ארכיון חודשי: ינואר 2011

עיניים של טוארג – אלברטו וסקז-פיגרואה

עיניים של טוארגעל מה אתם חושבים כשאתם חושבים על אפריקה?

על פילים וג'ירפות? על אנשים כהי עור? על סוונות וג'ונגלים?

ואולי על יבשת שחולקה למדינות בסרגל, פסים לאורך ולרוחב, על ידי הכובשים האימפריאליסטים הלבנים?

 ועל מה אתם חושבים כשאתם חושבים על ראלי דקאר? על מרוץ מכוניות מרהיב עם מצלמות מלוות? על הרפתקה מרהיבה ל"גברים אמיתיים"?

ואולי על זיהום וניצול מדינות עניות ביותר?

 שבטי הטוארג הוא שבטי רועים נודדים המתגוררים בעיקר במדבר סהרה; גאסל סאיה, בנו של גיבור עממי טרגי, שמת זה מכבר ומשפחתו נאלצת לנדוד לפינה נידחת כדי להמשיך ולהתקיים.

הם מצליחים, במאמץ אדירים, לחפור לעצמם באר המספקת את צרכיהם בצמצום, ולחיות על משאבים דלים ביותר.. עד שיום אחד מגיע אליהם, בטעות, נהג אחד מכלי הרכב המשתתפים בראלי דקאר.

 והנהג הזה, המתיחס לתושבי המקום כאל ברברים חסרי תרבות וחסרי חשיבות (כי הרי מה חשיבותם של כמה בדואים עניים החיים בפאתי עולם?) ושופך שמן לתוך הבאר, זו שחפרוה בקושי, זו שבלעדיה אין להם חיים.

להמשיך לקרוא

Share

חסד ספרדי – אברהם ב. יהושע

חסד ספרדי"אומנם סוף חלש ותפור בחוט גס אינו דבר נדיר בקולנוע, בתיאטרון ובספרות. הסיומים הם בדרך-כלל נקודת-התורפה של סרטים ורומאנים."

 יאיר מוזס, במאי סרטים לא צעיר, ידוע ומוכר, מוזמן לסנטיאגו דה-קומפוסטלה לכבוד רטרוספקטיבה מסרטיו, ולקבלת פרס הוקרה צנוע.

עמו מגיעה לכינוס מי שהיתה השחקנית ברוב או בכל סרטיו, ויש ביניהם קרבה רבה.

מעל מיטתו /מיטתם תלויה תמונה הטורדת את מנוחתו, משום שיש בה משהו המזכיר לו איזה סרט שעשה פעם, והוא מוכרח לדעת מהי התמונה הזו, שתחזור ותופיע לאורך הספר כולו.

 אין הוא יודע אלה סרטים יוקרנו בכינוס, ונכונות לו הפתעה אחרי הפתעה; הסרטים המוצגים הינם סרטיו המוקדמים, שכבר עברו כמה עשרות שנים מאז נעשו, ואין הוא זוכר את כל עלילתם, מה גם שהמבט המבוגר על סרטיו דאז מוסיף עוד רובד להפתעה ולהבנה.

 אחר כך הוא חוזר לארץ, אבל הרטרוספקטיבה מלווה אותו גם בשובו, והופכת, בדרך מסוימת, לרטרוספקטיבה של חייו המוקדמים, חייו סביב עבודתו המוקדמת.

להמשיך לקרוא

Share

יותר מדי אושר – אליס מנרו

יותר מדי אושר

הסיפור האחרון – זה הנושא את שם הספר – "יותר מדי אושר" – קרוב יותר לנובלה מאשר לסיפור קצר. מעבר לכך – הסיפור עצמו הוא הפתעה אמיתית; אחרי סיפורי קנדה מן המאה העשרים, מופיע פתאום סיפורם של הגולים הרוסיים בפאריז במאה ה- 19, דרך עיניהן של דמויות אמיתיות מן העבר.

אבל תיכף נגיע לזה גם.

 ספר שמופיעה בו פיסקה כמו זו: "בכל שנה, כשאתה ילד, אתה נעשה אדם אחר. בדרך כלל זה קורה בסתיו, כשאתה נכנס שוב לבית הספר, מתיישב במקומך בכיתה הגבוהה יותר, זונח מאחוריך את הערבוביה הנרפית של חופשת הקיץ. ברגעים אלה אתה חש בשינוי במלוא חדותו. אחרי כן כבר אינך בטוח בחודש או בשנה, אך השינויים נמשכים למרות זאת. במשך תקופה ארוכה העבר נושל ממך בקלות וזה נראה תהליך אוטומטי, תקין. ההתרחשויות בו אינן נעלמות דווקא אלא מאבדות את חשיבותן. ואז יש סיבוב חד אחורנית, וכל מה שתם ונשלם צץ שוב במלוא חיותו, תובע תשומת לב, אפילו רצה שתעשה משהו בקשר אליו, אם כי ברור לגמרי שאין בכל העולם הזה אפילו דבר אחד שאפשר לעשות." פיסקה כזו, כל כך מדויקת, שאינה אלה הקדמה לסיפור (ילדות משחקות), כל כך יפה, המתחברת לכל נים בנפשו של כל מי שאי פעם היה ילד, פיסקה כזו אינה יכולה להופיע אלא בספר נפלא בהחלט.

להמשיך לקרוא

Share

1984 – ג'ורג' אורוול

1984ניפגש במקום שאין בו חשיכה הוא משפט מפתח בספר הזה, ומשמעותו מתבהרת רק לקראת סופו של הספר – לא מקום בהיר וטוב, שאין החשיכה מעיבה עליו כלל, אלא חדר חקירות המואר 24 שעות ביממה, כדי לבלבל, כדי להקשות, כדי לענות את הכופרים בעיקר.

 את 1984 קראתי לראשונה בימי נעורי, בבית הספר התיכון, כאשר שנת 1984 נראתה רחוקה למדי; אחר כך התברר כי זו גם שנת תשמ"ד וכל מיני חוזי שחורות מצאו בצירוף הזה אותות מבשרי רעה, אבל זהו כבר עניין אחר.

בקריאה שניה, ומאוחרת למדי, זו שבאה בדרך זו או אחרת מתוך מאורעות אקטואליים אלה ואחרים – בעיקר כאלה העוסקים, בעקיפין, באיסור על מחשבה פוליטית מסוג מסוים, בקריאה שניה ומאוחרת זו גיליתי כי יש דברים שנחרתו בזכרון, ולא עזבו אותו, למרות שחלפו כמה עשרות שנים מאז הקריאה ההיא, של גיל הנעורים (ומי שמכיר קצת מסיפורי דאז, יכול לזכור כי בתקופה ההיא קראתי שניים-שלושה ספרים במקביל, ובקצב לא איטי כלל וכלל, כך שלזכור פרטים מתוך ספר – צריך הספר להיות בעל משקל מיוחד).

 זכרתי את סיפור המסגרת, זכרתי מהו הדבר המפחיד ביותר, את ה"הפרד ומשול": "המפלגה רוצה בשלטון אך ורק לתועלתה שלה. אין אנו מעוניינים בטובת אחרים; אנו מעוניינים אך ורק בשלטון. לא בעושר ולא במותרות ולא בחיים ארוכים ולא באושר; רק בשלטון, בשלטון צרוף… אנו שונים מכל שלטונות-המעטים שבעבר בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שהיו דומים לנו, היו מוגי לב וצבועים… אנחנו איננו דומים להם. אנחנו יודעים ששום אדם אינו תופס את השלטון מתוך כוונה לותר עליו. השלטון אינו אמצעי; השלטון הוא מטרה."

  להמשיך לקרוא

Share

משחקו של המלאך – קרלוס רואיס סאפון

משחקו_של_מלאך

ספר שמתחיל כך: "סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת סיפור פרי עטו. לעולם הוא אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא חש את הארס המתוק של היוהרה מתפשט בדמו וחושב שאם עלה בידו שאיש לא יבחין בחוסר כישרונו, הרי ייתכן שחלום הספרות יצליח ככלות הכול לספק לו קורת גג, משהו חם לאכול בערבו של יום, ואת הדבר אשר אליו הוא שואף יותר מכל – לראות את שמו מודפס על פיסת נייר עלובה שתאריך ימים אחריו. סופר נידון לזכור את הרגע הזה מפני שמאותו יום והלאה הוא אבוד, ולנשמתו יש מחיר."; ספר שמתחיל כך לא יכול להיות ספר רע.

 קרלוס רואיס סאפון יודע לספר סיפור, כזה שלוקח את הקורא וסוחף אותו לעולם אחר, מרתק, מרהיב, כזה שאין שום רצון להניח את הספר מהיד; קצת כזה כמו ספרו הקודם של סאפון – צלה של הרוח.

 ולא רק סיפור אחד יש בספר הזה; שלוש עלילות מרכזיות בו, כל אחת מהן יכולה לפרנס ספר בפני עצמו, וכולן קשורות לגיבור הספר.

 ישנה העלילה הנוגעת למספר כסופר, הנאלץ להתפרנס מכתיבת ספרי מתח "זולים" בשם בדוי,  "משכתב" ספר לחברו / מיטיבו וחולם לכתוב את יצירת חייו.

 ישנה העלילה הנוגעת לסיפור האהבה בינו לבין נערה אחת, הנאהבת גם על ידי אותו חבר / מיטיב.

להמשיך לקרוא

Share

האלמנות של ימי חמישי – קלאודיה פיניירו

 האלמנות של ימי חמישי

האלמנות של ימי חמישי הן ארבע נשים הנותרות, מדי יום חמישי ללא אישיהן, הנפגשים אצל אחד מהם למשחקי קלפים.  הן נקראות כך, כבדיחה פרטית, מתוך הבדיחה הנרחבת יותר על אלמנות הגולף – אלה הנותרות בגפן מספר שעות בסופי השבוע, עת אישיהן משחקים גולף.

 וכולם חיים חיים מאושרים באלטוס דה לה קסקדה – שכונה מוקפת גדר, שפעם היתה קאנטרי קלאב עם מגרש גולף במרכזו, ומרכז ספורט, כשמסביבם בתים לסופי שבוע, לעשירים הבאים לשחק; ולאט לאט הפך למקום שנשארים בו בכל השבוע, ורק יוצאים לעבודה ממנו – הגברים יוצאים לעבודה, והנשים נשארות לטפח את הגנים והבתים; והוקמה גדר – חומה, בעצם, מסביב לשכונה, ונשכרו שומרים לשמור שאף אחד שאינו מן המקום לא יוכל להכנס. נקבעו תקנות, והוקם ועד מנהל, שתפקידו לשמור על הסדר במקום, ולקרוא לסדר את אלה המפרים.

 חוץ מן התקנות החלות על כל תושבי המקום, ישנן גם תקנות בלתי כתובות, כאלה שבמקומות אחרים מכונות – לחץ חברתי; צריך להתלבש בבגדים הנכונים, לשתול את הצמחים הנכונים, לקנות רהיטים נכונים לבית, לשלוח את הילדים לבית הספר הפרטי הנכון… וכל אלה עולים כסף, הרבה כסף.

 אבל לתושבי אלטוס דה לה קסקדה יש כסף, הרבה כסף. כמו נובורישים במקומות אחרים בעולם הם ממהרים להפגין את קיומו של ה"הרבה כסף" הזה : למי יש בית יותר גדול? למי יש בית יותר מעוצב, מי קרוב יותר למגרשי הגולף, למי גינה מטופחת יותר, מי מחזיק כלי אוכל מהודרים יותר.. וכן הלאה וכן הלאה.

  להמשיך לקרוא

Share