהם נושאים מן הבית, האהבות, הסיפורים המשפחתיים; לחלקם הפנימיה היא מקלט, לאחרים ארץ גזרה.

סיפורם מסופר בין עבר להווה, ובין לבין מתגנבת (במחצית השניה של הספר) ביקורת נוקבת על המימסד, על הצבא, המעדיף לכסות ולטייח, ובלבד ששמו של הגנרל או הקולונל לא יוכתם באיזו שערוריה.

 את הספר הזה קראתי בנעורי וזכרתי לו חסד נעורי, אלא שבקריאה חוזרת, מקץ כך וכך שנים, לאחר שהכרתי את כתיבתו המאוחרת של יוסה, לאחר שטולטלתי ב"חגיגת התיש", לא מצאתי אותו טעם ייחודי, אותו "קסם" שהכרתי פעם. כארבעים שנים מפרידות בין הספרים הללו, והבדלי הכתיבה ניכרים.

  להמשיך לקרוא

Share