ארכיון חודשי: אפריל 2012

חירות – ג'ונתן פראנזן

חירות

וכך זה נפתח:

"הידיעה על וולטר בֵּרגלַנד לא התפרסמה כלל בעיתונות המקומית של סנט פול – הוא ופטי עזבו לוושינגטון שנתיים קודם לכן וכבר לא עוררו עניין כאן בסביבה – אבל בני האצולה האורבנית של רַמזי היל לא היו עד כדי כך נאמנים לעירם שלא יקראו את ה"ניו יורק טיימס". בכתבה ארוכה ובלתי מחמיאה בעליל ב"טיימס" סופר איך הצליח וולטר להרוס לגמרי את הקרייה שלו בעיר הבירה. שכניו לשעבר התקשו ליישב את הדברים שנכתבו ב"טיימס" ("יהיר", "מתנשא", "בעל אתיקה בעייתית") עם האיש הנדיב, החייכן וסמוק הפנים שהיה מדווש על אופניו אל משרדי חברת "3M" לאורך שדרת סַאמיט מדי יום ביומו, אפילו בשלגים של פברואר; נראה להם משונה שוולטר, שהיה ירוק יותר מגרינפיס ובעל רקע כפרי, יסתבך בעסקאות מפוקפקות עם תעשיית הפחם ובפגיעה באיכרים. ומצד שני, תמיד היה משהו לא לגמרי בסדר במשפחת ברגלנד." (עמ' 11)

 "לא לגמרי בסדר" –  הגדרה קצת ממעיטה למשפחה שפראנזן כותב עליה.

 אמריקה של לאחר האסון הלאומי של ה- 11 בספטמבר 2011, היא הרקע, משפחת ברגלנד – משפחת הפרוורים הכל-אמריקאית היא הגיבורה, פראנזן הוא הכותב.. ומכאן רק פירוק איטי, מפורט (625 עמודים) ומכאיב של מיתוסים, אמונות, מוסדות – פראנזן !

להמשיך לקרוא

Share

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל – של אסקילדסן

רשימותיו האחרונות

תומס פ' הוא איש בא בימים; ראשו צלול, רק רגליו כבר לא כל כך נושאות אותו, וכל יציאה מן הבית הופכת למסע הרפתקני משהו.

 "העולם כבר לא מה שהיה. עכשיו, למשל, לוקח יותר זמן לחיות. אני בן הרבה למעלה משמונים, זה מעט מדי. אני בריא מדי, אפילו שכבר אין לי סיבה מיוחדת להיות בריא. אבל החיים מסרבים להרפות ממני. מי שאין לו בשביל מה לחיות, גם אין לו בשביל מה למות. אולי זאת הסיבה." (עמ' 17)

 עכשיו, כשנשאר לו רק מעט זמן , או הרבה, תלוי איך מסתכלים, יש לו זמן לסכם את חייו.

והוא עושה זאת במשפטים קצרים וחכמים מאד. אם הייתי צריכה להביא בפניכם רק חלק קטן מהמשפטים הללו, הייתי מצטטת מחצית כמעט מן הספר.

 גם זכרונות יש לו, לתומס פ', ותוכניות:

להמשיך לקרוא

Share

הגשר הנסתר – ג'ולי אורינגר

הגשר הנסתר

א  יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן;    בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן.
ב  אֹמַר–לַיהוָה, מַחְסִי וּמְצוּדָתִי;    אֱלֹהַי, אֶבְטַח-בּוֹ.
ג  כִּי הוּא יַצִּילְךָ, מִפַּח יָקוּשׁ;    מִדֶּבֶר הַוּוֹת.
ד  בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ–וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה;    צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ.
ה  לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה;    מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם.
ו  מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ;    מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם.
ז  יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף–וּרְבָבָה מִימִינֶךָ:    אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ.
ח  רַק, בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט;    וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.
ט  כִּי-אַתָּה יְהוָה מַחְסִי;    עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ.
י  לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה;    וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ.
יא  כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ;    לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ.
יב  עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ:    פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ.
יג  עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן, תִּדְרֹךְ;    תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין.
יד  כִּי בִי חָשַׁק, וַאֲפַלְּטֵהוּ;    אֲשַׂגְּבֵהוּ, כִּי-יָדַע שְׁמִי.
טו  יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ–עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה;    אֲחַלְּצֵהוּ, וַאֲכַבְּדֵהוּ.
טז  אֹרֶךְ יָמִים, אַשְׂבִּיעֵהוּ;    וְאַרְאֵהוּ, בִּישׁוּעָתִי.

(תהילים צ"א)

 לאורך שני שלישים מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך לקראו עד הסוף, או לוותר; בכל זאת, 700 עמודים אינם עניין של מה בכך. מצד שני הספר הזה "הופך דפים" בקלות, כך שיכולתי להתמסר לו גם אם הוא לא ממש נוגע בנימי הנפש.

 עד שהגעתי אל הפסוקים מתוך פרק צ"א בתהילים, זה המצוטט כאן למעלה, בעמ' 592 בספר. אז החלו "ליפול" כל הקוביות למקומן, אז חדל הספר מהיות "רק" ספר מרתק, והפך באחת, ובדיעבד, לזה המספר פיסת חיים בלתי מוכרת בדרך כלל, זו של יהדות הונגריה בתקופת מלחמת העולם השניה.

  להמשיך לקרוא

Share

רומן וינאי – דוד פוגל

רומן וינאי

הוא לא אהב נשים, פוגל; פחד מהן, אולי, לא הבינן, כמעט בטוח, ועל כן כתב עליהן כפי שכתב. זה העניין המרכזי שבלט לעיני בקוראי את הספר הזה.

 רומן וינאי נפתח ונסגר בפריז דווקא, עשרים שנים לאחר תקופת וינה של הגיבור הראשי בספר – מיכאל רוסט. רוסט, גבר (היום היינו קוראים לו "נער") בן שמונה עשרה המגיע לכרך הווינאי בתחילת המאה ה- 20 (או, שמא, על סיפה), לא ברור כל כך על מה ולמה, והריהו מסתובב בה כהולך בטל. אין הוא עוסק בכל מלאכה אלא במלאכות זמניות וארעיות, אף לא לומד. "מסתדר" מן היד לפה. עד ש.. עד שנקרה בדרכו זר מסתורי, עשיר, המעניק לו, כך סתם הון קטן שיספיק למחייתו ברווחה, והריהו עוקר לחדר בדירה מרווחת של בורגנים, ולחיי בטלה מלאים.

 כל מיני אנשים פוגש רוסט בוינה, ב"אחדות" שהוא בית אוכל ליהודים מכל הסוגים והמינים, ובו נקבצים הטנור הצרוד, האנרכיסט, הבריון ועוד ועוד..  וגם משנתעשר פתאום חזר לשם שוב ושוב, מעין נמל מבטחים בעיר הזרה.

 הנשים הנקרות בדרכו של רוסט, מצטיירות תחת קולמוסו של פוגל כשטופות תאוות בשרים, מופקרות כמעט, בין אם הן יצאניות, שחלקן "נתגלגלו" לעיסוק הזה לאחר שהרו ללא נישואין, "נזרקו" מבתיהן וננטשו על ידי אהוביהן, בין אם הן מהוגנות כמו בעלת הבית שלו, או אפילו בתה בת השש-עשרה.

להמשיך לקרוא

Share

לימסול – ישי שריד

limasol

" ועדת לנדוי מונתה, על ידי ממשלת ישראל בשנת 1987, בעקבות פרשת נאפסו, וכן בקשר גם עם פרשיות קו 300 ופרשת השב"כ, על-מנת לבדוק את "… שיטות ונהלי החקירה של השב"כ.. ומתן עדות בבית המשפט בקשר לחקירות אלה."

תפקיד נוסף שהוטל על הועדה: להמליץ ולהציע "…לגבי השיטות והנהלים המתאימים בנושאי חקירות אלה בעתיד…"

 ועדת לנדוי בחנה את הנעשה בשירות הבטחון, ובהמלצותיה נקבע כי: "החוק עצמו חייב להבטיח מסגרת ראויה לפעילותו של השירות בנושא של חקירות פח"ע…."

לעצם הפעלת הכח בחקירות קבעה ועדת לנדוי כי: "אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא אלים… אולם כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי."

ובהמשך: ".. ניסחנו איפוא קובץ הנחיות לחוקר השירות, המגדיר… את גבולות המותר לחוקר ובעיקר את האסור לו. .. אנו  משוכנעים שאם יישמרו סייגים אלה… תובטח יעילות החקירה ועם זאת היא תהיה רחוקה מהפעלת עינויי גוף או נפש…"

להמשיך לקרוא

Share