דוח נטישה 
בעמוד 158 (מתוך 352) החלטתי שדי לי
האמת שניסיתי, ואפילו עוד קצת ניסיתי, וגם כשאמרתי "די לי" עוד ניסיתי
ובאמת – די לי.
רציתי משהו קליל, הופך דפים, מותח, ולא כל כך הצליח לי.
אז החלטתי שלא למשוך עוד ולהניח לספר הזה.
את "ילד 44" שלו קראתי, ולמרות פירכות כאלה או אחרות, הייתי מרותקת.
ב"החווה" לא הצלחתי להתרתק כמעט כלל.
אז נטשתי.
"… בגיל עשרים ושלוש הוא היה בשבילנו, הנערים בעל הסמכות המופתי והנערץ ביותר שהכרנו, גבר צעיר בעל אמונות מוצקות, נינוח, לבבי, הגון, נבון, יציב, עדין, נמרץ, שרירי – חבר ומנהיג גם יחד. דמות רבת הוד שאין כדוגמתה באחר הצהריים ההוא, לקראת סוף יוני, לפני שהמגפה של 44' קנתה שביתה של ממש בעיר – מבחינת לא רבים מאיתנו, לפני שגופינו וחיינו השתנו כליל – כשכולנו צעדנו מאחוריו אל מגרש העפר הגדול שמעבר לרחוב, בקצה ירידה קצרה ממגרש המשחקים. …" (עמ' 180)
קיץ 1944. מלחמת העולם השניה. בחורים צעירים מארצות הברית (ושאר העולם) נשלחו להלחם על אדמת אירופה, ובמזרח הרחוק, כנגד כוחות הציר.
אלה שנשארו מאחור מצאו עצמם במלחמה אחרת לגמרי – המלחמה כנגד נגיף הפוליו. מלחמה שבה אין רואים את האויב, אין יודעים מהיכן הוא מגיח, אין יודעים איך להילחם בו. רק הסירנות של האמבולנסים ברחבי העיר מבשרות על עוד חולה המובהל לבית החולים.
באקי קנטור, מורה לחינוך גופני, נערץ על ידי תלמידיו וסביבתו בכלל, לא נשלח למלחמה. באקי קנטור סבל מקוצר ראייה חמור ועל-כן לא נמצא ראוי לצאת לשדה הקרב.
נו, אז מה?
זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.
זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים".
אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה.
שולמית פוגל, סמנכ"לית מכון הירש לשלום בר קיימא נעצרת בחשד למעילה בכספי הארגון.
מכון הירש לשלום בר קיימא הוא מין מוסד כזה המתקיים מתרומות (גדולות, יש לציין) ועוסק בכל מיני מפעלות שלום ושיתופי פעולה יהודים-ערבים / ישראלים-פלסטינאים.
"בקיץ אשתקד, בעונה שחונה ביותר נקלעתי לחברתו של ג'ים בּרדן ברכבת החוצה את מדינת איובַה. ידידים משכבר הננו, יחד גדלנו באותה עיירה בנבראסקה והיה לנו הרבה להסיח איש לרעהו. ובעוד הרכבת דוהרת בינות מילי-מילין של שדות-תירס בשלים ובצדי עיירות ואפרים עתירי פרחים ססגוניים וחורשות אלונים מתעלפות בחמה, ישבנו שנינו בקרון-המצפה, שהיה שם ריהוט עץ חם למגע ושכבה עבה של אבק אדמדם נחה על הכל. האבק והחום והרוח הלוהטת הזכירונו דברים רבים. שוחחנו על טעמה של ילדות העוברת על אדם בעיירות קטנות כאלה, הנחבאות אל החיטה והתירס, תחת השפעתם המגרה של תנאי אקלים קיצוניים: קיץ לוהט, שעה שהארץ משתרעת ירוקה ותופחת מתחת לשמים בוהקים, ודומה כי עוד מעט קט ונחנקה בתוך שפע הצמחייה, הצבעים והריחות של עשבי –בר חריפים ושל יבולים כבדי-ברכה; ימי-חורף נסערים מעוטי-שלג, עת הארץ כולה מתערטלת ופניה אפורות כריקוע פח. תמימי-דעים היינו, כי אדם שלא גדל בעיירת-ערבה קטנה, אינו מסוגל להבין דבר וחצי-דבר בכגון דא. אותם שגדלו שם, דומה, השתייכו למעין מסדר של בונים-חופשיים, אמרנו." (עמ' 5)
כך זה נפתח. המספרת (קאתר?) מקבלת מידי ג'ים ברדן את סיפורו הבלתי ערוך על ימיו כילד ונער בנבראסקה, אי-אז בשלהי המאה ה- 19, עת התגורר עם סבו וסבתו לאחר מות הוריו, בחווה של חלוצים, יחד עם סיפורם של המהגרים ממדינות אירופה, שבדים, דנים, צ'כים, אלה שבאו אל הארץ המובטחת, זו שבגופם, בבריאותם, בחייהם ובמותם הפכוה מובטחת באמת.
".. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים, בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.
אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים." (עמ' 11)
פרופסור דון טילמן – פרופסור מבריק בחקר הגנטיקה, רווק, לכאורה אמור להיות מבוקש ביותר בשוק הפו"פ, אלא שפרופ' טילמן לוקה ככל הנראה בתסמונת אספרגר; ככל הנראה בדרגה נמוכה יחסית, משום שהוא בהחלט מתקשר ומגיב וכולי, רק שלפעמים תגובותיו מעוררות צחוק, ולכן גם אימץ לו את תדמית הליצן. גם זו דרך לעבור איכשהו את החיים.
דון טילמן החליט כי עליו למצוא לו בת זוג, ולשם כך הכין, בדרכו המתודית המדויקת, שאלון בן שבעה עשר עמודים, ובו כל עניין שנראה לו חשוב שבת הזוג העתידית שלו תהיה, כמו – לא מעשנת, לא שותה (בעצם, אולי קצת), כן מבשלת, אוכלת סוגי מזון מסויימים…
לפעמים טוב להמתין קצת עם כתיבת הסקירה על ספר זה או אחר, משום שאם "אשן על זה לילה" אולי אתעורר עם תובנות אחרות.
וזה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה, שבזמן הקריאה בו שקלתי אותי להפסיק אולי להמשיך בכל זאת (והרי נותרו לי רק עוד כך וכך עמודים… והיא כותבת כל כך יפה), משום שזכרתי את ספרה הקודם שכה אהבתי – אחותי כלה והגן נעול, והספר הזה אחר לגמרי…
אבל גמרתי לקראו באמצע הלילה, וכבר הייתי עייפה, והיה קר, אז השארתי לערב הבא, לאחרי שעות העבודה.
וקרה לי דבר מוזר: בדרכים משלו ליווה הספר את חלומותי, ובבוקר ובכל שעות היום הלכה והתגבשה בי דעה אחרת לגמרי, מחשבות אחרות לגמרי על הספר. פתאום נפתח בי חלון והבנה אחרת של הספר.
ושמחתי. שמחתי שהמשכתי עד הסוף ושמחתי שחיכיתי קצת עם הביקורת, שנהפכה לה על פניה.
מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מהווה עבורי, זה שנים, מקור לא אכזב להמלצות על ספרים; למדתי כבר מאלה מבקרים להימנע, מחשש ספויילרים, או סתם כי כתיבתם לא תורמת מבחינתי דבר להכרת הספר (אבל כן להגותם ולמשנתם התיאורטית), ואלה מבקרים דעתם קולעת בדרך כלל לדעתי ועל כן המלצותיהם או ביקורותיהם יכולות לקבוע עבורי אם אקרא ספר זה או אחר.
לעתים אלה מבקרים מזדמנים, כאלה שבדרך כלל אינם כותבים על ספרים, אולם כתיבתם על ספר זה או אחר מציתה את הדמיון והסקרנות. כך קרה לי עם סקירתן של ורד לי ואלמה את הספר הזה – תא 21.
את כתיבתה של ורד לי ואת פעילותה אני מכירה ומוקירה מזה זמן לא קצת; יש לה בלוג מצוין באתר "הארץ", ומומלץ לכל אחד ואחת לעיין בו, מדי פעם.
אבל נחזור אל הספר – תא 21 – גם הנושא שבו הוא עוסק בוער בעצמותי; והנושא הוא סחר בבני אדם, ליתר דיוק – סחר בנשים, ובדיוק מוחלט – סחר בנשים לתעשיית המין. רובנו נוטות ונוטים להביט אל הצד האחר כאשר מדובר בנשים בזנות; הספר הזה פותח חלון, קטן אמנם, למתרחש באמת בתעשייה הזו, החובקת עולם ומגלגלת מיליארדים.
"'אדוני משקיע בלשון מאמצים רבים כל כך שלא נותר בו כוח לכתוב סיפור פשוט. הספרות אינה זקוקה לסלסולי לשון אלא דווקא להפך, לדיבור ישיר. יתכבד אדוני ויכתוב סיפור פשוט, הלשון תסתלסל מעצמה,' כתב למורגנשטרן עורך ירחון עברי." (עמ' 17)
ישנם סופרים וסופרות שכל ספר מפרי עטם שאניח עליו יד אקרא, אפילו אוהַב; נאמר: מרגרט אטווד. אפילו "אל פני המים" שלה, שהיה המוזר מכל ספריה והפחות קוהרנטי מכל אלה שקראתי, עדיין היה "אטוודי", קריא, שוטף, מרתק.
ויש עוד כאלה.
יש סופרים וסופרות שניסיתי פעם אחת, נכוויתי, ולא אשוב עוד (גם אם אני מחמיצה את יצירת המאה). אין צורך שיהיו אלה ספרים רעים או משעממים (אם כי זה בהחלט עוזר). יתכן שסיימתי את הספר בתחושת החמצה קלה, כמו: "על היופי" של זיידי סמית.
יש סופרים וסופרות שהתחילו בטוב, דווקא – ארי דה-לוקה ש"הר אדוני" שלו אפוף חסד, וגם "אתה שלי". אחר כך מצא חן בעיני פחות ופחות, עד שהחלטתי שמיציתי וחדלתי לקרוא בספריו.
There’s the story, then there’s the real story, then there’s the story of how the story came to be told. Then there’s what you leave out of the story. Which is part of the story too.”
סגירת מעגלים; מעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול" נסגרים בספר הזה – מאדאדאם, השלישי בטרילוגית מאדאדאם של אטווד.
אם ב"בז וניאלה" הכרנו את האדם האחרון בעולם – ג'ימי המכונה "איש השלג" ועמו חבורת הבזאים, יציר כפיו של חברו המוכשר, הגאון, המטורף, גלן, המכונה "בז" – דמויי אדם – שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות….
אחרי שכל בני האדם כלו מן האדמה, קודם ניצלו את משאביה עד תום, פגעו באקלימה, ולאט לאט נכחדו (לא בלי עזרתו של בז), נשארו רק הבזאים וג'ימי-איש-השלג, אחרון בני האדם.
או שלא
