ארכיון חודשי: יוני 2012

בזעיר אנפין – ירמי פינקוס

עטיפה_בזעיר_אנפין

 "משפחות-משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה – אידאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו. שמענו למשל על משפחות ספרותיות: הסב בשעתו היה מו"ס, נכדה אחת עורכת כתבי-יד ומתהוללת עם משוררים ואילו השנייה ששמה הולך לפניה בחוגי התרגום, עיניה מצטעפות בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של "פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי". מוכרות לנו גם משפחות מוזיקליות: בכל התכנסות יישלפו האקורדיון והדרבוקה, ראש המשפחה יפצח בשיר, הסבתא מפליאה בקדנצה ששמורה לה לפי המסור וכל השאר מצטרפים בפזמון. ….

הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ובפעילותם." (עמ' 21 – 22)

 זהו ספרם של הבורגנים הקטנים, הסוחרים מתל אביב של שנות השמונים, רגע לפני שהפכה למעוזם של מגדלי הזכוכית והשיש הבלתי נגישים, כששכונה גם אם היא בצפון תל אביב, עדיין היתה שכונה, וכולם הכירו את כולם ובתי העסק נשקו זה לזה, כולם שלמו דמי מפתח, כולם הצליחו איכשהו "להסתדר". ועדי העובדים בשיא כוחם ארגנו ימי כיף לעובדים שכללו בזאר, תצוגת אפנה, בריכה (רצוי בשפיים) ומופע בידור.

  להמשיך לקרוא

Share

HHhH*/למוח של הימלר קוראים היידריך – לורן בינה

למוח_של_הימלר_קוראים_היידריך

בסוף הם מתים. לא אין כאן שום ספויילר – הסיפור הוא אמיתי לגמרי, ובסוף גיבוריו מתים. למרות שהסופר מנסה לדמיין מה היה קורה אילו… למרות שהקורא/ת נלפת/ת בתקווה שהסיפור יסתיים אחרת (ממש כמו לראות את שלוש היריות בחניון של העיריה, ולקוות שהפעם השוטרים או המאבטחים יעצרו את הרוצח..)

 כן, בסוף הם מתים. אבל הדרך לשם, הסיפור כה מדהים שמוכרחים לקרוא.

 "אלה שמתו מתו, ואין להם צורך שנכתיר להם כתרים. רק בשבילנו, החיים, הדבר הזה הוא בעל משמעות. בזיכרון אין שום תועלת לאלה שהוא חולק להם כבוד, אלא הוא מסייע למי שמסתייע בו. איתו אני בונה את עצמי ובעזרתו אני מנחם את עצמי." (עמ' 177)

 יאן קוביש ויוזף גבצ'יק הינם רק שני שמות ברשימה ארוכה ארוכה של אנשים ונשים שהיו שותפים למבצע אנתרופואיד – ההתנקשות בחייו של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה – ריינהרד היידריך, עוזרו של הימלר ואחד המוחות השטניים שמאחורי היחס לצ'כים בזמן מלחמת העולם השניה, ואף מאחורי "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים.

להמשיך לקרוא

Share

בין חברים – עמוס עוז

בין חברים

מן השנים שעברו עלינו אנחנו נושאים עמנו בדרך כלל את הדברים הטובים, כי הדברים שאינם כאלה, לו יהדהדו בזכרוננו באופן תדיר עלולים להגדיש את סאת הצער והעצב, ומי יודע לאן זו תוליך אותנו.

ואין הדברים הללו, שאינם זכרונות טובים דווקא ארועים טראומטיים המשאירים צלקות מגרדות ומדממות, אלא יותר עניינים קטנים, אינצידנטים חסרי חשיבות, שרק אם נאסוף אותם יחד פתאום יתברר כי המשא עלול להיות כבד מנשוא.

אז לא זוכרים, ולא אוספים, ומדחיקים או שוכחים. ואם פתאום עולה איזה זכרון מיד ננשפת עליו נשיפת בוז, כזו של "ממה את עושה עניין?" וגם "זה באמת לא חשוב ולא עקרוני!" ודומיהם.

 אבל לפעמים נתקל/ת הקורא/ת בטקסט או טקסטים המעלים זכרונות שכאלה, שלא תמיד הם טובים, ולפעמים הם דווקא כן, ואז מגיעה צביטה שכזו בלב, או דקירה בעור; ואפשר לשוב ולחפור בעלבונות אמיתיים או מדומים, ואפשר גם לחייך ולהתיחס אליהם בחמלה מסוימת. אחרי הכל הם לא התכוונו להרע. ואולי אפילו התכוונו לטוב.

 בין חברים – ספרו החדש של עמוס עוז הוא בדיוק טקסט כזה; אסופּת הסיפורים, סיפוריהם של כל מיני אנשים ונשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, שכולם כולם אנשים ונשים וילדים שבשכמותם פגשתי לא מעט בשנות חיי בקיבוץ.

 בין חברים בקיבוץ הוא מונח דו-משמעי, כידוע: בין חברים שהם חבריך, ובין חברים שהם חברי  הקיבוץ. על אהבותיהם, אדיקותם, שנאותיהם, הדברים הקטנים הממלאים את חייהם, הרוח החופשית שלפעמים נמלטת מבעד ל"דת" הקיבוצית. האנשים שיגדלו עם המשא הזה. ומה שיקחו איתם משם.

להמשיך לקרוא

Share

ציפור קטנה, לב פועם – מרים טֵייבז

ציפור קטנה לב פועם

פתיחה – יש ספרים שמרגע שלקחת אותם לידיך "נבלעים" בנשימה עצורה עד סופם, יש ספרים שמרתקים בתחילתם ואחר כך מתחילים להימרח ולהמשך ואם לא נזכור להם חסד נעוריהם לא נסיימם לעולם. יש ספרים שקצת "קשים להשגה", לוקחים את הזמן שלהם, ורק כעבור זמן מתגלה השאור שבהם; ויש ספרים שמרגע שנלקחו ליד, מיד מתחילה התהיה מתי יהיה "נכון" לוותר עליהם, וזה נמשך והולך, כי אולי בכל זאת, וכבר עבר שליש מן הספר ועוד קצת, ופתאום, בערך במחצית הספר, כבר אי אפשר להניח אותו מן היד.

ציפור קטנה, לב פועם שייך לסוג האחרון; אלמלא המליץ לי עליו בכל לב איש אחד יודע ספר עד מאד, הרי שכלל לא הייתי מגיעה אליו, ואם כבר הייתי מגיעה אליו, הייתי מצטערת שבזבזתי עליו רגע או שניים, ומוותרת. והייתי מחמיצה, בגדול!

 פתיחה אחרת – לפני איזה זמן התקבצו אצלי לקריאה כל מיני ספרים שעסקו באמהות ובתהיות על קנקנה; "בכוונה תחילה", למשל או "כשהלילה"; בזמן הזה נראה כי דבקים בי ספרים העוסקים בקהילות קטנות, ואפילו מבודדות. כך, רגע לאחר שסבבתי בקהילת פיסחוי עוילם בספר "החצי השני של הלילה" מיד אני עוברת לקהילת המנוניטים, אף היא קהילה סגורה ומסוגרת, דתית למדי, הדבקה במסורות עבר ובבידוד, ככל שניתן מן העולם החיצוני (אם כי, יש לציין, כאן הבידוד בהחלט פחות מובהק מאשר אצל קהילת ההר היהודית בפאתי ירושלים).

  להמשיך לקרוא

Share

החצי השני של הלילה – שפרה קורנפלד

גהחצי-השני-של-הלילהילוי נאות: אני לא צופה ב"האח הגדול". למען האמת, הטלוויזיה שלי לא מחוברת לשום ממיר (רק דיוידי) ולכן כל מה שאני יודעת  על שפרה קורנפלד זה שהיא פעם זכתה בתכנית הנ"ל, ובהרבה כסף, שהיא עסקה שם בסריגה (לעץ, משום מה) וקצת כותרות רכילות, שבדרך כלל איני מעמיקה מעבר להן.

 גילוי נאות 2 – בקטלוג סופרי הביכורים לשנת 2011 של הוצאת כנרת זמורה ביתן, הופיע גם פרק מן הספר הזה, וכבר אז "סימנתי" לי אותו כראוי לבדיקה נוספת. אלא ששנת 2011 חלפה והספר בושש לבוא.

לא עוד; הספר יצא לאור בימים אלה, ומאחר שסומן בעבר, נקרא כעת. בשקיקה, במהירות, בהנאה רבה!

 ולספר עצמו –

 קהילות קטנות וסגורות תמיד תהיינה מסקרנות, תמיד יהיו בהן חוקים הנוגעים לאנשים החיים בהן, תמיד תהיה בחוקים הללו הרחקה מן "החוץ". קהילות קטנות וסגורות שיש להן מנהיג כריזמטי, ועוד יותר מכך – קהילות קטנות וסגורות שהבסיס להן הוא דתי ושיש להן מנהיג כריזמטי, קהילות כאלה מוכרות לנו בדרך כלל מעמודי החדשות, או מספרי ההסטוריה והסוציולוגיה, בין אם המדובר בקהילתו של דייויד כורש בארה"ב, בקהילת האיימיש, הקהילה המורמונית ועד קהילות חרדיות מפלג זה או אחר כאן בארצנו.

  להמשיך לקרוא

Share

לילה אחד, מרקוביץ' – איילת גונדר-גושן

לילה אחד מרקוביץ

כבר הרבה זמן לא קרה לי שספר שאיני יודעת עליו דבר, שום כלום, גורנישט מיט גורנישט וכו', מתגלה כפנינה מבריקה, מצחיקה, נוגעת ללב ושלל סופרלטיבים אחרים.

לפעמים, בגחמה של רגע, אתם לוקחים לכם ספר ליד, והוא מתגלה ככל אלה ועוד הרבה יותר.

 כזהו הספר לילה אחד, מרקוביץ' , שאלמלא נתגלגל לידי, ואלמלא לקחתיו לקראו בין לבין (כל מיני ספרים שאני מתכננת אך טרם הספיקותי לקנות), הייתי מחמיצה החמצה גדולה בהחלט.

ואף לא הייתי יודעת על כך.

 אבל לקחתי אותו לידי, וכל שהצטערתי, לכל אורכו, הוא כי יש לי סיבות להניחו מדי פעם מן היד (עבודה, למשל, שצריך, או לאכול, שצריך גם). וכה נפלא הוא בעיני, שודאי וודאי אשוב אליו שוב.

 אתחיל בשפה – שהיא כה עשירה ומשובבת נפש, מלאה וחכמה, ואף מכמנים טמונים בה:  הנה המשורר, אחד מגיבורי הספר, המצפה כי ביאליק ימות יום אחד והוא יהיה המשורר הלאומי במקומו. ובינתיים – "הוא כתב על שלושת האבות ועל ארבע האמהות, על יציאת מצרים ועל חזון העצמות היבשות. וכדי לא לאבד את הרלוונטיות לכאן ולעכשיו, הוא הוסיף וכתב, מתאר כל פוגרום, כל הרג, כל פשע, מהלל וחורז לחסרי הישע. כך זימן לשולחנו, בתורות ארוכים, יהודים שחוטים ותלויים ומוכים, והביט בפניהם ביעף-ביעף, רק ללכוד הדימוי הנכון על הדף. ואם חש שהיד האוחזת בעט נתעייפה, שאש הזיכרון כמעט שככה, רק חשב על מוספי הספרות שדחו את שיריו, ומיד כבר עלו הדמעות בעיניו. בשעה זו, בה נמהלו בראשו תלאותיו של העם היהודי עם עלבון דחייתו כמשורר, הוציא תחת ידיו את שיריו הטובים ביותר." (עמ' 92 – 93)

  להמשיך לקרוא

Share

מחול העקרבים – שפרה הורן

מחול העקרבים

 "..'הספריה הריקה נמצאת בדיוק במקום השרפה.' …

יחד איתם אני מצטופף סביב החדר העקר; רחם ריק מחיים, מיטתה הצחורה של יוהאנה לאחר לכתה, כרסו החלולה של פאלאדה, הבית שלי בלעדיה. ואני חושב שטוב היה אילו הציגו דווקא את היש ולא את האין. יש למלא את החלל בעשרים אלף ספרים ולהניח אותם זה לצד זה וזה על גבי זה, אדרבא, שיפרצו את תקרת הזכוכית ויישפכו משם במפל צבעוני של כריכות ודפים וידע וחוכמה אנושית. וסולם יש להניח בתוכו כדי שיוכלו הבריות לעלות ולרדת ולגעת בספרים, להריח, לממש ולקרוא. ועוד חשבתי שמא יש לסלק משם את השלט, את נבואת החורבן של היינה הטוענת כי במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם. חייבים להעביר דף, לנסות ולהמשיך הלאה, להתרחק מהזוועות. .. כי כוח החיים חזק מציווי הגורל, משרפות, מאסונות, מהתחשבנויות ומנקמות." (עמ' 294 – 295)

 ב- 10 במאי 1933 נשרפו ספרים, כעשרים אלף מהם, בכיכר האופרה בברלין.

 אוריון, נכדה של יוהאנה, שראתה במו עיניה את שריפת הספרים הזו, ונשאה עמה מאז צנצנת אפר משם, אוריון מנציח את שריפת הספרים האלה בדרך מיוחדת משלו; באוטו גלידה לשעבר שהוסב לאוטו ספריה, מאחסן אוריון העתקים של הספרים שנשרפו שם ונוסע עמם כמעין ספריה ניידת, משאיל ספרים ומקריא ספרים לילדים.

גם צנצנת האפר מוצגת שם באוטו, כסימן ואות וזכר.

  להמשיך לקרוא

Share