וכך זה נפתח:
"הידיעה על וולטר בֵּרגלַנד לא התפרסמה כלל בעיתונות המקומית של סנט פול – הוא ופטי עזבו לוושינגטון שנתיים קודם לכן וכבר לא עוררו עניין כאן בסביבה – אבל בני האצולה האורבנית של רַמזי היל לא היו עד כדי כך נאמנים לעירם שלא יקראו את ה"ניו יורק טיימס". בכתבה ארוכה ובלתי מחמיאה בעליל ב"טיימס" סופר איך הצליח וולטר להרוס לגמרי את הקרייה שלו בעיר הבירה. שכניו לשעבר התקשו ליישב את הדברים שנכתבו ב"טיימס" ("יהיר", "מתנשא", "בעל אתיקה בעייתית") עם האיש הנדיב, החייכן וסמוק הפנים שהיה מדווש על אופניו אל משרדי חברת "3M" לאורך שדרת סַאמיט מדי יום ביומו, אפילו בשלגים של פברואר; נראה להם משונה שוולטר, שהיה ירוק יותר מגרינפיס ובעל רקע כפרי, יסתבך בעסקאות מפוקפקות עם תעשיית הפחם ובפגיעה באיכרים. ומצד שני, תמיד היה משהו לא לגמרי בסדר במשפחת ברגלנד." (עמ' 11)
"לא לגמרי בסדר" – הגדרה קצת ממעיטה למשפחה שפראנזן כותב עליה.
אמריקה של לאחר האסון הלאומי של ה- 11 בספטמבר 2011, היא הרקע, משפחת ברגלנד – משפחת הפרוורים הכל-אמריקאית היא הגיבורה, פראנזן הוא הכותב.. ומכאן רק פירוק איטי, מפורט (625 עמודים) ומכאיב של מיתוסים, אמונות, מוסדות – פראנזן !