ארכיון חודשי: יוני 2014

גן נעמי – ישי שריד

גן נעמיחוף מציצים, כולם מכירים. באזור הזה יש כמה בתים מפוארים, מן העת האחרונה, וכמה בתים בני שלוש קומות, קצת ישנים, אבל רואים מהם את הים, וזה מספיק. ויש כמה בתים פרטיים, קטנים בני קומה או שתיים, עם חצרות קטנות מאד, כאלה שטרם נמכרו ליזמים זריזים יותר או פחות, וטרם הפכו למקומות של בטון וזכוכית.

כזהו גן נעמי. נעמי שבאה פעם מקיבוץ ומצאה את גן רעיה, וכשרעיה מתה הורישה לה את הגן. הגן בקומה הראשונה, בקומה העליונה דירת המגורים.

נעמי שפעם היתה נשואה בקיבוץ אחד בצפון ויום אחד היתה מוכרחה לעזוב, ואיתה נועם בנה הקטן. יפתח, האיש שפעם היתה נשואה לו גר בקיבוץ הזה שבצפון, שפעם קרה בו משהו שבגללו נעמי היתה מוכרחה לעזוב.

על גן נעמי מאיים עכשיו צו פינוי, משום שהמגרש נמכר לאיזה יזם זריז שרוצה להקים בו בית של בטון וזכוכית;  בית מול חוף מציצים, שרק עשירים יוכלו, כמובן, לגור בו. והגן? מה יהא עליו? אין זה עניינו של היזם, לנדסמן; שנעמי תמצא מקום אחר. וזה שהבית הובטח לה עד יום מותה, על ידי מר הירש המנוח מאמריקה, זה שהיה מגיע פעם בשנה לבקר את גן הילדים, זה שהבניין היה בבעלותו, כמו שאר נכסים אחרים, העובדה הזו כלל אינה מעלה או מורידה בעיניו של לנדסמן.

"לנדסמן צעד לכיוון החדר הפנימי שלו, הסתובב על עקבותיו וחזר אלינו. לא הצלחתי לזהות שום אומללות באיש הזה, רק זין קשה ומבריק שיודע בדיוק מה שהוא רוצה." (עמ' 54)

להמשיך לקרוא

Share

עַם הנצח לא מפחד – שני בוינג'ו

עם הנצח לא מפחדכשהייתי בצבא, לפני כך וכך שנים (רמז: חלק מהשירות שלי היה ברפידים – בבסיס חיל האוויר), התפקידים לחיילות כללו בעיקר עבודות פקידות כאלה או אחרות (סא"ל היה זכאי לשתי פקידות, רס"ן רק לאחת), לפעמים מ"כיות או מ"מיות בבסיסי הדרכה לחיילות אחרות, שוטרות צבאיות (תפקיד שגרר הכי הרבה דמעות במסדרי דמעות) פקידות מבצעים (שזה כמו פקידה, רק בשדה, ב"קרבי"), והתפקיד היוקרתי של מקפלת מצנחים, כי במסגרת השירות הצבאי אפשר היה לעבור קורס צניחה. כדי להיות מקפלת מצנחים צריך היה ראייה שש-שש (ואני מרכיבה משקפיים) והרבה פרוטקציה, כך שהגעתי, כמו רוב החיילות שהתגייסו אתי לתפקיד הכה שוחק של פקידה, וזה אחרי שהצלחתי לשחרר עצמי מקורס צפ"טיות (אל תשאלו. בבקשה, אל תשאלו). עשיתי קפה, והרבה, רצתי למברקיה, ביערתי ניירות (ממש ביערתי, עם גפרורים בתוך משרפות מיוחדות), קבעתי פגישות, השגתי טלפונים, ובעיקר השתעממתי עד מוות. עד כדי כך שביקשתי מן המפקד שלי שאו שימצא לי תעסוקה נוספת או שיפטר אותי (ברפידים!).

אז הוא מצא לי תעסוקה נוספת, וכך נהייתי לקשל"טית הראשונה בחיל האוויר שלא היתה אשת קבע (דהיינו, לא היה צריך לשלם לי משכורת באמת). במסגרת תפקידי הייתי אחראית על כל ציוד הקשר הנייד ברחבי הבסיס והיחידות הנסמכות לו.

להמשיך לקרוא

Share

יומן הנפילה – מישל לאוב

 

יומן הנפילה"את הזיכרונות של סבא שלי ניתן לסכם במשפט העולם כפי שהוא היה צריך להיות,  ועל אלה שכתב אבא שלי אפשר בעצם לומר שהם משהו כמו הדברים כפי שהיו באמת, ואם השניים הם מעין טקסטים משלימים זה לזה המתייחסים לאותו הנושא, החוויה האנושית הבלתי אפשרית בכל הזמנים ובכל המקומות, סבא שלי משותק בגללה, ואילו אבא שלי מצליח להתקדם הלאה למרות הדבר,  ואם לא ניתן לדבר על השניים מבלי להיות חייב לחרוץ גם כן עמדה בנושא, עובדה היא שאני כותב את הטקסט הזה מראשיתו כניסיון להסביר ולהצדיק את העמדה הזאת." (עמ' 210)

מהו המאורע המכונן בחייו של המספר? האם זוהי הנפילה הנרמזת בשם הספר – נפילתו של נער מן הכתה ז'ואאו – אחד הלא יהודים היחידים בבית הספר בפורטו אלגרה, על גבו, ביום ההולדת ה- 13 שלו, עת כמיטב המסורת בבית הספר חוגגים את ימי ההולדת ה- 13 של הנערים באירועים גדולים, והנערים, כמיטב המסורת משליכים את חתן בר המצווה (במקרה שהוא יהודי) או סתם חתן יום ההולדת (במקרה שאינו יהודי, כמו ז'ואאו) 13 פעמים באוויר, ו- 13 פעמים תופסים אותו, ובמקרה של ז'ואאו נסוגו מעט התופסים, ולא תפסו, וז'ואאו נפל על גבו ברעש מבהיל ומפחיד, והם נפוצו לכל עבר.

להמשיך לקרוא

Share

ארבע ארצות – מתן חרמוני

ארבע ארצותיהושע רדלר הוא סופר, סופר מצוין רק שטרם שמעתם עליו, משום שספרו הראשון הנמצא בכתובים עדיין לא ראה אור. הטיוטה הראשונית נשלחה אמנם לאיזה מו"ל ידוע, והוא אף הביע התלהבות, אלא שהטיוטה עדיין טיוטה, ובינתיים לא יצא הספר לאור, ויהושע רדלר צריך להתפרנס מכל מיני דברים שסופרים מתפרנסים מהם, כמו כתיבת רצנזציות לעיתונים בדבר ספרים אחרים, או הגהה של ספרים אחרים ושלל פרנסות אחרות שיש להם לסופרים, שכן בעולמנו זה, מן הספרות בלבד אי אפשר להתפרנס:

"… ומילא המצב בשוק קשה. תפתחו כל עיתון ותראו. שלא לדבר על כך שהיום הוצאות הספרים דורשות תשלום עבור קריאת כתב היד. וכבר כל מיני בעלי יוזמה זריזים וממולחים מצאו דרך להתפרנס משיברון הלב של הכותבים. ולא ניכנס לזה כאן, אבל זה כלל ידוע: איפה שיש צער, יש כסף. ואצל המושכים בשבט סופר, צער יש בלי סוף. קנקני הצער כאן מלאים." (עמ' 88)

הספר שכותב יהושע רדלר הוא סיפורו של סופר יידישאי באמריקה שעד שיוכר כסופר (ממש כיהושע רדלר עצמו) מתפרנס מכתיבת כל מיני ספרות "קלה", כזו שאין כל גאווה בכתיבתה, אבל פרנסה יש ויש. ובספר הזה, שיום אחד יצא לאור, יש כל מיני סופרים מפורסמים ובני משפחתם הפחות מפורסמים, ובכלל עולם שהיה פעם ונעלם.

להמשיך לקרוא

Share