ארכיון חודשי: ספטמבר 2013

עזאזל – בוריס אקונין

azazelבאיחור, לא מבוטל כלל, הגעתי אף אני אל ספרי פנדורין. בעצם, אל הראשון שבהם – עזאזל.

מותחן חדש כמעט לגמרי, שנכתב כולו בסגנונם של גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה- 19, כולל שימוש במילות התואר המתאימות ובשפה הגבוהה. תענוג

 הזמן, כאמור, המאה ה-19, קצת אחרי אמצעה.

אראסט פנדורין, פקיד רישום זוטר, נקרא לחקור בפרשה די ברורה של התאבדות צעיר בגן ציבורי בעיר, אלא שמוחו החקרני והעירני מוצא פרטים נוספים וחשודים, ההופכים את ההתאבדות מהתאבדות "סתם" לתעלומה.

 מדוע התאבד הצעיר, שלכאורה היה לו הכל? מה פשר הצוואה המוזרה שהשאיר, ובה כל רכושו, הרב ביותר, יש לציין, מועבר לטובת ארגון המפעיל בתי יתומים, בניהול ליידי אנגליה אחת? מיהו הסטודנט שנראה מנסה להתאבד בשני מקומות שונים ואחרים במהלך אותו יום?

  להמשיך לקרוא

Share

באבא סֶגי וחייהן הסודיים של נשותיו – לולה שונֵיִין

באבא סגי

לצד מדף ספרי הודו הולך ומתרחב מדף ספרי אפריקה שלי; אם פעם היו שם רק ספרי צ'ינוא אצ'בה והספרים בסדרת "סוכנות הבלשיות", אחר כך נוספו  צ'ימננה נגוזי אדיצ'ה ודייב אגרס (בספרו "מהו המה")  וצ'יקה אוניגווה, ועכשיו – הצטרפה לולה שוניין, וכלל לא ברור לי למה המתין הספר הזה זמן כה רב על "מדף הספרים הממתינים לקריאה", ומדוע הססתי כה לפני שהתרציתי בסופו של דבר, ולקחתיו לידי.

 ארבע נשים לו לבאבא סגי, ניגרי עשיר ושמן, בעל בית היוצא מדי יום לעיסוקיו וכשהוא חוזר לביתו עומד כל הבית עליו לשרתו. ארבע נשים, הצעירה בהן – בּולַנְלֶה הצטרפה זה עתה, ומיד התעוררו נגדה כל שלושת הנשים הקודמות, שמעתה יהיו להן פחות לילות עם באבא סגי, ואולי הוא יאהב אותה יותר, ממש כמו שהיה כשהגיעה פֶמי, האשה השלישית, שהיא יפה יותר מכולן. בולנלה גם משכילה, יודעת קרוא וכתוב, ואף למדה באוניברסיטה, ובכך מאיימת עוד יותר על שלושת הנשים.

  להמשיך לקרוא

Share

מַפָּלָה – פיליפ רות'

mapala

"הקסם פג. הדחף נמוג. הוא מעולם לא נכשל בתיאטרון, כל דבר שעשה היה טוב והצליח, ואז קרה הדבר הנורא: הוא לא היה יכול לשחק. העלייה לבמה היתה לעינוי. במקום הידיעה שיהיה נהדר, ידע שייכשל. זה קרה שלוש פעמים ברציפות, ובפעם האחרונה איש לא הפגין עניין, איש לא בא. הוא לא הצליח להגיע אל הקהל. הכישרון שלו מת." (עמ' 7)

 סיימון אקסלר, שחקן מן השורה הראשונה, מוצא עצמו יום אחד בסיוט הגדול ביותר של כל שחקן באשר הוא: הוא אינו מסוגל לשחק. לא זוכר שורות. לא מבין כלל מה הוא עושה על הבמה. לא מסוגל לעטות על עצמו דמות אחרת. לא זוכר תמיד מיהן הנפשות הפועלות במחזה.

 במצבו זה אף אשתו עוזבת אותו והם מתגרשים.

 אקסלר, בייאושו, מתחיל לדמיין התאבדות, ומאשפז עצמו במוסד לפגועי נפש, כדי לנסות להבין איך ולמה ומתי, ומה ניתן לעשות וכו':

להמשיך לקרוא

Share

סתת האבן – קמילה לקברג

סתת האבןספר מתח. שבדי. זהו. אמרתי כל מה שצריך.

כי ברור שהוא יהיה מותח, וברור שהוא יהיה טוב, וברור שהוא יהיה מרתק, ויהיה בו קצת עומק מעבר לספרי המתח ה"רגילים" (אלה שקראנו פעם, שהיו מצויינים ונוסחאתיים במידה זו או אחרת).

אז כן. גם סתת האבן הוא כזה: מותח, מרתק, מעמיק, מפתיע.

ספר מתח שבדי, כבר אמרתי.

(יש משהו באוויר או במים או בשלג בסקנדינביה, אני אומרת לכם!)

שרה, ילדה קטנה, נמצאה טבועה על ידי דייג לובסטרים בכפר שבדי קטן ו(כמעט) שכוח אל. שרה, בתם של שרלוט וניקלס, נכדתה של ליליאן, ששרלוט וניקלס גרים כרגע בביתה.

להמשיך לקרוא

Share

זכרון ארוך – פרֶד ד'אגיאר

זכרון ארוך

"העתיד אינו אלא עוד עבר שממתין להתרחש." (עמ' 9)

 "לשכוח. הזכּרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה." (עמ' 163)

 וַייטְצַ'פְּל, עבד שחור במטעיו של מר וייטצ'פל (ועל כן קרוי על שמו) בוירג'יניה, תחילת המאה ה- 19. זקן עד מאד שיש לו צאצאים רבים – בנות, נכדים, נינים, ובן אחד, אהוב, בנה של אשתו השניה. עבד לדוגמה, ַ וַייטְצַ'פְּל. כזה שמבין איך צריך לעבוד ואיך צריך לציית, ואיך צריך לא למרוד, ולא לברוח; כך אפשר לחיות ולהגיע לזיקנה ושיבה, כמוהו.

 ובסוף ימיו עליו להתמודד עם אסון כבד, כאב גדול ועצום ונורא, כזה שאולי ויכול להעמיד את כל הדברים שהוא מאמין בהם בסימן שאלה. כאב גדול שמבקש מרפא בשיכחה.

 "אינני רוצה לזכור. הזכרון מכאיב. כמו הבכי. אבל הוא שקט ועמוק. כשהזכרון עולה אל העור אני לא סובל שנוגעים בי. אני כואב כל כולי, עצמותי כואבות, שיני מתרופפות בחניכיים, אפי שותת דם. אל תכריחו אותי לזכור. אני שוכח בכל כוחי." (עמ' 10)

  להמשיך לקרוא

Share

מלכת היופי של ירושלים – שרית ישי-לוי

 מלכת היופי של ירושליםיש לי חברה שיש לה בלוג אוכל. לא בלוג אוכל כזה שמפרסמים בו מתכונים, משובחים ככל שיהיו, אלא כזה שמספרים בו סיפורים, ועל הדרך משלבים ביקורת (נלהבת בדרך כלל) על מסעדה או מאכל, ולפעמים גם מתכון כזה או אחר.

 אבל העיקר הם הסיפורים. ככה יצא שאני מכירה אותה לא רע בכלל, אותה ואת משפחתה, את אהבותיה וכל השאר.

 על החברה הזאת שלי לא הפסקתי לחשוב כל זמן קריאת הספר "מלכת היופי של ירושלים". אולי משום הסגנון, אולי משום המאכלים המוזכרים בו, או המלים בספניולית, שאיכשהו הזכירו לי את נעמה (זאת החברה הזאת שלי, עם הבלוג אוכל..).

 שרית ישי-לוי מספרת את סיפורה של משפחת ארמוזה, משפחה ס"טית לגמרי, כזו שהכבוד תופס בה מקום חשוב יותר מכל דבר אחר. משפחה שלא תתחתן עם אשכנזים, חס וחלילה (איפה, איפה אמנון לוי והשד העדתי), או עם כורדים ושאר עדות ישראל. רק עם "משלנו" (אצלנו, בעדות אשכנז קוראים לזה "פון אונזערע", ומי שאינו משלנו הוא "נישט פון אונזערע").  הכבוד חשוב מן האהבה, וכך נשות המשפחה נדונות לנישואין שאין בהם אהבה, כי האהבה נועדה למי שאסור לאהוב, ונישואין נועדו לצורך שמירת המשפחה, הבאת ילדים, והכבוד, כמובן.

להמשיך לקרוא

Share

הילד במזוודה – לינֶה קוּבֶּרבּול | אגניטָה פְרִיס

הילד במזוודהנניח שאת אשה שעוסקת במקצוע טיפולי כלשהו, ונניח שיום אחד חברה שלך, חברה טובה, הכי טובה אולי, מבקשת להפגש אתך באופן דחוף ומבקשת ממך להוציא איזו מזוודה מתא שמירת חפצים בתחנת הרכבת. ונניח שהוצאת את המזוודה, ועל-פי ההוראות המדוייקות של חברתך את פותחת את המזוודה במקום נסתר יחסית, ומוצאת בה ילד. בן שלוש. מעולף, כנראה מסומם, אבל חי. מה את עושה?

הולכת למשטרה. בעצם, מתקשרת למשטרה, בהנחה כמובן שמדובר במדינה מתוקנת ותיכף יענו לך, ותיכף יבינו במה מדובר וישלחו אליך ניידת, ואת את שלך עשית. את יכולה להמשיך בחייך, כמו עד עכשיו ולהמשיך ולטפל בחלכאים ונדכאים אלה או אחרים.

 אבל אז – איך היה לנו ספר מתח שכזה? איך בכלל היו לנו ספרי מתח אם אנשים היו עושים את הדבר ההגיוני ופונים למשטרה בכל פעם שצריך, במקום לנסות ולפתור בעצמם כל מיני עניינים?

  להמשיך לקרוא

Share

צל עולם – ניר ברעם

צל עולם

במהלך קריאת הספר הזה הלכה והשתלטה עלי תחושה על פיה לא ממש משנה מה אני עושה / מה אנחנו עושים, יש כל מיני כוחות ציניים / מקיאווליסטיים, אליטות מקושרות ונסתרות המושכות בכל החוטים כמעט, ואנחנו? מה אנחנו? כלי משחק על לוח שאיננו רואים את תחילתו או סופו, רק את החלק שלנו בו. ונדמה לנו שאנחנו משפיעים במשהו, כנראה שלא כל כך.

או שניר ברעם מצליח, בכשרון רב, לשקף את עולמנו כך – ציני ומקיאווליסטי.

 ".. עמוק בלב אתה יודע שהסדר הקיים ינצח. ישתנה קצת, יתגמש, יעטה איזו מסכה… אבל הוא ישרוד הרבה אחרי המהומות שלכם. רוב האנשים לא מוכנים לסכן את החיים הסבירים שלהם ואת השגשוג חסר התקדים בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה. והם בוודאי לא יסכנו אותו עבור סדר לא מוכר, שאין לו שום מודל היסטורי מוצלח. הם דבקים במוכר וברע במיעוטו." (עמ' 428)

  להמשיך לקרוא

Share

כתובת אש – יעל נאמן

כתובת_אשבספרה היינו העתיד כותבת יעל נאמן: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם."

 המשך, כמעט ישיר לספר הנפלא ההוא אפשר למצוא בסיפור "עיר" השני מבין סיפורי "כתובת אש"; מה קורה לבני הקיבוץ שעזבו אותו, אל העיר הגדולה בפיגור חברתי מסוים אחרי בני גילם העירוניים, עם חסרון כיס גדול, עם סוציאליזציה של התבגרות בחבורה, עם הצורך להמשיך עוד קצת את ה"ביחד" לפני שנפרדים לאטומים בודדים:

 "העתיד העירוני, הפתוח לכל בחירה, ארב לי דווקא בשאלות שהופנו לעברי בקיבוץ, כשבאתי לבקר. מה שנראה לעירונים אתר נופש אידילי ופסטורלי – חצר הקיבוץ – היה בשבילי זירה של אשמה שערקתי ממנה. לא הייתי מסוגלת להישאר שם יותר מערב אחד. היה מוזר לישון פתאום בבית של ההורים, כשהיינו בקיבוץ לא ישנו שם אף פעם. בשעות היום הרגשתי אשמה, פרזיטית, זרה, לא יכולתי להסתובב שם בזמן שכולם עובדים." (עמ' 37)

להמשיך לקרוא

Share