ארכיון חודשי: יוני 2013

קיבוץ ברלין – יוסי עוזרד

קיבוץ ברלין

לא מספיק טוב!

 בעמ' 296 נשברתי; החלטתי לשמוע לעצתי לכל כך הרבה אנשים: ספר שאינך אוהבת, את לא מוכרחה להמשיך.

 אז הפסקתי

 וניסיתי, בחיי שניסיתי.

 הספר הזה, עדיף היה לוּ היה נשאר בחוגים סגורים יותר, מקורבים יותר, יודעי ח"ן יותר (או לפחות, אנשים המכירים את להבות הבשן מקרוב), ולא לצאת כך בתפוצה רחבה, עם ראיונות וקידומי מכירות.

  להמשיך לקרוא

Share

סיפורו של מר זומר – פטריק זיסקינד

סיפורו של מר זומר

קודם כל הקנקן: כריכה קשה (איפה יש עוד ספרים בכריכה קשה היום?) וציורים (איפה יש עוד ציורים בספרים שאינם לילדים, ועוד בצבע?), 100 עמודים בדיוק, כולל עמודי הציורים, שזה יותר נובלה מרומן.

והתוכן, הו התוכן – שפתיים יישק.

 המספר – נער החי בכפר גרמני אחד, מספר, כביכול דרך סיפור חייו בתקופה מסוימת את סיפורו של מר זומר:

".. יותר ויותר קשה שלא לסטות מנושא מסוים ולנסח את מחשבותי בקיצור ולעניין, וכשאני מספר סיפור כמו הסיפור הזה עלי להיזהר כהוגן שלא יאבד לי החוט, שאם לא כן אגלוש מדבר לדבר עד שבסוף שוב לא אדע במה התחלתי בעצם." (עמ' 10 – 11)

  להמשיך לקרוא

Share

בנו של אדון היתומים – אדם ג'ונסון

bno_shel_adon_hayetomimאתם יודעים מהו מוּקלוּק?

 "כעת, הודעה חשובה משר ההגנה: הרמקול בכל דירה ודירה בצפון קוריאה מספר כמובן חדשות, הודעות ותוכניות תרבות, אבל עלינו להזכיר כי צו של המנהיג הגדול קים איל סוּנג ב- 1973 הוא שקבע כי מערכת אזעקה תותקן בכל רחבי האומה, ולרשת התרעה-מוקדמת תַקינה נודעת חשיבות עילאית. האינואיטים הם שבט של פראים מבודדים שחיים סמוך לקוטב הצפוני. למגפיים שלהם קוראים מוּקלוּק. שאלו את שכנכם בהמשך היום, מה זה מוּקלוּק? אם הוא לא יודע, יכול להיות שמשהו אינו תקין ברמקול שלו, או שאולי הרמקול התנתק מסיבה כלשהי. דווחו על כך ותוכלו להציל את חייו בפעם הבאה שהאמריקאים יסתערו על אומתנו הגדול במתקפת פתע." (עמ' 341)

נסו לדמיין מדינה שאין בה רדיו, שכל החדשות מתקבלות באמצעות רמקולים המותקנים בדירות, בבתים, במפעלים, ברחובות, שכל המידע המתקבל, מתקבל ממקור אחד, כזה כמו ב- 1984; כך מתוארת צפון קוריאה בספר הזה – בנו של אדון היתומים.

להמשיך לקרוא

Share

הלוחש – דונאטו קאריזי

הלוחש

"אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכול על אנשים, אבל למעשה אנחנו לא יודעים כלום" (עמ' 407)

 מותחן טוב הוא כזה שמותיר את הקורא/ת חסר/ת נשימה, ובעיקר מופתע/ת מן הפתרון שבסופו; כי כמה שלא ננסה לנחש, אם זהותו של הרע / הפושע / הרוצח תפתיע אותנו בסופו של הספר, הרי שהרווחנו; הופתענו אבל הרווחנו.

בהיבט הזה "הלוחש" הוא אכן מותחן מצוין.

 חמש ילדות נעלמות, כולן בטווח זמן קצר, כולן באותו האזור. הילדות הינן בגילאים שונים. אין דרישת כופר, אין קשר עם החוטף.

 מילה וסקס, חוקרת משטרה ממחוז אחר, כזו שהתמחותה באיתור נעדרים, בעיקר ילדים, גם כאלה הנעדרים שנים רבות, נשלחת למחוז בו נעלמו הילדות לסייע. יש לה כשרון מיוחד למילה, היא מסוגלת "להכנס" לראשם של הפושעים, למקומות האפלים הללו, ולהגיע אל המקומות בהם הם מתחבאים, בהם הם מחביאים את חטופיהם. כדי להיות שם במקום הזה, מילה וויתרה על משהו באישיותיה, על היכולת לחוש אמפתיה וחמלה, על היכולת לבכות כשצר וכואב, על היכולת להרגיש באמת:

להמשיך לקרוא

Share

בית מאיה – אֵסָה דֶה קֶיְרושׁ

בית מאיהאלמלא המליצה סילבי קשת, בפוסט ארוך יחסית, על הספר הזה, בשלהי חודש אפריל השנה, בסופרלטיבים על סופרלטיבים, ככל הנראה הייתי "מדלגת" עליו, לפחות בזמן הזה, כשעיתות הקריאה אינן ממש בידי, וכש"מדף הספרים הממתינים להיקרא" עומד בפני קריסה כמעט; אחרי הכל – שש מאות ומשהו עמודים של סופר פורטוגלי אחד, שאיני מכירה ממש, שנכתב במאה ה- 19, יכול להמתין עוד עד הפנסיה אולי.. או בכלל…

אבל המלצה כל כך משכנעת… אז לקחתי ליד וקראתי.

ונכבשתי, לגמרי.

 פורטוגל של המאה ה- 19, ארץ לא נודעת כמעט; אסה דה קירוש מאיר באור יקרות, מלווה באירוניה ובסאטירה את ארצו, רגע לפני שתאבד את הקולוניות שלה, מקור עושרה, רגע לפני רפורמות פוליטיות.

להמשיך לקרוא

Share

חמישה חלומות – עוזי וייל

חמישה חלומות

"כל כך הרבה אנשים חשבו שקורה להם משהו שלא קרה אף פעם בתולדות העולם. ואחר כך, כשנוכחו בטעותם, לאדיברו על זה יותר לעולם,וזו הסיבה שתמיד יהיו אנשים שחושבה שמה שקורה להם, לא קרה לאף אחד מעולם.

כי אלה שזה כבר קרה להם, בדרך כלל שותקים." (עמ' 106)

 פעם, כשהייתי ילדה, הייתי לוקחת ספר בספריה וממהרת לסיימו, כדי לרוץ מהר ולהחליף ספר אחר לפני שסוגרים אותה, אחרת הייתי נשארת יומיים או שלושה בלי ספר לקרוא. וזה הרי עניין שלא יעלה על הדעת.

 אבל הייתי אז ילדה, בכתה א', שהספרנית סרבה לתת לה ספרים של כתה ג', כי רק התחלתי לקרוא.. עד שהראיתי לה שהספרים שהיא נותנת לי קצרים מדי. קצרים מכדי להחזיק אותי שלושה ימים רצופים עד הפעם הבאה שהספריה תיפתח.

להמשיך לקרוא

Share

לפני הכל – מרגרט אטווד

LifneyHakolיש משהו נפלא ביותר בלגלות ספר שלא ידעת עליו דבר (או שידעת ושכחת לגמרי) בחנות לספרים משומשים, ספר של סופרת אהובה ומופלאה (שיכולה, מצדך, לכתוב גם את ספר הטלפונים מחדש), ולקחתו מיד הביתה, לקדמו ב"תור הספרים הממתינים להיקרא" ולהכיר שוב עולם חדש מופלא, מוכר לגמרי ונדוש, ובכל זאת מואר באור חדש.

 אטווד – בספר מוקדם למדי שלה – מציגה, דרך סיפוריהם של שלושה אנשים, את דעותיה והאג'נדה שלה, ואין אלה מובחנים כמעט כלל בתוך הסיפור הנפלא, אלא אם חושבים על כך, ומקדישים לטקסט ומנתחים אותו בדרכים מסויימות.

 ולספר עצמו. זהו, כאמור סיפורם של שלושה אנשים וחייהם השזורים זה בזו:

 לשיה – פליאונטולוגית העובדת במחלקה הפרהיסטורית, עם עצמות הדינוזאורים, עם שלדיהם המשוחזרים, והמבינה אותם ומכירה אותם טוב יותר מאשר את בני האדם. לשיה, יהודיה למחצה:  ".. לשיה אינה יהודיה באמת. היא היתה יכולה להיות מסווגת כיהודיה אמיתית רק אם אמה היתה יהודיה במקום אביה. מסתבר שהגֵן עובר דרך האם, כמו הֶמופיליה." (עמ' 82), שילדותה שזורה במריבות בין הסבתות בנות הדתות השונות, החיה עם ויליאם – פעיל סביבתי, שנותן לה בעיקר תחושת בטחון; לא אהבה, או חיבה מיוחדות. רק סוג של השתייכות.

להמשיך לקרוא

Share