ארכיון חודשי: מרץ 2013

ילדי החירות – פאולינה סימונס

ילדי החירותיש לה כוונות טובות, לפאולינה סימונס, באמת כוונות טובות. היא הלא סופרת כה פוריה, ותחת ידה יוצאים כל כך הרבה ספרים, שהם גם רבי מכר, וגם קריאים וזורמים ושוטפים ומרתקים… היא רוצה שקוראיה ילמדו קצת היסטוריה וקצת על רוח התקופה, ולכן ממקמת את הרומנים שלה בכל מיני תקופות מעניינות לאורך ההיסטוריה, כדי שגם נקרא וגם נלמד.

 באמת שיש לה כוונות טובות, והיא בהחלט יודעת לרתק את קוראיה; אלא שבסוף הספר נשארתי עם סיפור רומנרומנטי שכזה, על מהגרת עניה מאיטליה לארצות הברית, ובן למשפחת "אצולה" אמריקנית מבוסטון, שאבותיו ירדו מן המייפלאור, וכל אלה בתקופה של תחילת המאה ה- 20. אלא שמן התקופה המדהימה, המפוארת הזו בהיסטוריה האמריקנית, ממנה לא נותר כמעט דבר. קצת אזכורים של אמה גולדמן, דעות אנרכיסטיות על קצה המזלג, מעט על האתגר ההנדסי בחפירת תעלת פנמה, על האינטרסים של ארצות הברית במדינות אחרות בעולם… אבל כרומן היסטורי אי אפשר לקרוא את הספר הזה.

  להמשיך לקרוא

Share

אנשי פינות – אסתי ג. חיים

אנשי פינות

"אולי במקום חבוי, אי-שם בתוך חלל הנפש, הייתי רוצה שמישהו יקרא וידע את החיים שהיו כאן. לא את אלה הגדולים, החשובים, הנלמדים בין כה וכה, אלא את חיי הפינה המבוישים של מי ששורדים את הימים ללא מותרות וללא תהילה. הכתיבה הרי לא תשנה את החיים הללו, ובזכות הכתיבה לא נהיה פחות עניים או יותר בריאים וחזקים,אבל אם מישהו יקרא ויחוש שהכיר את האנשים הזרים, אלה שאף פעם לא הישיר אליהם עינים, ולו לרגע, אולי יוארו אנשי האפור בזרקור זמני ממקד ויהיו לזמן קצר 'גיבורים'." (עמ' 10)

 דבורי, דור שני לשרידי השם, שלא מדברים עליו כלל, ההוכחה החיה, הנצר, הילדה של אמה, וסבתה, וסבה, ושתי הדודות של אמה, ושל אביה; כולם חיים בסמיכות האחד לשני, הסבא והסבתא, האם והאב, דבורי ואחיה. שתי הדודות גרות לא רחוק. כולם – כל אלה שלא נולדו כאן – היו שם. במקום שלא מדברים עליו.

להמשיך לקרוא

Share

כביש מספר 1 – גיתית כבירי

כביש מספר 1

"אני לא בוטחת באנשים שמגבשים דעה על ספר לפני שהם סיימו לקרוא אותו. זה חובבני, שטחי, ובכל הכנות מעיד רק עליהם ולא על היצירה. סופר לא מפסיק לכתוב ספר באמצע העבודה. קורא תפקידו לקרוא עד הסוף ורק אז לומר מה הוא חושב." ("עשתונות" – אופיר טושה גפלה, עמ' 125)

 אז קראתי, עד הסוף, למרות שהבנתי כבר לפני האמצע; קראתי עד הסוף, למרות שאני מייעצת כאן (ובעולם שבחוץ) שאין צורך לקרוא ספר עד הסוף, אם אין בו אותו משהו, שקשה לקרוא לו בשם, שגורם לי לרצות להניח הכל ולחזור לספר.

קראתי, עד הסוף, למרות כל אלה.

  להמשיך לקרוא

Share

העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

העונה_האחרונה_של_מוטי_ביטון

מוטי ביטון, ילד בן 14, בן הזקונים במשפחה, אחרי שתי בנות, ילד שאמו חיכתה לו שיגיע, שיוולד לה כבר בן. גרים בירוחם, שזה שם נרדף לסוף העולם וקצת אחר כך. אמא, שתי בנות ובן.

אתי – בת שלושים, בדיכאון. לא יוצאת מהבית, בכלל. פעם היו לה חיים, פעם יצאה וחזרה. עכשיו כלום.

אמא – פוטרה מעבודתה לפני שנתיים. מאז לא מוצאת עבודה. לאט לאט הדכאון חובק גם אותה.

איילת – חיילת. בקבע, כי מישהו צריך לפרנס. דואגת שהבית יתפקד, איכשהו.

האב לא בתמונה, לא ברור בדיוק למה.

להמשיך לקרוא

Share

עשתונות – אופיר טושה גפלה

%d7%a2%d7%a9%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa

“So rose the dreadful ghost from his next and blackest opera. There, on the stage, stood the figure of a dead commander. And I knew, only I understood that the horrifying apparition was Leopold raised from the dead! Wolfgang had summoned up his own father to accuse his son before all the world!”

(סליירי על האופרה: דון ג'ובאני, מתוך הסרט / מחזה: אמדאוס)

וכך מופיע הספר האפל ביותר, עד כה, של אופיר טושה גפלה. לא עוד הנחמה שב"עולם הסוף", על העולם שמעבר, לא עוד תעלומות רצח המחכות לפתרונן כמו ב"הקטרקט בעיני הרוח", ואפילו ידיעת של הסוף ב"ביום שהמוסיקה מתה"; הו לא. ב"עשתונות" המוות / העולם שמעבר / ההוויה של אחרי החיים אפלים, כהים, מדכאים.

להמשיך לקרוא

Share