ארכיון חודשי: פברואר 2011

נסיעה – יאיר אסולין

נסיעה

"זה דבר מעניין איך הנפש עורכת עבורנו את הזיכרון, אני חושב לעצמי, איך היא מסננת את הדברים שמבחינתה אין בהם שום צורך. איך לפעמים אדם זוכר רגע אחד אבל לא זוכר את זה שקדם לו או את זה שבא מיד אחריו." (עמ' 86)

 דבר מעניין קרה לי בספר הזה; פתאום "נזרקתי" אחורה, ליום הראשון שלי בבסיס אחד, אי שם בסיני, איך הלכתי למלא את "טופס הטיולים" המפורסם, בליווי מש"קית הת"ש, והרגשתי איך גרוני נחנק מדמעות.

ההרגשה הזו, של חוסר אונים כמעט מוחלט, חוסר יכולת לשנות, היות חלק מה"מכונה" הצבאית, זו הלוקחת אנשים בצבעים שונים, עם דעות שונות, עם אהבות שונות וחוויות שונות, והופכת אותם ל"חיילים" הנראים כאילו נוצקו בתבנית אחת, בעלי מוטיבציה אחת, חדורי רצון אחד.

 "… יש כאלה, והם רבים, שחושבים שהצבא זאת חוויה 'מכוננות', 'נהדרת', 'מחשלת'. איזה טמטום." (עמ' 26)

 סביב החוויה הזו, של ההימעכות על ידי הגוף הגדול והמסורבל הזה, הנקרא "צבא", נע ספרו המצוין של יאיר אסולין.

המספר מתאר את העובר בראשו ביום אחד, בנסיעה אחת, אל הקב"ן, אל הדרך שהיא אולי החוצה מן הצבא, על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינה חברתית ואישית.. אבל הוא לא יכול יותר; הצבא הזה, שלוקח אל תוכו את כולם ומנסה לתת להם דמות אחת, שאין לו הכלים לטפל בחריגים מכל סוג שהוא, הביורוקרטיה, האדנות, ה"עבד כי ימלוך".. החוויה המכוננת של רובנו, והפרשנות האישית של כל אחד.

  להמשיך לקרוא

Share

בית מטבחיים 5 – קורט וונגוט

בית מטבחיים 5ככה זה; מלחמות הן דבר רע. ככה זה. מלחמות הן דבר מתועב. ככה זה. אנשים מתים. ככה זה.

אנשים מתים בדרכים משונות. ככה זה. אנשים חפים מפשע מתים בדרכים משונות. ככה זה.

מלחמות הן דבר מתועב.

ככה זה.

 קורט וונגוט חיל אמריקני צעיר במלחמת העולם השנייה,  נפל בשבי הגרמנים והיה בדרזדן בעת הפצצתה על ידי כוחות הברית. בית מטבחיים 5 הוא בית המטבחיים שבמרתפו שהה כשבוי, בעת ההפצצה ההיא, וכך ניצלו חייו יחד עם עוד מספר שבויים שהיו עמו, ושומריהם. בית מטבחיים 5 הוא מעין ממואר / אוטוביוגרפיה הסובבת סביב ההפצצה ההיא על העיר דרזדן; הפצצה שלא ברורה תמיד מטרתה הצבאית, או אולי היתה זו נקמה בלבד? ובכל אופן תוצאותיה היו, לכל הדעות, קשות ומזוויעות למדי.

 וכמו שוונגוט אומר – ככה זה.

 בילי פילגרים, גיבור הספר, אופטומטריסט, מחפש איזושהי משמעות לכל אותן חוויות, משמעות שתהא מעבר ל- "ככה זה". נע ונד בעולם, מוצא מפלט בבריחה לעולמות דמיוניים שהוא משוכנע שהם חלק מעולמו האמיתי, כי רק ככה אפשר להתגבר, במידה מסוימת, על חוסר התוחלת שבחיים ובעיקר במוות.

  להמשיך לקרוא

Share

היברו פבלישינג קומפני – מתן חרמוני

היברו פבלישינג קומפניכשסבא וסבתא שלי רצו לדבר בשפה שהילדים לא יבינו, הם דברו ביידיש. כשבכורתם, שלימים תהיה אמא שלי, התחילה להבין יידיש, הם עברו לפולנית. ככה אמא שלי לא למדה יידיש אף פעם, ומשום כך גם אני לא. טוב, כמה מושגים בכל זאת נטבעו בנו כמו וואס ברענט, שזה – מה בוער, או ווי גייס טו, שזה לאן את הולכת… כאלה.

ועוד כמה מלים וביטויים רכשתי לי פה או שם, וכשהתחלתי לשיר בגרמנית הבנתי עוד כמה מלים..

אבל את הניגון, הניגון של היידיש, יודע ומכיר כל יהודי כמעט. כי קראנו את מנדלי בתרגום לעברית, ואת שלום עליכם (שאז קראו לו שולם עליכם), ואפילו סופרים שכתבו בעברית, כתבו בניגון הזה – היידישאי.

אז הכרתי אותו, את הניגון היידישאי, כמעט כאילו שידעתי והבנתי יידיש.

 אולי משום כך, ספרו זה של מתן חרמוני – היברו פבלישינג קומפני – ידע מיד לנגן על המיתרים הנכונים שבלבי, משל חזרתי הביתה.

 היברו פבלישינג קומפני הוא המוציא לאור של ספריהם של הסופרים היידים בניו יורק שבאמריקע, וגיבור הסיפור – מרדכי שוסטר, יתום, שנדד מאירופה לניו יורק, שם חיה אחות אמו ומשפחתה, בלואר איסט סייד של ניו יורק, ויהודים – אתם יודעים – יש להם מקום בלב ובבית לקרובי משפחותיהם המגיעים מן היבשת הישנה.

  להמשיך לקרוא

Share

ילדי הכאוס – איתי אשר

ילדי הכאוסקחו נערים צעירים, בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, וגייסו אותם לצבא.

לא סתם מגייסים לצבא נערים בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים. כי כשההורמונים שוצפים בהם, ואינם יודעים לאן להוליך את הרגשות וההתרגשויות, כשהגוף עוד לא לגמרי הסתגל לגודלו החדש והמוזר, זה בדיוק הזמן לקחת אותם ולשטוף את מוחם בתאוות המלחמה, בתאוות הסדר, באלימות המוסדרת על ידי הריבון.

ואם אין בדיוק מלחמה (כי לא תמיד יש בדיוק מלחמה כשבני השמונה עשרה שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, מגוייסים לצבא) אזי תופנה האלימות הכבושה למקומות אחרים, לעתים כלפי חוץ, נאמר – כלפי העם הנכבש, לעתים כלפי פנים – מפקדים כנגד חייליהם, וותיקים כנגד חדשים, קומבינטורים כנגד אלה שאינם, גולני כנגד גבעתי ולהיפך…

 "כשאתה טירון מניאק, הקטע הכי קשה זה שאתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא, אתה רק יודע שזה יבוא, וכשזה יבוא זה יהיה כואב. ככה זה.

אתה לומד לפחד בלי לדעת מתי, ממה או ממי.  את יודע גם שאתה צריך לפחד רוב הזמן ומכולם. כל חייל בבסיס שהוא לא טירון נרא לך כמו משהו שזכותו לתזז לך את הצורה, וזה לא משנה אם זה סתם טבח או שק"מיסט בבסיס, המד"סניקית או החובש הפלוגתי. כל מי שהוא לא אתה או אחד מהחברים שלך, נראה לך כמו אחד שיכול לזיין לך את הצורה. כמו אחד שכבר עשה את זה, ועשו לו את אזה, ועכשיו הגיע הזמן שלו לסגור חשבון.

להמשיך לקרוא

Share

אני, קלאודיוס – רוברט גרייבס

אני קלאודיוס

הרודן מת, נרצח; האם עתה תורה של הרפובליקה?

 נדמה כאילו חדשות הימים האלה נכנסו לתוך הספר הזה, או יצאו ממנו – הרודן מודח על ידי אלה שמאסו בשלטונו המושחת, ועתה יש ציפיות לדמוקרטיזציה או דמוקרטיה… אבל מנגד נשמעים קולות הטוענים כי היציבות תושג רק עם המשכיות, אחרת אנו צפויים לכאוס.

 קליגולה הוא הקיסר שנרצח ובמקומו מונה קלאודיוס, המספר, דודו – אחי אביו של קליגולה. קלאודיוס הנכה, שנחשב ימים רבים לשוטה, מאוס על אמו, על סבתו, על כולם כמעט, משום מראהו, גמגומו..

קלאודיוס שהאמין באמת ובתמים בקיומה של הרפובליקה, שבחר לבלות את חייו בחיפוש תעודות ובכתיבת ספרי הסטוריה, שדחק עצמו תמיד לפינה כדי שלא יתבלט, שלא יחשדו בו, שלא ירצח או יעונה או יאסר.

 כי קליגולה, וטיבריוס לפניו חשדו בכל, חשו כי הכל זוממים כנגדם, פחדו מתככים וממזימות סתרים; גם מסמכים מזויפים נשלחו ונעשה בהם שימוש, שלא לדבר על מינויים בכירים בצבא… אופס, שוב נדמה כי עניינים עכשוויים לגמרי עשו דרכם לתוך ספר בן כשמונים שנה.

 ולעם מספקים לחם ושעשועים, לחם ושעשועים; שלא ידע, שלא ישים לב לעניינים האמיתיים הקורים "מעליו". "קליגולה היה בן עשרים וחמש כשנעשה קיסר. רק מעט פעמים, אם בכלל, בתולדות העולם, היה נסיך ששבחו נישא בהתלהבות רבה יותר בעלותו לשלטון, או שהיתה לו קלה יותר המשימה לרצות את משאלותיו הצנועות של עמו – רק שלום ובטחון".

להמשיך לקרוא

Share

היינו העתיד – יעל נאמן

Haatid-300

בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת.

אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים…

בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו.

ולא היה לידי אף אחד, באותו רגע (היו אנשים וילדים, עוברי אורח, אבל אף לא אחד שהוא קרוב) כשקראתי את השורות הללו; וגם אם היה – הרי כל חברי מן השנים האחרונות, שרשיהם נטועים בעיר, ואיך יבינו את השבר הזה, מן היחד – ליחיד:

 "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים." (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

Share

שביל פירורי הלחם – קים סוניי

שביל פירורי הלחם

שביל פירורי הלחם הוא השביל שסימן הנזל לו ולגרטל, כדי שיוכלו לחזור הביתה אחרי שאביהם הובילם ליער, במצוות האם החורגת.

אלא שהציפורים אכלו את פירורי הלחם,  ואי אפשר היה למצוא את הדרך הביתה, רק ללכת לאיבוד.

 לקים סוניי לא היה גם שביל של פירורי לחם; אמה השאירה אותה בשוק ואמרה שתחזור לקחת אותה.

ולא חזרה.

נותרה רק ילדה בת שלוש, לבדה, מחכה לאמה שתשוב.

ומשלא שבה יום ולילה ויום, נלקחה הילדה לבית היתומים, ומשם – כדרך ילדים קוריאניים לא מעטים שהוריהם מפקידים אותם בבתי היתומים כדי שימצא הזר שיאמץ אותם ויתן להם חיים טובים יותר, משם נלקחה קים סוניי על ידי זוג אמריקני בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, היא וילדה נוספת – לגדול בארצות הברית של אמריקה, כילדה אמריקאית לכל דבר.

 קים נלקחה ללואיזינה, ונהייתה לה משפחה חדשה – עם סבא וסבתא, הורי האם המאמצת (האם החורגת?), וסבתא רחוקה יותר, במדינה אחרת.

  להמשיך לקרוא

Share