ארכיון חודשי: מאי 2012

בית העירייה הישן – רוברט רוטנברג

בית העירייה הישן

ספר מתח שאין בו מתח כלל. הרצח מופיע בפרק הראשון, הרוצח מתוודה בסופו של הפרק הראשון. נפתרה התעלומה.

אין בכלל תעלומה.

 אז זהו שלא!

 יש כל הזמן רמזים שמשהו חסר, משהו לא מסתדר בדיוק במקום, צירופי מקרים לא ברורים, איזה עניין שחמק מעיניהם של השוטרים, של הפרקליטים משני הצדדים. אולי בכל זאת יש תעלומה.

 אבל נתחיל מההתחלה. כמיטב ספרי המתח מתחיל הספר באקספוזיציה רחבה של הגיבורים הראשיים והמשניים בספר, כשלכל אחד מוקדש פרק. לאחר מכן יסופר הסיפור פעם מנקודת מבטו של גיבור זה, ופעם מנקודת מבטה של הגיבורה האחרת.

 בין הדמויות ניתן למנות את גורדיאל סינג, מהגר מהודו, שם היה נהג קטר, ועתה, בגיל 74 (משום שאדם חייב לעבוד) הוא מחלק עיתונים.

השוטר קניקוט, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים ואחיו נרצח, ועל כן נטש את משרת עורך הדין שהיתה לו והצטרף למשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

נערות למופת – שהרה בלאו

נערות למופת

לחברה, כל חברה, יש ככל הנראה צורך במיתוסים, לאורם מגדלים ומחנכים את הילדים, כדי שיהיו אזרחים ואזרחיות נאמנים לחברה.

 לנו היה פעם סיפור מצדה, ממנו בחרו מי שבחרו להעלים את מהותם האמיתית של האנשים שהתבצרו במצדה. גם מרד החשמונאים ומרד בר-כוכבא נחקקו בזכרוננו, כדי שנהיה גיבורים וחזקים ויהודים, כמובן.

 שלא לדבר על מיתוסים של קידוש השם – חנה ושבעת בניה, למשל (אף פעם לא הצלחתי לדמיין עצמי במקומה. ממש לא! ודאי וודאי לאחר שהפכתי לאם בעצמי – להעדיף כי יומתו בניך בפניך, בניך שהרית וכאבת לידתו של כל אחד ואחד מהם, ובלבד שלא ישתחוו לגוי? שישתחוו, שיקודו קידה, שיזחלו לאחור – ושיחיו!)

 ויש מיתוס אחד,  שכלל לא הכרתי, עד שהגעתי אל הספר הזה. סיפור שהיה או לא היה על תשעים ושלוש נערות מבית יעקב שבגטו בקרקוב, שנחטפו והושמו בבניין אחד, כדי לשמש חיילים גרמנים. ורק צוואתה של אחת מהן נשארה, שכן הן בחרו למות בשתיית רעל ובלבד שלא תחולל תומתן.

על המיתוס הזה גדלו הנערות למופת שבספרה של שהרה בלאו, והמיתוס הזה משרת את המערכת. העלאתן לדרגת קדושות יכולה לשכנע כל אחת (כמעט). הצגתן בתור דמויות מופת, לאורן יש לחנך את "הבנות".

  להמשיך לקרוא

Share

כיסא הקשירה – קתרין הריסון

kise_hakshira

"כף רגל קשורה אינה כף רגל שגדילתה נעצרה, … כף רגל קשורה היא כף רגל שבורה, מקופלת באמצעה, בהונותיה כפופות בכוח כלפי העקב." (עמ' 34)

 מיי היתה רק בת חמש כשנקשרו רגליה על ידי סבתה, כי נשים מן המעמד הגבוה רגליהן נקשרות בילדותן, כדי שלא תצמחנה ותהיינה גסות כרגלי המשרתות והאיכרות, כדי שלא תוכלנה ללכת.

כדי שלא תוכלנה לברוח!

ויש ממה לברוח.

 קשירת/שבירת הרגליים היא רק השלב הראשון בדיכוי טוטאלי ובלתי מתפשר של הנשים.

וכך זה נעשה:

"יו-יינג נטלה בידה את כף רגלה השמאלית של מיי וייבשה אותה. היא גזזה את הציפורניים ובזקה אֲלוּם על הסוליה, אחר כך תפסה קצה אחד של האגד הלבן והצמידה אותו אל צדו הפנימי של קימור כף הרגל, ומשכה את רצועת הבד מעל קשת כף הרגל והלאה מעל לארבע הבהונות הקטנות, כך שהן התעקלו פנימה, לתוך הסוליה. אחר כך משכה יו-יינג את האגד ומתחה אותו סביב העקב, ושוב מעל לקשת ולבהונות, יוצרת שמיניות בזריזות, שכבה על גבי שכבה.

להמשיך לקרוא

Share

הבוקר הרגתי איש – גיל הראבן

הבוקר הרגתי איש

אלמלא מלאה ספרייתה של זלדה עד אפס מקום, ואלמלא הציעה לנו ספרים מספרייתה, אי אז לפני זמן מה, ואלמלא הפרוייקט של ורד, כנראה שלא הייתי מגיעה לספר הזה, לפחות לא עתה.. אולי מתישהו בעתיד הייתי שואלת אותו בספרייה, אילו הייתי נרשמת שם..

אבל – משמלאה ספרייתה של זלדה, וספרים שוויתרה עליהם הוצעו לנו בפורום, ואני בחרתי כמה מהם, שהונחו על המדף עליו מונחים הספרים אליהם אגיע ביום מן הימים, במסגרת הפרוייקט של ורד, ומשום שאני מאד אוהבת את כתיבתה של גיל הראבן – הגעתי את הספר הזה גם כן.

 ודוק, הספר יצא לאור בשנת 1997, ומאז חלפו להן 15 שנים, ועדיין הוא אקטואלי ועדכני כתמיד, ובעצם – חסר זמן לחלוטין.

 ספר ובו 13 סיפורים קצרים, וכל אחד מהם כתוב להפליא, חלקם יש בהם מן הדברים הללו שאי אפשר להסביר, מן המטאפיזי, ואף על פי כן הגיוניים לגמרי.

 כמו – האשה הרואה פתאום מלאך על סף המרפסת, מלאך שנראה אמיתי לחלוטין, ואף בנה התינוק רואה אותו ורוצה ללכת אליו, כי ילדים מוקסמים ממלאכים.

 או – אמא אחרת, שבדרכה בכל יום לגן, בשדרה עובר מולה איש במגבעת המנופף במקלו, ומפחיד אותה עד מוות, שמא יפגע בילדה הפעוט.. כה מפחיד עד שהיא מחליטה להרוג אותו.

להמשיך לקרוא

Share

מול פלנדרס – דניאל דפו

mollflandersאו, יותר מדויק:

מוצאותיה

ותלאותיה

של מול פלנדרס הנודעת וכו'

שנולדה בניוגייט ובשישים שנות חיים של שינוי תמידי, להוציא את ילדותה, שתים-עשרה שנים היתה זונה, חמש פעמים אשת איש (מהן פעם אחת אשת אחיה), שתים-עשרה שנים גנבת ושמונה שנים עבריינית גולה בוירג'יניה. לבסוף התעשרה, חיה חיים מהוגנים ומתה בעלת תשובה.

נכתב על-פי מזכריה.

להמשיך לקרוא

Share

השמים נופלים – לורנצה מאצטי

השמים נופלים

שתי ילדות, אחיות, יתומות, גדלות בביתו של דודן, אשתו ובנותיו. הדוד יהודי. הימים – ימי סוף מלחמת העולם השניה. הבית – בית עשירים בטוסקנה.

 ילדוּת במלחמה, ועוד ממושכת כל כך.. ילדות בכלל, כתיבה שאינה מתיילדת ובכל זאת כתיבה של ילדה.

 פֶּנִי ובייבי, שתי אחיות, יתומות, גדלות בבית דודן, עם בנות הדוד שהן כבר נערות מתבגרות, עם ילדי האכרים והמשרתים שבסביבה, עם הכנסיה והכומר האחראי על נשמותיהן.

 בחוץ – מלחמה.

 הכומר אומר שהדוד לא יגיע לגן העדן, משום שלא הוטבל, משום שאינו הולך למיסה. עניין מטריד מאד עבור הילדות. הן אוהבות אותו, למרות שהוא קפדן עד מאד, ואין להתחצף או לשבור דבר בבית, אין להתרשל בשום עניין. גם הדודה ושתי בנותיהם אינן הולכות למיסה, למרות שהן דווקא כן הוטבלו. הן לא הולכות, כי הדוד לא מרשה.

 בחוץ – מלחמה.

  להמשיך לקרוא

Share

סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה(תרגום חדש)

 "אי אפשר לתאר משהו בדיוק כפי שהיה, כי מה שאתה אומר לעולם אינו מדויק, תמיד עליך להשמיט משהו, יש יותר מדי חלקים, צדדים, זרמים נגדיים, דקויות, יותר מדי מחוות שמשמעותן יכולה להתפרש כך או כך, יותר מדי צורות שבשום אופן אי אפשר לתאר אותן בשלמות, יותר מדי טעמים, באוויר או על על הלשון, בני גוונים, יותר מדי." (עמ' 154)

 גִלעד היא מה שהיתה פעם ארצות הברית, שנסוגה בזמן והפכה למדינה פוריטנית / דתית. נשים איבדו את עצמאותן, אך זכו בביטחון מסוים, בטחון מפני אונס, הטרדה, בטחון מפני הפחד:

"אני זוכרת את הכללים, כללים שלא נאמרו במפורש, אבל כל אשה הכירה: אל תפתחי את הדלת לזר, אם אם הוא טוען שהוא שוטר. אלצי אותו להחליק את התעודה שלו מתחת לדלת. אל תעצרי על הכביש לעזור לנהג המעמיד פנים שהוא בצרה. המשיכי לנהוג בדלתות נעולות. אם מישהו שורק, אל תסבי את פנייך להסתכל. אל תיכנסי למכבסה אוטומטית לבד בלילה." (עמ' 35)

  להמשיך לקרוא

Share

איזון מופלא – לוסיה א'צווריה

איזון מופלא

אל לוסיה אצ'ווריה התוודעתי כבר בספרה הקודם – אהבה, פרוזה, סקרנות וספקות – (איני זוכרת מי המליץ לי עליו) וידעתי כי מצאתי לי עוד סופרת אהובה במיוחד, ששפתה ודרך כתיבתה נוגעים בנימי נפשי.

 לכן, לא כל כל ברור לי ביני לביני, מדוע כה התמהמהתי בקניית וקריאת הספר הזה. אחד ממבצעי המכירות האחרונים הביא את הספר הזה אלי, והמיזם של ורד הפנה את תשומת לבי לערימת הספרים. ומיד הצטערתי, שלא קראתיו כבר מזמן. הספר הזה איכשהו חמק מתחת לרדאר, בלי  פסטיבל יחסי ציבור ופרסומות מתגלגלות ברדיו, ככה על הדרך, כמו כל מיני ספרים (שהרי אי אפשר להעניק לכל ספר מסע יחסי ציבור משודרג; הן אז לא ישאר זמן לקרוא).

 כמו מישי גם אני מוצאת עצמי בזמן האחרון, מתמגנטת או ממגנטת אלי ספרים שיש בהם יחסי אמהות-בנות ("כשהלילה", "בכוונה תחילה", "הבת האפלה") והנה – עוד אחד.

 אווה, סופרת מתוסכלת מעט, ששלושת הרומנים שכתבה שוכנים אחר כבוד במגירות, משום ששום מו"ל לא רצה בהם, ולעומת זאת אחד מספריה "שיחות עם" , שהם אסוּפּוֹת של ראיונות עם נשים (זונות, מוכות, אנורקטיות, מכורות) זכה לתפוצה ופרסום מרובים, כמו גם מכירות מצוינות; אווה כותבת לבתה הפעוטה שאך זה נולדה, מכתב המספר לה, לבת, את נסיבות הבאתה לעולם, ועל הדרך – סיפור חייה של האם.

 "… כולנו פירות המעשים – של אהבה או שלא, במקרה שלך כן – שקדמו לנו." (עמ' 74)

להמשיך לקרוא

Share