ארכיון חודשי: פברואר 2013

לגרגר זפת – יאכים טופול

לגרגר זפת

"בזמן הכתיבה הייתי אני ולא הייתי אני. כתבתי על דפי המפות ועל עמודים שתלשתי מהספרים, כתבתי את האמת על כל מה שעברתי. כתבתי על המלחמה של הצ'כים והסלובקים נגד צבאות חמש המדינות וזה הכל אמת. את כל סבון-הזפת שיש בעולם אני אגרגר אם שיקרתי אפילו פעם אחת. החלטתי לכתוב את האמת שלי על כל הניירות…" (עמ' 301 – 302)

 איליה הוא נער, לא ברור באיזה גיל בדיוק, משהו שבין הקטנים – ארוכי החולצות זבי החוטם, לבין הגדולים – מכנסי ההתעמלות הקצרים. הקטנים ישנים באולם שינה אחד, הגדולים באולם שינה מעליהם. כולם בבית יתומים, או מעון לנערים נטושים, מכל מיני לאומים, מכל מיני צבעים, מכל מיני מוצאים מפוקפקים יותר או פחות. נערים שאינם יודעים מיהם הוריהם, בדרך כלל, וממציאים לעצמם הורים כאלה או אחרים, ויש ביניהם איבות ומלחמות שיש בין נערים בדרך כלל, וקבוצות מתקבצות, בדרך כלל לפי מוצא, והשפה הפרטית של כל מוצא שכזה, הגדולים מול הקטנים, וכולם כולם מקובצים יחד כנגד החוץ, העוין בדרך כלל, זה שאינו אוהב נערים ממוצאים מפוקפקים, שהם פראי אדם קצת, ודוברים שפות משונות לעתים – אחרים, המאיימים על הסדר הטוב, כך בכל העולם, כך גם בסיז'ם – כפר די נידח בצ'כיה.

  להמשיך לקרוא

Share

מזל עורב – אמיר גוטפרוינד

מזל עורב

(אזהרה: בסוף הסקירה יהיה ספוילר, שיסומן, כמובן, כיאות.)

 כשסיפרתי לחבר-אוהב-ספר שאני קוראת את "החדש" של גוטפרוינד, שכבר מזמן לא היה לנו, וכבר מזמן אנחנו מחכים, נאנח החבר הלז ואמר שכשקרא את "שואה שלנו" לא יכול היה להתיחס לספר כאל "סתם ספר" משום ש- "זה ספר עלינו, עלי, על קרית חיים, והרי גדלתי בקרית חיים". ממש כמו שטענתי אני לגבי ספרו הלפני אחרון – "בשבילה גיבורים עפים", בו לא יכולתי לקחת צעד אחד אחורה ולהתיחס אל הספר מנקודת מבט של קוראת "מבחוץ".

ומובן שחיכיתי (והרבה) לספר חדש משלו, משום שאני מאד אוהבת את כתיבתו… אלא שזה התמהמה. עד שסוף סוף הגיע.

 ולמי ששואל/ת ואין לו/לה סבלנות לקרוא עד סוף הסקירה הזו – מומלץ בהחלט. מומלץ כי הסיפור, כי השפה, כי גוטפרוינד (לכל מי שכמוני התגעגע/ה לכתיבתו).

להמשיך לקרוא

Share

לקנות את לנין (וסיפורים אחרים) – מירוסלב פנקוב

לקנות_את_לנין

בולגריה – מה בעצם אנחנו יודעים עליה? שנכבשה ושוסעה ונכבשה ואוחדה, שהיתה פעם תחת שלטון זה ופעם תחת שלטון אחר; שהשתייכה, שחולקה שוב ושוב.

חוץ מן הבולגרים שבינינו, מה אנחנו באמת יודעים על בולגריה? על חיי היום יום שבה, עכשיו, ופעם? עם עלות השלטון הקומוניסטי? עם נפילתו?

על האמונות הדתיות, על החלוקות בין עממים, על השנאות, על האהבות? דומה שלא כלום, או כמעט לא כלום.

 מירוסלב פנקוב, באסופת הסיפורים הזו, פותח צוהר, ולעתים דלת, או חלון, לחיי הבולגרים של היום, עם הזכרונות של פעם, לעתים עם המיתוסים; לבולגרים שעזבו לארץ אחרת (אמריקה!) על חייהם שם, לאלה שנשארו מאחור.

להמשיך לקרוא

Share

אני לא זוכרת כלום – נורה אפרון

אני_לא_זוכרת_כלוםאת נורה אפרון אני מכירה מהסרטים – "כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה" , ומשהלכה לעולמה, לא כל כך מזמן, פורסמו הספדים וסיפורי הספרים שכתבה, ונרי ליבנה, הכותבת בכל סוף שבוע במוסף "הארץ" סיפרה על הקשר שלה עם ספריה של אפרון, ו"עשתה לי תיאבון".

 כך, שכשנתקלתי בספרה האחרון "אני לא זוכרת כלום" באחד מן המבצעים של הזמן האחרון, כלל לא היססתי ולקחתיו לידי.

 הספר כולו בנוי מאנקדוטות, קטעים קצרים וקצרים יותר, התבוננות ממרומי גילה של הכותבת (ספרה האחרון, כאמור) על ארועים בעברה הרחוק והקרוב.

באנגלית, אגב, נקרא הספר: " I remember Nothing and Other Reflections", ככה רק כדי לסבר את האוזן.

להמשיך לקרוא

Share

טירת מאלוויל – רובר מרל – 5 בפברואר, 2013

טירת מאלוויל

"אופטימיות היא הדבר שהאדם צורך יותר מכל בחברת-הצריכה. מכבר היה כדור-הארץ מלא וגדוש בכל הדרוש להשמידו – ולהחריב, במקרה הצורך, גם כמה מכוכבי-הלכת השכנים – עד שהכל התרגלו למצב וישנו שנת-ישרים. הדבר המוזר ביותר הוא שעצם הגידול האדיר במספרם של כלי-הנשק המחרידים והרחבת חוג הארצות המחזיקות בהם נחשבו כגורם מעודד. העובדה כי מאז 1945 לא השתמש איש בכלי-נשק אלה שימשה יסוד להשערה שאיש לא יעז לעשות זאת גם בעתיד, וכי לא יקרה מאומה. אף נמצא שם לבטחון המדומה שחיינו בו, שם שאף שיווה לו אצטלה של אסטרטגיה גבוהה. 'מאזן-האימה' כינוהו." (עמ' 49)

 זהו, זה קרה. מאזן האימה הופר ופצצה, או פצצות הופלו, והעולם נדם. רק פה ושם אולי נותרו חיים. בטירת מאלוויל למשל, שכל יושביה נמצאו בדיוק במרתף, כי עסקו במזיגת היין לבקבוקים, וכך נצלו חייהם. ולא רק יושביה, אלא גם חבריו של עמנואל קונט, המספר, בעל הטירה, שירש אותה מדודו. את הטירה ואת מנהלת משק הבית, שגילה למעלה משבעים, אך מלאת מרץ, היא ובנה המגודל, שמוחו נותר מוח של ילד. וגם כמה פרות וסוסות.

להמשיך לקרוא

Share