ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

יֵשְׁנֶני – אילנה סטרלין

ישנני

כבר הרבה זמן שלא סיימתי ספר בכמה שעות; למען האמת, אני לא ממש זוכרת מתי זה קרה לי בעבר, בודאי שלא בעבר הקרוב.

אבל היה יום כיפור והקדשתי את מירב זמני לספרים, וגם הספר זה בהחלט מרתק. אז הנה, עברו כמה שעות ועוד ספר נסתיים לו.

 אבל לפני שאדבר על הספר, אני רוצה לדבר על העטיפה; לפני כמה שנים התקיימה בתל-אביב, בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכה בשם "לינה משותפת", תערוכה קבוצתית של אמנים ילידי קיבוצים. כבוגרת אותו מושג "לינה משותפת" ביקרתי בתערוכה, וכמה דימויים נחרתו בזכרוני מאז. אחד מהם – שורת המגבות התלויה על הקיר (בגן) מופיעה כאן על העטיפה, וכמו נושאת אותי עמה אל עברי / עברינו כולנו, אלה שגדלו בקיבוץ.

ולספר עצמו. נילי, גיבורת הספר, בת קיבוץ בעמק יזרעאל, מתגוררת בירושלים עם בעלה ובתה. בעלה ה"מתחזק" מודיע לה כי הוא עוזב את הבית, משום שהוא צריך את הזמן הזה לעצמו ולאלוהיו.  עזיבתו של אבנר את הבית פוערת פצע ו"זורקת" את נילי לימי ילדותה בקיבוץ, עת אביה התנכר לה, לאחר מות אמה, והיא גדלה אצל דודיה. זאת אומרת, גדלה, כמו כל הילדים בבית הילדים, אבל ה"חדר" אליו הלכה בשעות הערב היה החדר של אחי אמה המנוחה ואשתו. יחד עמה היתה מגיעה תמיד שלומית, אחותה הגדולה, שהיתה ממשיכה לאחר מכן לחדר של אביהן. נילי אף פעם לא קראה לו אבא, אלא רק יצחק. למרות שהיו נסיונות מכמירי לב למשוך את תשומת לבו, נסיונות שנענו באדישות חוזרת ונשנית.

  להמשיך לקרוא

Share

שקיעת הקולונל – מחמוד דולת-אבאדי

שקיעת הקולונל

אל סוף הספר הזה כבר הגעתי בשארית כוחותי, משוועת לאוויר לנשימה; ואני הלא למודת סבל ספרותי, כזה הבועט בקרביים וגורם למועקה כבדה.. אבל הספר הזה מתעלה על כולם. אין בו רגע אחד של חסד, אין בו חמלה. יש בו רק צער וכאב, וסיוט מתמשך.

 איראן שלאחר המהפיכה החומייניסטית, בתקופת המלחמה שבין איראן לעיראק, מלחמה שגבתה חייהם וגופם של כה רבים… הקולונל, איש צבא לשעבר בצבאו של השאה, שבניו היו שותפים, כדרך צעירים רבים למהפכה כנגד השאה:

"… הנעורים.. הנעורים.. אי אפשר לומר על הצעירים שהם עסוקים ברווח של עצמם. כל צעיר מחפש במהפכה את האמת שלו, את האמת הקיומית שלו; וחוץ מזה, בשביל הצעירים מהפכה היא הריגוש העילאי. בשיאו של הריגוש הזה, הצעיר דומה ליונה שנוסקת אל עבר השמש ועפה גבוה כל כך עד שהיא נשרפת בלהט השמש, כזה הוא בדיוק שיא האמת של הנעורים! כך קרה שהמהפכה לקחה אליה את הילדים שלי ועכשיו אני לא מצליח אפילו לדמיין באיזו נקודת שיא נשרף או עדיין עולה בלהבות כל אחד מהם. אוי.. אוי לשכנַי או לבני עירי או לבני מולדתי אם אחד מצעיריהם יחזור שרוף למחצה מאזורי האש וימצא שהאמת שלו אינה אלא שקר ואמונות טפלות." (עמ' 12 – 13)

ועכשיו – עכשיו דופקים על דלתו ולוקחים אותו אל בתו הצעירה המתה – פרבאנה, כדי שיקברה עד הבוקר. כדי שלא תהיה הלוויה גדולה. בבית עמו רק בנו – אמיר – שהיה שותף לאותם מהפכנים צעירים, שקיוו להביא עולם חדש וטוב יותר, ועכשיו דעתו טרופה עליו, אחרי שישב בכלא ועונה שם, למרות אילן היוחסין שלו, מתישהו איבד את אשתו, מתישהו היה שותף למעשי הרג:

להמשיך לקרוא

Share

אָקָבָּדוֹרָה – מיקלה מורג'ה

אקבדורה

אקבדורה היא האשה המסייעת לגוססים ולסובלים המבקשים נפשם למות להגשים משאלתם.  ולא, לא כמו מלאך המוות העובר וקוטף נשמות החיים, לא כמו מתנקש המגיח מן החשיכה, הורג ונעלם, לא כמו רוצח אכזר המכבה חיים תוססים כך באיבם; אלא כמו אם רחומה האוספת אל חיקה את הכאב ומעבירה אותו בחיבוק, בליטוף, בנשיקה. כך האקבדורה, הנקראת על ידי בני המשפחה של הגוססים, הסובלים, שחייהם תלויים בחוט השערה ומשהו, או מישהו, משהה אותם עוד ועוד, ומאריך סבלם עד אין קץ.

והיא באה וגואלת את הגוססים והסובלים והמבקשים נפשם למות מכל מכאוביהם ויסוריהם.

 מריה ליסטרו היתה רק בת שש, בת רביעית לאנה-טרזה ליסטרו אלמנתו של סיסיניו ליסטרו, שהותיר אותה כמעט ללא אמצעי פרנסה. מריה ליסטרו נלקחה יום אחד, רק בת שש, על ידי בונריה אוראי, להיות לה ילדת חיק. בונריה אוראי שארוסה לא חזר מן המלחמה הגדולה, ומשלא הגיעה גם בשורת מותו ידעו הלשונות הרעות לספר כי בחר שלא לחזור ולא לומר דבר. בונריה אוראי שלא היה לה פרי בטן משלה, וכבר עבר הזמן בו יכולה היתה להרות וללדת, בחרה במריה להיות לה ילדה מאומצת, להיות לה לאם המספקת כל מחסורה. והיה לה די והותר כדי לספק כל מחסורה של הילדה שתמיד הוצגה בשם "האחרונה" או "הרביעית" ופתאום הפכה ל- "זאת מריה".

להמשיך לקרוא

Share

כוכב השטן – יו נסבו

כוכב השטן

על הכריכה הקדמית כתוב (מתוך ביקורת על הספר) "אל תתחילו לקרוא את הספר הזה אם יש לכם תוכניות חשובות כלשהן. לא תוכלו להפסיק לקרוא". והם צודקים. מזל שחג עכשיו, ויש הרבה (מאד) זמן פנוי בין הארוחות, אז אפשר לקרוא את הספר הזה (כמעט) בלי הפסקה, אם כי צריך לישון לפעמים.

 שוב אוסלו (הפעם חמה, הרבה יותר מאשר הייתם מדמיינים שאוסלו יכולה להיות), שוב הארי הולה, מפקח המשטרה הגאון, האלכוהוליסט, הרדוף על ידי צללי עברו, המקבלים הפעם ביטוי מוחשי כמעט בכל פעם שהוא עוצם את עיניו ומנסה לישון. רדוף על ידי עברו, המאיים על הקריירה (המקרטעת גם ככה) שלו), על ידי "האויב מבפנים" עצמו.

 אשה צעירה נרצחת , אצבעה נקטעת וכוכב יהלום אדום נמצא בזירת הרצח. בעיצומו של הקיץ היא נרצחת, עת מרבית השוטרים והחוקרים נמצאים בחופשת הקיץ ואת המעטים הנותרים יש לגייס כדי לפתור את הרצח הזה ולתפוס את מבצעו.

 אחר כך נעלמת אשה צעירה (קצת פחות) אחרת, כוכבת עבר שעמדה בפני הקאם בק שלה על הבמות, עת בעלה אוהבה תיכנן להעלות את "גבירתי הנאווה" בתיאטרון בכיכובה. ועכשיו היא נעלמה וכח המשטרה, המדולדל, כאמור, עקב חופשות הקיץ, להקדיש עצמו גם להיעלמות הזו.

להמשיך לקרוא

Share

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פְרַיי – רייצ'ל ג'יימס

המסע הבלתי סביר

החיים, כמטאפורה, משולים למסע. אנחנו מתחילים אותו מוקפים (בדרך כלל) באוהבינו / מגינינו העוטפים אותנו בשכבות של חום ואהבה והגנה. אחר כך אנחנו משילים מעט מן העטיפות הללו, וצועדים מעט בעצמנו, בדרך כלל בחבורות, וחוזרים אל החיק המגן. ואז יוצאים לדרך חדשה, שיש בה שותף או שותפה לדרך. ולפעמים איפשהו / מתישהו במהלך הדרך אנחנו מאבדים את האינטימיות, את הקשר הקרוב כל כך עם שותפינו למסע. חלקנו ימשיכו עם השותפים הללו, רק משום שהם שם, חלקנו ימצאו שותפים אחרים לשארית הדרך או לחלקה, חלקנו ימשיכו לצעוד לבד.

 וישנה גם הדרך האמיתית, לא המטאפורית, דרך החיים – אלא זו שיש הלוקחים לעצמם פסק זמן מדרך החיים כדי לצעוד ממש – במסע עליה לרגל למקום כלשהו. והדרך לשם יכולה להעשות באמצעי תחבורה כזה או אחר, או ממש ברגל. הדרך, כמו דרך החיים, יכולה להיעשות לבד, או יחד עם שותף או שותפה, או אפילו בחבורה, או אולי עם שותפים מתחלפים. ממש כמו החיים.

העליה לרגל, שימיה כמעט כימי בני האדם, בדרך כלל יש לה יעד, ומטרתה לטהר את הצליין או לקיים מצווה זו או אחרת.

להמשיך לקרוא

Share

ים סרגסו הרחב – ג'ין ריס

ים סרגסו הרחב

הסוף, ואין כאן ספויילר כלל וכלל, ידוע זה מכבר; ברתה רוצ'סטר הצליחה להמלט מחדרה / כלאה בעליית הגג, ולהעלות באש את אחוזת רוצ'סטר, ואז קפצה אל מותה מן הגג משאירה את בעלה, שניסה להצילה, פצוע קשה.

 אבל מי היתה ברתה רוצ'סטר זו? המשוגעת מעליית הגג שתוארה כ"חיה או אדם" בספר "ג'יין אייר", ואיך הגיעה למצבה זה?

 ".. כל יום היה בשבילי יום חדש. אני זוכרת את טעם החלב והלחם וצליל האורלוגין שתקתק לאט והפעם הראשונה שקשרו לי את השיער בחוט כי לא נשארו סרטים ולא היה כסף לקנות סרטים חדשים. כל הפרחים שבעולם היו בגן שלנו, ולפעמים, כשהייתי צמאה, לקלקתי טיפות גשם מעלי היסמין אחרי הגשם." (עמ' 115)

 אנטואנט קוזווי, קריאולית, חיה עם אמה האלמנה ואחיה הצעיר שהתפתחותו מעוכבת, באחוזה שהוריש להם אביה. כסף, לעומת זאת לא הוריש. שנואים על שכניהם השחורים, עניים, ונרדפים עד שהאם נישאת למר מייסון, אנגלי עשיר.

להמשיך לקרוא

Share

אסיר השמים – קרלוס רואיס סאפון

אסיר השמים

הספר השלישי של סאפון שאני קוראת, הספר השלישי בסדרה, שאינה בהכרח סדרה משום שאפשר לקרוא כל אחד מן הספרים הללו בפני עצמו, ולהנות מכל אחד ואחד מהם (מה גם ש"מרחק" הזמן שבקריאתם לא ממש יוצר "רצף" בקריאה), והראשון מביניהם שאני קוראת לאחר ביקור בברצלונה, ופתאום המקומות נראים מוכרים, ולא סתם שמות על המפה.

זהו גם הספר ה"ארצי" ביותר מבין השלושה, זה שאין בו רוחות רפאים (חוץ מביעותי הלילה של האנשים), והמרחיב יותר בתיאור הרקע ההסטורי.

 ושוב, ספר הסובב סביב ספרים. דניאל, המספר, בנו של בעל חנות ספרים, נשוי לביאטריס היפה ואב לפעוט. עובד עם אביו בחנות הספרים ועם חברו – פרמין –  שעברו לוט בערפל.

 ערב אחד, בעקבות ביקור של לקוח מסתורי בחנות,  מסיר החבר את הלוט מעל עברו, וככל שהוא מתקדם בסיפורו הולכת ונחשפת תמונתה של קטלוניה תחת שלטונו של הגנרליסימו, תמונתם של האסירים הפוליטיים, או אלה שסתם סרה קרנם. תמונתם של מלחכי הפנכה, תמונתם של הנידחים.

 וגם סיפורם הפרטי של גיבורי הספר; פרמין, חברו של דניאל, זה הפורש לפניו סיפורה של תקופה, שומר הכלא בו היה כלוא, סופר אחד שנכלא בתא שממול, שספריו נחשבו לחתרניים ועל כן הועלמו כולם, או רובם. מנהל הכלא, האדון המנהל כפי שהם מתבקשים לקרוא לו, שגילה אכזריות ויעילות רבה כמנהל הכלא, למרות ששאיפותיו נגעו לענייני רוח והכרה בערכו כ"סופר" ולאחר מכן עלה במעלות השררה עקב קשריו המצויינים, וזכה לאותה הכרה (בזכות?).

להמשיך לקרוא

Share

ענייני משפחה – רוהינטון מיסטרי

einyney mishpcha

כולנו מכירים את המשפט הזה: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה", המשפט הפותח את אנה קרנינה של טולסטוי.

אחרי קריאת "ענייני משפחה" דומה כי גם האומללות דומה במשפחות שונות, בארצות שונות, בבתים שונים.

 נרימן וקיל, פרופסור (בגמלאות) וקיל, בן 79, נופל ברחוב והופך לחולה סיעודי, שהבנתו מלאה, אך גופו כושל, ועל כן הוא מבין בדיוק את מצבו ומצר על כך בלי די.

 בנו ובתו החורגים, שניהם רווקים לא צעירים אף הם, המתגוררים עמו כל השנים בביתו, נאלצים להתחיל לטפל באביהם החורג, מטלה קשה וכבדה, שבדרך כלל שוכרים בשבילה מטפל או מטפלת. אלא שמשפחת וקיל חיה בצמצום (יחסי). אמנם יש להם גג מעל ראשם, בית אבותיו של נרימן וקיל, אך ההקצבות מצומצמות, וההוצאות מחושבות כמעט עד הרופיה האחרונה, וכל הוצאה נוספת נוגסת בתקציב המשפחתי הרגיל.

 ישנה עוד בת, הצעירה, זו שנולדה לו ולאמם של השניים, לאחר שהתאלמנה, והיא אהובה על כולם. רוקסנה, זו הבת הצעירה, נשואה ולה שני בנים, והמשפחה מתגוררת בדירה קטנה שנקנתה להם על ידי האב (עניין המכעיס לא מעט את האחים הבוגרים), לרגל חתונתם.

  להמשיך לקרוא

Share

זייתון – דייב אגרס

זייתון

"בזבוז… הוא אחד משלושת הדברים שאלוהים שונא יותר מכל: רצח, גירושים ובזבוז. זה דבר שיכול להרוס חברה אנושית." (עמ' 55)

 עבדול זייתון, סורי שהיגר לארצות הברית, נשא בה לאשה את קאתי, שהמירה דתה לאיסלאם עוד לפני שפגשה בו, והם מתגוררים בניו אורלינס, שם יש להם חברה לשיפוצי בתים, וכמה בתים שהם משכירים בהם דירות.

 יש להם שלוש בנות ובן מנישואיה הראשונים של קאתי.

 קאתי מתעקשת לעטוף ראשה כדרך המוסלמיות האדוקות, עניין שמעורר לא פעם ולא פעמיים הערות נבזיות יותר או פחות, מצד זרים ואף מצד בני משפחתה.

 ובכל זאת – נראה שהם הגשימו את החלום האמריקאי, זה הכורך עבודה קשה, ניצול הזדמנויות ואפשרות לחיים טובים.

 ואז באה קתרינה.

 ביום 29 באוגוסט, 2005 הכתה סופת ההוריקן קתרינה בעיר ניו אורלינס, שיברה עצים ובתים, העיפה באויר והציפה את העיר, או לפחות חלקים ממנה.

להמשיך לקרוא

Share