ארכיון חודשי: יולי 2013

איך שהעולם נהיה לבן – דליה ביטאולין-שרמן

איך שהעולם נהיה לבןאולי היו לי ציפיות גבוהות מדי, אולי "נסחפתי" אחרי דבריו החמים והנלהבים של יגאל שוורץ, המופיעים על הכריכה האחורית, אולי היה בעוכרי הספר הזה העובדה שנקרא מיד לאחר "חיים יקרים" של אליס מנרו, אף הוא ספר סיפורים קצרים.

ואולי הוא מה שהוא – ספר ביכורים. ספר סיפורים קצרים, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות ואפילו בוסריים במידת מה, ויש לקראם ככאלה.

 הסיפור הפותח את הספר – איך שהעולם נהיה לבן – הוא הטוב ביותר, לטעמי בספר הזה; הדימוי המלווה אותו, לכל אורכו: "איך שהעולם נהיה לבן", ובתרגום: כשעברנו למקום שיש בו אנשים לבנים, ותרבות אחרת, העולם כאילו שינה צבעו..

להמשיך לקרוא

Share

חיים יקרים – אליס מנרו

חיים יקרים

אליס מנרו הצהירה בראיון שנערך עמה לאחרונה, כי לא תכתוב יותר וכי ספרה זה, חיים יקרים, הוא ספרה האחרון.  הודעה זו מלאה את לבי / לבנו צער רב, משום שיש משהו כה ייחודי בכתיבתה של מנרו, עד כי הידיעה כי לא יהיו יותר ספרים מפרי עטה מחסירה משהו מן העולם.

 ספריה של אליס מנרו מכילים בעיקר סיפורים קצרים, וכדי לכתוב סיפור קצר מוצלח צריך כשרון מיוחד ויוצא מן הכלל, אחרת משהו הולך לאיבוד.

 ולמנרו יש הכשרון המיוחד והיוצא מן הכלל הזה, לספר, בכמה עמודים, סיפור שלם, לעתים סיפור חיים שלם, כזה שבסופו אפשר כמעט לדעת איך נראים גיבוריה, ובעיקר גיבורותיה, שכן מנרו כותבת בעיקר על נשים (גם כשהן גיבורות משניות, הרי שבסוף הסיפור נותר/ת הקורא/ת תוהה מה עלה בגורלן של הנשים שנאהבו, ניטשו, ופחות בגורלם של הגברים שאיתרע מזלם להיות הגיבורים באותו סיפור). בסוף כל סיפור נותרת מין מועקה, כי אין אצל מנרו סיפורים שמחים, לכל היותר הגיבורות שלה לא תסבולנה יותר מדי – אבל במבט לאחור, זה הניתן לקורא/ת בסוף הסיפור, אי אפשר שלא לנוד  לגורלן.

להמשיך לקרוא

Share

פופקורן – בן אלטון

פופקורן

האם המציאות משתקפת באמצעי התקשורת, בסרטים, או הם היוצרים אותה את המציאות? האם הסרטים האלימים גוררים אחריהם התנהגות אלימה או רק משקפים חברה אלימה? האם נוכחות מצלמות הטלוויזיה מעצימות (או אף גורמות ל)אירועים, או שמא הן רק עדות אילמות למתרחש?

 ברוס דלמיטרי הוא במאי סרטים הוליוודי ידוע ומוכר שסרטיו עוסקים באלימות, סקס, אלימות, הרג, רצח, סקס וחוזר חלילה. ברוס דלמיטרי מועמד לפרס האוסקר, אך מכשול אפשרי לזכייתו הוא זוג רוצחי הקניונים המשחזרים, לעתים, סצינות מתוך סרטיו, וקרוביהם של קורבנות אותן רציחות אמיתיות בעליל רודפים אחריו בהפגנות זעם ומאשימים אותו באחריות למות יקיריהם.

 האם הוא אחראי? האם מישהו עוד אחראי למשהו? או שנסיבות החיים הביאו אותו לאן שהגיע?

להמשיך לקרוא

Share

קיץ ללא גברים – סירי הוּסטוֶט

קיץ_ללא_גברים

"מה אנחנו באמת יודעים על אנשים? חשבתי, מה אנחנו יודעים על מישהו בכלל?" (עמ' 48)

 אשה ננטשת על ידי אישה; כבר פגשנו אחת כזאת ב- ימי הנטישה של אלנה פרנטה וגם, במידה מסוימת, ב- ככה זה קרה של נטליה גינצבורג. אשה, משוררת, ננטשת על ידי אישה – חוקר מוח בעל שם עולמי. הפוגה הוא צריך, כך הוא אומר, ומתברר שההפוגה היא עוזרת מחקר צרפתיה הצעירה מאשתו בעשרים שנה.

 "הבאנליות של הסיפור – העובדה שהוא חוזר ונשנה עד מיאוס מדי יום ביומו אצל גברים שמגלים בבת אחת או בהדרגה שמה שיש הוא לא מה שחייב להיות ואז משחררים את עצמם מנשותיהם המזדקנות, שטיפלו בהם ובילדיהם במשך שנים – אינה מעמעמת את האומללות, את הקנאה ואת ההשפלה שממלאות את הנשארות מאחור. נשים מבוזות." (עמ' 11)

להמשיך לקרוא

Share

שתיים דובים – מאיר שלו

שתיים דוביםכמעט כמעט נאלצתי לנטוש את הספר ממש לקראת סופו, כשפתאום, מול עמוד 312, הופיע עמוד 336 במהופך; וחמישי בלילה, אי אפשר לרוץ לחנות ולהחליף, וגם כל הספר מלא בסימניות, כדי שאוכל לחזור ולצטט ממנו כשאני כותבת ביקורת.. מזל. מזל גדול שרק התהפכו להם כמה דפים (מעמוד 313 ועד עמוד 336) ואפשר היה לקרוא במהופך מבלי להחמיץ דבר.

אבל לבי החסיר פעימה בכל זאת.

 רותה תבורי (בעצם, שמה רות – על שם הסבתא – תבורי, אבל כשאומרים את זה מהר שומעים רותה בורי, אז קוראים לה רותה; תמיד קראו לה רותה) נכדתו של זאב, אחותו של דוביק (על שם דוב, אחיו של סבא זאב, אמו של נטע המת, אשתו של איתן, בעלה הראשון ובעלה השני:

 "אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני – לבן ועבה ואחר – בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות." (עמ' 20)

להמשיך לקרוא

Share

לפני שאשרף – גאוטה הייוול

לפני שאשרף

בסדרה לספרות יפה בהוצאת "מודן", בעריכת ארנית כהן-ברק, שהתארחה אצלינו לפני זמן מה, מופיעים עוד ועוד ספרים טובים ומצויינים, שלא תמיד מגיעים לתודעת הקוראות והקוראים הפוטנציאליים, ולו רק בגלל הספרים הרבים היוצאים לאור מדי שבוע; כזהו הספר הזה – לפני שאשרף.

 ספר נורבגי (עוד ספר נורבגי) שאינו ספר מתח במובן הרגיל של הסוגה; לא עוד ספר מתח סקנדינבי, דוגמת רבים וטובים בהם נתקלנו בשנים האחרונות (ודי אם נזכיר את פטר הוג הדני, יו נסבו הנורבגי, וכמובן סטיג לרסון השבדי, ועוד כמה – כולם סופרי מתח משובחים) אלא ספר על החיים, על האנשים בכפר אחד בנורבגיה, על הקשרים בין הורים לילדים, חיים בקהילה קטנה ודי סגורה…

ויש גם מתח; קצת. מיהו האיש המצית, בזה אחר זה, את בתיהם או אסמיהם (או גם וגם) של תושבי הכפר?

  להמשיך לקרוא

Share