ארכיון חודשי: אוקטובר 2012

The Glass of Time – Michael Cox

The glass of time

 “I stare constantly into the Glass of Time, that magic mirror in which the shifting shadows of lost days pass back and forth in dumb show before the eye of memory.” (p. 517)

אספרנזה (אליס) גורסט, יתומה מאב ומאם, נשלחת על ידי מיטיבתה / אפוטרופוסתה למשימה מיוחדת: עליה להתחזות למשרתת אישית לליידי טנסור, אלמנה בשנות החמישים, אם לשני בנים, אשה עשירה ביותר, יורשת לתואר מבן דודה חשוך הבנים, אשה המבכה במשך שנים את זכר אהובה המת, פבוס דונט, זה שאמור היה להיות היורש של הברון טנסור, אלמלא נרצח, והיא נישאה לאחר, ילדה לו שני בנים, וירשה את התואר כדי שתהא המשכיות לברונות.

אספרנזה גורסט היא המספרת את הסיפור הזה, ומפיה ומ"ספר הסודות" שלה, בו היא כותבת את כל קורותיה, אנו למדים על התפתחות העלילה:

“… it seems to me that I passed a most contented and enviable childhood and girlhood, secure in my own protected world; often alone, but never lonely; and fully alive with myself, where I revelled constantly in bright imagining …” (p. 21)

אלא שכל מנעמי החיים הללו נגמרו; עליה לצאת למשימה שאין היא יודעת עליה דבר, פרט לכך שעליה להתחזות למשרתת אישית, ולהתקבל לעבודה אצל ליידי טנסור. לשם כך מומצאים לה מקום עבודה קודם, מעבידה לשעבר שהיא גם ממליצה נלהבת, ואמצעים לאימות הפרטים הנ"ל.

להמשיך לקרוא

Share

זורבה היווני – ניקוס קאזאנצאקיס

zorba

"כל חיי, אלה שהיטיבו עמי יותר מכול היו המסעות והחלומות; מבין בני-האדם, חיים ומתים, רק מעטים עזרו לי במאבקי. מכל-מקום, אילו התבקשתי לציין, מי היו האנשים שהשאירו את עקבותיהם עמוק בנשמתי, הייתי מונה שלושה או ארבעה: הומרוס, ברגסון, ניטשה וזורבה.

הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכול בבוהק פודה. ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות-נפש פילוסופיות, לא-פתורות, שׁרָדוּ בי בשחר נעורי. ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללוּת, את המרורים ואת אי-הוודאות בגאווה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחד מהמוות." (עמ' 5)

 אלמלא החליט יובל בן-עוזר להביא, לפני כשנה וחצי, את המוסיקה שכתב מיקיס תאודורקיס לסרט "זורבה היווני" (ואחר כך הרחיב אותה למוסיקה לבלט עם מקהלה ותזמורת) למקהלה שהוא מנצח עליה (ואני שרה בה)  ספק אם הייתי קוראת את הספר הזה שוב. אחרי הכל את הספר קראתי אי-אז בשנות העשרה, בתרגום דאז (מסתבר שבינתיים תורגם מחדש, הפעם ישירות מיוונית, בלי התיווך של השפה האנגלית בדרך). ספק אם הייתי צופה שוב בסרט; אחרי הכל יש כל כך הרבה סרטים לראות, כל כך הרבה ספרים לקרוא.

אבל היצירה הובאה אלינו, וצפיתי שוב בסרט, ועתה קראתי שוב בספר הזה, הנפלא, שהוא כולו שיר הלל לרוח האדם החופשיה מכבלים של מוסכמות ואיך צריך לחיות, וכולה חיים. פשוט חיים.

  להמשיך לקרוא

Share