ארכיון חודשי: אוגוסט 2012

גחליליות – גילית חומסקי

gachliliot

"העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם." (עמ' 8)

 יפעת (שפעם היתה יפעה אבל למורה בבית הספר היה יותר נוח עם יפעת ובכלל השינוי הזה התאים לה ליפעת) רוזנברג, שהוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא ואחותה הצעירה ממנה, ליה (שפעם היתה לאה ובחרה להיות ליה) ואחיה הקטן ממש  אדם, עברו לבית אחותה של האם, בעיר בני ברק. עיר, כך מתברר לי, שהיא ארץ אחרת לגמרי.

 ארץ שיש לה גבולות משלה, לבוש משלה (לפי קבוצות), קודי התנהגות משלה אבל בעיקר – שפה משלה; שפה שלמרות שהיא עברית, כלל לא בטוח שהקורא/ת יבין, וודאי לא את דקי הדקויות. (מי יכול להסביר לי – למה לא צריך ליטול ידיים כשאוכלים נקניקיה מסויה?)

 יפעת הזו, כיום היא כבר גדולה, והספר מלווה אותה בימים בהם היא ממתינה לתשובה סופית לגבי איזו שליחות כנציגת משרד החוץ הישראלי ביריד האוכל הבינלאומי באיטליה. ובזמן הזה שהיא מחכה, ואנחנו איתה, היא חוזרת לעברה ומטיילת בזמנים שונים בו – העבר הרחוק, בית הגידול בעיר בני ברק (שאינה מוזכרת כלל בשמה), ימי בית הספר ובעיקר חברתה הצמודה – עופרה, שהיו צמודות זו לזו כמעט כמו תאומות סיאמיות, ומתישהו חל איזה שבר, ומתישהו התרחקו.

 והעבר הקרוב יותר – הקמת חברת קייטרינג המתופעלת על ידי ילדים בסיכון, ולפני כן , הרבה לפני כן, נסיעה לקורס בן חודש ברומא, ומאורעות קטנים וגדולים שארעו בדרך.

  להמשיך לקרוא

Share

היעלמות – דבורה ויליס

היעלמות

היעלמות. העדר מישהו מן החיים, כך פתאום.

שערו בנפשכם שאתם ילדים קטנים ופתאום אחד ההורים נעלם, אולי הוא מת, אולי היא מצאה מישהו אחר וארזה את חפציה ונסעה איתו, אולי הוא פשוט נעלם. אולי אתם כבר לא ילדים קטנים אבל אדם קרוב אליכם, קרוב מאד, נעלם. וההעדר – החסר הזה – מוחשי לא פחות מן האדם שהיה שם קודם, בחלל הזה שנפער עכשיו.

 ב"היעלמות" הסיפור שנתן שמו לספר, אבא של טביתה, שהוא סופר ידוע במידה מסוימת, נעלם. יום אחד היא חזרה עם אמה מקניות של שבת, ואבא שלה לא היה בבית. בהתחלה חשבו שיחזור, חיפשו אחריו, קיוו, אחר כך למדו לחיות עם החסר הזה, עם הידיעה שאולי יום אחד…

 טום ב"לברוח" שאשתו מתה עליו, הולך לקזינו. לא כי הוא הופך למהמר כבד, אלא כדי לברוח מהבדידות. "הוא לומד לזהות את אלה שמשחקים בשביל הכסף ואת אלה שמשחקים כדי למצוא את אלוהים. הראשונים משחקים כדי לנצח ומפסיקים ברגע שזה קורה. .. מהמר מהסוג השני, הסוג שהוא נעשה, שוקע במשח ונעלם. המהמר הזה משחק מפני שהוא אוהב את הקצב והרוטינה. הוא אוהב את הרגע – הרף עין – בין זכייה להפסד. .. הוא אוהב את הסיכון, ולא אכפת לו מהפרס. הוא משחק כדי להפסיד." (עמ' 51)

  להמשיך לקרוא

Share

מכירת חיסול – יו לורי

מכירת_חיסול

 עד עמוד 60 בערך התחלפו ה"טובים" וה"רעים" בקצב מהיר כל כך, שבעמוד 60 בערך כבר לא ידעתי אם הגיבור הוא טוב או רע, תמים או מתוחכם… (וכך זה נמשך עד עמוד 429, המהפכים הללו).

 תומאס לאנג, חייל בדימוס, מאבטח לעת מצוא וג'נטלמן במידה מסוימת, מוצא עצמו במרכזה של פרשייה חובקת יבשות ואנשים, ממשלות ידידותיות יותר או פחות, טייקונים, סוחרי נשק, סוחרי אומנות, ארגונים טרוריסטיים, טרוריסטים ארגוניים ומה לא..

איש אחד שהוצע לתומאס להתנקש בחייו, מתברר שיש לו בת נפלאה ומקסימה, ושהוא בכלל מהטובים (האמנם?).

נציגי הממשלה (הבריטית) מתגלים כנוקשים למדי, נציגי המימשל (האמריקני) מתגלים כתמימים אך ידידותיים באופן דמוקרטי לחלוטין.

 והכל בשטף ובאירוניה דקה (בריטית שכזו), מבדרת, מותחת מלאת סרקזם וביקורת שנונה.

 כך, למשל, מצטיירת המשטרה:

"בגדול שוטרים לא אוהבים תיקים חדשים. לא כי הם עצלנים, אלא כי כמו כל אדם אחר, הם מייחלים למצוא משמעות, מסגרת מקשרת כלשהי, בבלגן האדיר של אומללות אקראית, שהוא תחום עבודתם." (עמ' 28)

להמשיך לקרוא

Share

כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור

כל מה שעולה מתכנס

רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.

 אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)

 אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.

  להמשיך לקרוא

Share

סטונר – ג'ון ויליאמס

סטונר

סטונר הוא ההוכחה כי אדם – כל אדם – חייו ראויים לסיפור, אם רק יימצא מי שיספר אותם.

 וכך זה מתחיל:

"ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב־1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו." (עמ' 7)

 מה ניתן לספר על אדם שנולד, חי ומת? חי בדרך זו ולא באחרת, החיים הובילוהו בדרך הזו; אולי היו לו בחירות בצמתים מסוימים, אולי רק נדמה לו שבחר; אולי הושפע, מעט או הרבה, מאחרים, חברים, מורים.

להמשיך לקרוא

Share

שדים ברחוב אגריפס – חגי דגן

שדים ברחוב אגריפס

"בראשית היתה התהום. והיו ימים ונהרות ומקווי מים. העולם כולו היה חושך מתוך ובוץ שמנוני ומעמקים בתוך מעמקים. ובמעמקים שיכשכו יצורי התהום והחושך – לווייתן ותנינים ונחש עקלתון ונחש בריח. מתחת למים ובמקומות הראשונים שבהם החלה להסתמן מעין יבשה שררו ענקים קדמוניים – האימים והרפאים והזוזים.." (עמ' 262 – 263)

 ארץ ישראל היתה מאז ומעולם מקום מפגש ומשאת נפש של עמים רבים ושונים, ומסתבר שלא רק שלהם אלא גם של המיתוסים שלהם; שאינם כלל מיתוסים, כך מתברר מן הספר הזה.

האזור כולו שוקק חיים הנסתרים מעינינו; יש סביבנו שדים ושדונים יהודים ומוסלמים ונוצרים, ואף כאלה המשתייכים לתרבויות ודתות שנכחדו ועברו מן העולם.

והזמן הזה, שהספר מתאר, ההווה פחות או יותר, הוא מין זמן של בין הזמנים שבו כוחות כבירים, מכל מיני סוגים ומינים נאבקים על השליטה במרחב ובחיים.. ובמוות.

 ויש אלוהים של היהודים, ואשמדאי, ועוד כח שלישי..

 ולתוך כל אלה נקלע שבתאי, שבי. נהג מונית רווק ירושלמי, שאמו מאושפזת במוסד סיעודי, והאלצהיימר עושה בה שמות. רק לעתים היא נמצאת ועונה ומתקשרת. וגם היא, מתברר, יש לה קשר לעולם השדים והרוחות.

  להמשיך לקרוא

Share