ארכיון חודשי: נובמבר 2011

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

 הקרקס הגדול של הרעיונות"… ספר זה משהו שלוקח הרבה מאוד מאמץ והרבה מאוד זמן לכתוב. עד כדי כך שרק מעט מאוד אנשים יכולים להשלים את המשימה. שאגב, בגלל זה כנראה יש בעולם הרבה פחות ספרים מאנשים." (עמ' 419)

 פינקי, איש צעיר וקצת מוזר, הוא הדובר והמספר. סבתו של פינקי נמצאה יום אחד מתה בחדרה שבבית האבות, יחד עם עוד אשה מתה אחרת, שתיהן לבושות באופן משונה, האחת בתחפושת של פיל, השניה לבושה כמו בובה.

 אביו של פינקי, שפינקי נלווה אליו, הלום צער מול מותה של אמו: "… הרגע שבו אדם ניצב מול אמו המתה הוא גם זמן שבו נשמעת במוחו טריקת דלת על עברו. נטשה אותו הנפש שאישרה עבורו את זיכרונות ינקותו. מעתה ייאלץ להיסמך על ידע אישי, ובחלוף השנים יטיל ספק בעובדה שאכן היה אי-פעם תינוק. אין זאת כי האשה שלימדה אותו את החיים מלמדת אותו עכשיו את המוות." (עמ' 16)

 בליל הסדר של אותה שנה שלאחר מותה של הסבתא מספר האב את סיפורה, כפי שעלה ממכתבים, ניירות, מעטפות שהיו בתוך ארגז אחד שהשאירה. והסיפור הזה, יחד עם סיפורה של האשה שנמצאה יחד עמה, יחד עם חבריה לבית האבות, הסיפור הזה נפלא ומוזר ועצוב ומרעיד נפש. סיפוריהם של אנשים שהיו "שם" במלחמה הנוראה ההיא ושרדו, והפכו להיות אנשים חיים-מתים, אחרים מאלה שיכולים היו להיות, שלבשו זהויות חדשות רק כדי להשאר, שנושאים לתמיד צלקות ופצעים מדממים.

להמשיך לקרוא

Share

נמסיס – יו נסבו

נמסיס

שוב אוסלו, שוב הארי הולה, שוב כמו ב"אדום החזה" – סוג של בלש בודד, אבטיפוס כמעט. אלא שעכשיו הוא משתדל להגמל מן השתיה, עכשיו יש לו אולי אהבה חדשה, גם אם היא נמצאת במרחקים לאורך כל הספר, כמעט, כך ששוב מובלטים אותם סממנים של הבלש הבודד הארכיטיפי.

 שני מקרי רצח מלווים את הספר הזה; האחד – שוד בנק שהשתבש, השני – אשה אחת (וכל מלה נוספת תהווה ספויילר). הארי הולה לוקח חלק בשתי החקירות, והפעם מלווה אותו חוקרת צעירה שיש לה כשרון מיוחד לזהות פרצופים, ומתמחה בעיקר במעקב ובניתוח סרטי וידאו.

 כהד עמום לספר הקודם בסדרה – "אדום החזה" – ממשיך הולה לייסר עצמו על הרצחה של שותפתו הקודמת, וממשיך שלא לקבל את ממצאי החקירה וסגירת התיק. בנוסף, הקורא/ת יודע/ת על הימצאותו של הרע, זה שלא נתפס ב"אדום החזה" וממשיך במעלליו גם ב"נמסיס", בעוד שהולה אינו מודע לקיומו.

 הספר הזה, כמו הקודם (לא ברור מדוע בחרו בהוצאה שלא להתחיל בתרגום שני הראשונים בסדרה), עוסק גם בהיבטים רחבים יותר של החברה בנורבגיה, ובראשם הגזענות  והקסנופוביה.

 מותח, מרתק, כתוב היטב ומומלץ

להמשיך לקרוא

Share

נופל מחוץ לזמן – דויד גרוסמן

נופל מחוץ לזמן

סופר אחד שאני מכירה ושאיבד נפש קרובה אמר לי פעם, כששאלתיו לגבי ספרו הבא, שאין הוא האדם שהיה פעם, ואין הוא כותב כפי שכתב פעם… דויד גרוסמן, לאחר שאיבד את בנו, אף הוא אינו אותו סופר שהיה פעם, וכתיבתו שונה בתכלית השינוי.

לא עוד בחינה ובדיקה מדוקדקת של כל מלה וצליל, מכל כיוון אפשרי, בכל ניסוח העולה על הדעת, אלא כתיבה מזוקקת, מדויקת, חסכונית.

פואטית במידה מסוימת, אם כי החריזה כאן כשהיא נמצאת, אינה באה על חשבון התוכן אלא נבלעת בתוכו, ורק משום השורות הקצרות, הכמו שיריות, נראית לפתע.

 אבל כל הנאמר עד כה עוסק בצורה, והספר הזה כולו קריאת כאב נוקבת, חרישית, פיוטית, נוגעת ללב וקורעת אותו לגזרים.

  להמשיך לקרוא

Share

חיי נערות ונשים – אליס מנרו

חיי_נערות_ונשיםדל ג'ורדן מתגוררת עם אביה ואמה בחוות שועלים נידחת למדי בקנדה. כדי לעזור לפרנסת המשפחה, או בעצם לפרנס את המשפחה, משום שחוות השועלים אינה עושה זאת, עוסקת אמה של דל במכירת אנציקלופדיות מדלת לדלת.

 בשלב מסוים עוברות דל ואמה להתגורר ב"עיירת המחוז", משום שממנה קל יותר לנסוע עם האנציקלופדיות הללו מבית לבית. האב והאח נשארים בחווה ומנהלים סוג של חיי רווקים (ידם לא תגע בסמרטוט, למשל).

 אמה של דל, תאבת ידע שנאלצה לוותר על לימודיה בשלב מוקדם יחסית, והיא נחושה בדעתה כי בתה תשיג את כל ההשכלה שהיא הפסידה. בינתיים היא קוראת וסופגת לתוכה את האנציקלופדיות הללו שהיא מוכרת לאחרים.

 מקדימה את זמנה, האם הזו; תומכת בשיוויון זכויות לנשים, אתיאיסטית שאינה מאמינה בדבר (למרות שדל מתעקשת כי היא אגנוסטית דווקא, ויש משמעות רבה להבדל הזה באזורים הכפריים, בהם לכל אדם יש איזו כנסיה שהוא משתייך אליה, והשייכות הזו הינה גם שייכות חברתית קהילתית.)

 גישתה המעשית לחיים של האם באה לידי ביטוי, למשל, בהתיחסותה האינסטרומנטלית למוות במשפחה: "'מה זה מוות?' המשיכה אמי בעליזות מבשרת רעות. 'מה זה להיות מת? ובכן, קודם כל, מה זה בן אדם? אחוז גבוה של מים. סתם מים. אין שום דבר מרשים בבן אדם. פחמן. היסודות הפשוטים ביותר. כמה הם אומרים? בשווי תשעים ושמונה סנט? זה הכול. האופן שבו הם מצורים יחד הוא שמרשים. האופן שבו הם מצורפים, הוא שיוצר את הלב ואת הריאות. יש לנו את הכבד. לבלב. קיבה. מוח. כל הדברים האלה, מהם? צירופים של יסודות! צרפי אותם – צרפי את הצירופים – וקיבלת בן אדם. …" (עמ' 56)

  להמשיך לקרוא

Share

עד שיום אחד – שמי זרחין

עד שיום אחד

"..ואולי טבריה נמצאת בכלל בארץ אחרת, ארץ שלא כותבים עליה בעיתונים של מדינת ישראל, ארץ חמה ומזיעה שהאוויר בה עומד והאנשים הולכים בתוכו בקושי, צעד ועוד צעד, כמו בתוך בריכה של חול." (עמ' 389)

 מי שקורא(ת) את העטיפה האחורית בספר הזה "עד שיום אחד" מצפה למצוא כאן את מקונדו.

אפילו המשפט הזה, המצוטט כאן למעלה מדבר על מקום אחר, כאילו מרוחק, כאילו לא כאן.

(אלו שטויות כותבים לפעמים, או בדרך כלל, על כריכות אחוריות)

 טבריה איננה מקונדו, ואיננה "בכלל בארץ אחרת". והלא כולנו היינו בטבריה, ביקרנו שם, עברנו שם (אני אפילו נולדתי שם). אבל חוץ מן הנסיון הזה, להוציא את טבריה למעין חוצלארץ פלאי שכזה – הספר הזה בהחלט מצוין !

 שלומי, גיבור הספר, בנם הבכור של רוחמה הגבוהה ורוברט הנמוך והיפה, אחיו הבכור של חיליק החולני והחכם, אוהב אהבת נפש את אלה, הבת של השכנים. אוהב אותה כך מיום שנחו עיניו עליה, ושניהם רק בני שבע, היא בתם של אבקות אדם שהגיעו מ"שם", והיא ילדה חכמה במיוחד שאוהבת אותו גם. אהבת נפש.

להמשיך לקרוא

Share