ארכיון חודשי: ספטמבר 2011

תאונות – יעל הדיה

tunot

את יעל הדיה הכרתי ב"עדן", שמאד אהבתי (אני כבר לא כל כך זוכרת למה בכלל קניתיו), ו"סימנתי" לי לחזור אליה. ומשהזדמן לי "תאונות" (נדמה לי שבאיזו מכירה מיוחדת באיזה בית), לקחתיו.

 יונתן לוריא, סופר מצליח ואהוב למדי, בשנות הארבעים לחייו, אלמן מזה מספר שנים, אב לבת מתבגרת – דנה, פוגש את שירה, סופרת של ספר אחד (בינתיים), צעירה ממנו בעשור, אצל איזו חברה משותפת, רונה, אם יחידאית, שבתה תמר היא חברתה הטובה בבית הספר של דנה.

(וכל איזכורי השמות שלהלן, אינם אלא כדי להוכיח לעצמי שאפשר לסיים ספר ולזכור מיהו מי, בלי להתבלבל בכלל).

לשירה אב מזדקן המאבד אט אט את כוחו ובריאותו; ליונתן אם מזדקנת ההולכת ודועכת.

סיפור על החיים, היומיומיים, כמו של כולנו, שאין בהם כמעט דרמות גדולות, רק חיים מיום ליום. אהבה מהוססת, זכרונות מאהובה שמתה, מאם שמתה, התמודדות עם זיקנת ההורים, עם גיל ההתבגרות (האיום ונורא), עם חבורת ה"מקובלות", עם הפחד מן הפרידה מן הבית, אפילו ליום או יומיים.

 והכל הכל בשפה עשירה ובלתי מתיפיפת, שכן הדיה לא עושה הנחות לגיבוריה, ללבטיהם, לפחדיהם, לקנאות הקטנות, לשמחות, לאהבות, לחברויות.

 צריך יכולת מיוחדת, כשרון מיוחד לספר סיפור חיים כה פשוט, כה יומיומי בדרך שכזו, מעניינת, מרתקת, מעשירה.  והשפה, הו השפה כה מדויקת, עד כאב כמעט.

 ציטוט אחד, רק כדוגמה: "ראשה היה ריק ממחשבות – משאית עפר שכבר פרקה את פסולת מילותיו של היום שעבר ועדיין לא העמיסה את שפתו של היום החדש." (עמ' 533)

מומלץ בהחלט

 תאונות – יעל הדיה. הוצאת עם עובד (547 עמודים)

(פורסם ב– 27 ספטמבר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

Share

הילד של המכשפה – מייקל גרובר

הילד של המכשפה

הילד של המכשפה הוא בעצם לא הילד שלה, אלא תינוק מכוער להפליא שהושאר עבורה בסל על ידי לא נדע מי, משום שנראה כמו שדון קטן, ועל כן מתאים למכשפה.

והיא, בניגוד לכל הגיון בריא, במקום להפטר ממנו, או לאכלו, או לחפש לו איזה בית יתומים הגון, פתאום מתעוררים בה רגשות אמהיים והיא מחליטה לאמץ אותו לבן.

כמובן שלמכשפה שכמותה אין באמת הכישורים להיות אם, וגם לא הסבלנות והיכולת.. בינינו, לאיזו אם צעירה יש את כל אלה; שלא לדבר על העיסוקים הרבים שלה, המחייבים המצאותה בכל מיני מקומות חשובים במועדים קבועים מראש, שאינם ניתנים לדחייה (כמו כל אשת קריירה בימינו).

היא לוקחת לילד מטפלת.. בעצם, אומנת – דובה גדולה, ואחר כך מורה שהוא שד נורא ואיום, אבל בעל כישורים מעניינים (כן, כמו כל מיני הורים שלוקחים מטפלות, או שולחים את הילדים למעונות, ואחר כך לבית הספר, שם יש מורים מצוינים וגם כאלה שהם לא ממש…).

להמשיך לקרוא

Share

על העיוורון – ז'וזה סאראמאגו

על העיוורון

באיחור ניכר הגעתי אל הספר המצוין הזה, הכה סאראמאגואי; אלא שבספרים שכאלה, אין משמעות לזמן בו הם נקראים, וכוחם יפה בכל זמן.

 בארץ אחת, שאין לה שם, ביבשת אחת, שאינה מוזכרת,  מפסיקים האנשים לראות. עולמם אינו חשך עליהם, אלא, להיפך, הופך מואר עד סמאון. זה מתחיל באיש אחד, וכמו להגדיל את הכאוס, מתגלה עיוורונו כאשר האור ברמזור מתחלף לירוק, ומכונית אחת, זו שבה נוהג העיוור הראשון (וכך יכונה עד סופו של הספר), אינה זזה ממקומה.

אחר כך, כל האנשים עמם בא במגע, וכל האנשים שבאו עמהם במגע, כולם כולם מסתמאים בהדרגה, כמו במגיפה.

 בתחילה נדמה לשלטונות כי ניתן לשלוט במגיפה אם רק יבודדו את נשאיה, מה גם שאחד הניגפים הראשונים הינו רופא עיניים, אליו הגיע העיוור הראשון, והוא – הרופא – יש לו אחריות לדווח ולהודיע למנהליו, ולמשרד הבריאות…

 וכמו שבימי קדם הורחקו המצורעים אל מחוץ למחנה, מאותר מיד מתחם בו ישוכנו העיוורים החדשים באגף אחד, ובאגף האחר כל אלה שבאו עימם במגע והריהם חשודים בהיותם נשאים, בעלי פוטנציאל הדבקה מצד אחד, ואפשרות להתפרצות הסמאון גם אצלם.

להמשיך לקרוא

Share

את כל הדברים – יצהר ורדי

את כל הדברים

"יש דברים שאין להם בגלל."

 פיצקי ואחותו הבכורה ליליה גדלים בקיבוץ אחד, נידח, בדרום.

לא, זה לא עוד ספר על הקיבוץ, על נפלאות או מוראות הלינה המשותפת והשיוויון והשיתוף, אלא על הפרטי והאישי בקיבוץ; הקיבוץ המהווה רק תפאורה לסיפור שהוא, בעיקר, עצוב ומלא געגועים.

 פיצקי ואחותו נאחזים איש ברעותו (הוא מתגנב אל חדרה בבית הילדים מאוחר בלילה, מרוב בדידות) משום שאין להם אנשים אחרים להאחז בהם. האב נעדר תמידית (כמעט) ואחר כך נעדר לגמרי מחייהם. האם – שהיתה לה ילדות "תלושה" משל עצמה, ואחר כך נחלשת ובריאותה מדרדרת. והם נשארים רק איש לרעותו, אחות לאחיה.

יחד כנגד או ממול לכל העולם.

 יש בו, בספר הזה, עברית נפלאה, עם המצאות חדשות ומשחקים בשפה,  והכל ביומן-רומן שכותב פיצקי עליהם, על חייהם,  ומבטיח לספר את האמת. "לי אין שום דבר נגד מילים, וזה ברור, אבל מה שמעניין אותי באמת, גם כקורא, זה בני האדם עצמם, לא המילים ששופכים עליהם." (עמ' 10).

 ויש בו, בספר הזה, הרבה געגועים ובדידות ועצב, הרבה עצב; ופיצקי מוכרח לספר את הסיפור כדי שיוכל להניח לסיפור, למלים ולהתחיל לחיות.

  להמשיך לקרוא

Share

התחתנתי עם קומוניסט – פיליפ רות'

hitchtnti eim komonist_big

ארצות הברית של שנות החמישים של המאה הקודמת לא היתה מעוז הדמוקרטיה – "אם כל הדמוקרטיות", כפי שאוהבים לכנותה, אלא ארץ רדופת אויבים (אמיתיים או מדומיינים, אין זה ממש משנה) המתבצרת בוועדות הגנה מפני הקומוניזם והקומוניסטים, פאראנואידית ומפוחדת.

הפטריוטים האמיתיים היו אלה שהגנו בצדקנות רבה (פעם היו אלה הפוריטנים) מפני השד הקומוניסטי המאיים, אפילו אם השד הזה נמצא בתוך המשפחה.

 זו האווירה. זהו סיפורו של איירה רינגולד, הידוע גם בשם איירון רין, שחקן רדיו מפורסם, נשוי לשחקנית מפורסמת אחרת; הסיפור כפי שסופר לנתן צוקרמן (האלטר אגו, במידה מסוימת, של פיליפ רות') על ידי אחיו הבכור של איירה – מורי רינגולד.

מורי – מורהו האגדי לספרות של צוקרמן, שאמר לו פעם – "'בחברה האנושית,' כך הורה לנו מר רינגולד, ' החשיבה היא הפרת החוק הגדולה מכולן.'" (עמ' 10).

 מורי, שכל שרצה בימיו היה לשמור ולקדם את מעמד המורה, אלא שאף הוא נכלל ברשימות השחורות  – "ב- 1955, כמעט ארבע שנים אחרי שאיירה נכלל ברשימה השחורה והושעה מעבודתו ברדיו בגלל היותו קומוניסט, פוטר מוּרִי ממשרת ההוראה שלו על ידי ועדת החינוך, משום שסירב לשתף פעולה עם ועדת הקונגרס לפעולות בלתי אמריקניות כשזו ביקרה בניוארק לארבעה ימי שימוע. משרתו הוחזרה לו, אבל רק אחרי מאבק משפטי בן שש שנים, אשר הסתיים בהכרעת חמישה לעומת ארבעה שופטים של בית-המשפט העליון של המדינה, הוחזרה לו עם השכר שהגיע לו, פחות סכום הכסף שהשתכר כשפירנס את משפחתו בשש השנים הללו במכירת שואבי אבק." (עמ' 11)

להמשיך לקרוא

Share