ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

פיטר פן חייב למות – ג'ון וֶרדוׂן

פיטר_פן_חייב_למותספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות (או לא, עניין של השקפה). סיפור ליניארי, בלי גלישות לזמן עבר (כמעט), הטובים טובים (ודי יפים, למען האמת), הרעים רעים (ונראים לא משהו במיוחד). זהו.

דייב גרני, בלש בדימוס ממשטרת ניו יורק, מתבקש על ידי חבר אחר מן המשטרה – הארדוויק, שפרש אף הוא רק עם סוג של קלון, לסייע בידו לזכות את שמה של אלמנה שהורשעה ברציחתו של בעלה העשיר כקורח. הארדוויק מבקש, כנקמה בארגון שסילק אותו משורותיו, להצביע על כשלים בניהול החקירה שהובילו להרשעה שגויה, במשפט שלו היה מתנהל כשורה, היתה האלמנה מזוכה, לפחות מחמת הספק.

גרני, כראוי לגיבור סיפור בלשי, יוצא לחפש לא רק את כשלי החקירה והמשפט, כי אלה גלויים לגמרי כמעט, ורק עורך דין רשלני בצורה קיצונית (כמו זה שהיה לאלמנה) היה מאפשר לכל כך הרבה כשלים "לעבור", אלא גם לחפש צדק (אחרת, בשביל מה הוא גיבור?). דהיינו – אם האלמנה היא הרוצחת, או, לכל הפחות, זו שהזמינה את הרצח, כי אז גם זיכויה מפאת חקירה שנוהלה שלא כהלכה, לא תביא את הקורא/ת על סיפוקו/ה. צדק צריך להראות ולהעשות.

להמשיך לקרוא

Share

נוף גדול שומם – שֵל אסקילדסן

נוף גדול שומם".. קרה מה שקורה לפעמים: ריקנות גדולה סוגרת עליך, כאילו חוסר המשמעות של ההוויה עצמה מזדחל לתוכך ונפרש לכל עבר כמו נוף עירום אין סופי." (הג'וקר – עמ' 63)

כל מי שאי-פעם חי לבד תקופה מסוימת, קצרה או ארוכה, מכיר את הבדידות. הבדידות המזדחלת לאיטה בסופי שבוע, או בערבים גשומים. לא הלבד. הבדידות. התחושה שאין אדם אחד בעולם, ביקום, חוץ ממך. כן, יש בני משפחה שנמצאים מרחק רחוב או שניים, או לפחות שיחת טלפון, יש חברים וחברות שבדרך כלל ישמחו לארח לחברה או שגם הם, לפחות, נמצאים מרחק שיחת טלפון, ותמיד אפשר לצאת לרחוב ולפגוש אנשים, רובם זרים אמנם, אבל הם שם, ואף-על-פי-כן, הבדידות חזקה מכל אלה. הבדידות היא מבפנים, מתוך הנפש.

ולפעמים הבדידות פולשת אל הנפש גם כשיש מסביב אנשים, משפחה, חברים, חברים לעבודה, ואז היא, הבדידות, חריפה שבעתיים, כי כל האנשים שבעולם לא יכולים להפיגה.

בבדידות הזו עוסק ספר הסיפורים של אסקילדסן – נוף גדול שומם.

להמשיך לקרוא

Share

אצלכם זה בוכה? – סיפורי אימהוּת – אסופה דיגיטלית

אצלכם זה בוכהששה סיפורים, שיש בהם אימהות והורות, והמטמורפוזות שעוברים חייהן של אמהות עם כניסתו של אדם חדש לחייהן. ילד או ילדה. קטנים. רק נולדו. וכבר הופכים את עולמן של נשים, את עולמם של גברים למשהו אחר לגמרי.

 

ב- אי ספיקת לב מספרת שרון פידל על איך התינוקת שנולדה כמעט עלתה בחייה של המספרת, ומצד שני, אלמלא הלידה, ספק אם היתה מתגלה אותה אי ספיקת לב, משום שכולנו נוטים לדחות את הרגשת החולשה כמשהו שתיכף יעבור. אלא שמאמץ הלידה התיש את הגוף עד כמעט הסוף..

והחיים שאחרי.

 

להמשיך לקרוא

Share

נעלמת – ג'יליאן פלין

נעלמתבערך עד מחצית הספר עוד התלבטתי האם להמשיך לקראו, או להפסיק, לוותר, כי לא באמת מוכרחים לסיים כל ספר שהתחלנו, מה גם ש"מדף הספרים הממתינים להקרא" כבר מזמן התרחב למדפים אחרים בספריה. ומה עוד שאת פתרון התעלומה ניחשתי בערך בשליש הראשון.

אבל אז הגעתי לאמצע, בערך, והפתרון שחשבתי עליו התברר כנכון, אלא שהתעלומה לא נפתרת, אלא שהחל מכאן ואילך (אמצע הספר, כאמור) מתפתחת העלילה לכיוונים לא צפויים.

וכמו בספרה הקודם של פלין שקראתי – חפצים חדים – גם כאן לרקע, לסביבה, לבית הגידול של הגיבורים משקל רב הרבה יותר מאשר נדמה בהתחלה.

אז – מהתחלה.

ניק דאן, פוסטר-בוי אמריקאי במראהו, ממיזורי, עיירה שקוראים לה נורת' קרתג', משפחה מן המעמד הבינוני הנמוך, שהיגר לניו יורק והיה לכתב באחד המגזינים האופנתיים הללו, ומתישהו במהלך המשבר הכלכלי המתמשך איבד את עבודתו וחזר עם אשתו, איימי, אל עיירת הולדתו, משום שאמו חלתה בסרטן והיה צורך לסעוד אותה.

להמשיך לקרוא

Share

גדר חיה – דורית רביניאן

גדר_חיה".. ואף על פי שידעתי שכל החלונות בבית סגורים ונעולים עברתי מחדר לחדר וסגרתי גם את הווילונות וכיביתי את האורות בסלון ובמסדרון ולחצתי על כף המנעול בדלת הכניסה והוספתי עוד סיבוב במפתח וגם את שרשרת הביטחון וחזרתי למיטה, רק אז אמרתי לעצמי שבאמת הכול יהיה בסדר, שאתמול ודאי נפגשו ברחבי העיר, בבתי הקפה ובברים וברחובות, עוד אלף זוגות של צעירים כמונו, גברים ונשים שדרכיהם הצטלבו זו בזו וגם הם בילו כמונו את סוף השבוע הזה יחד, התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזאת. זה הכול. .. באותה מהירות שזה התחיל אתמול, מחר זה יכול להיגמר.." (עמ' 95 – 96)

איש ואשה צעירים נפגשים, במקרה, בעיר זרה לשניהם, רחוקה מארצה, רחוקה מארצו. איש ואשה צעירים נפגשים, ומלים מוחלפות, ומבטים, ומשהו ניצת. משהו קטן. הם מדברים, והולכים וחוזרים, מתרוצצים על פני העיר אחרי צרור מפתחות שאבד.. וכמו הרבה צעירים וצעירות אחרים שנפגשו באותו ערב ובערבים אחרים, וימים אחרים, מתאהבים.

להמשיך לקרוא

Share

ימים של בהירוּת מדהימה – אהרון אפלפלד

yamim_shl_beirut"כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות.

הוא ידע כי החלטה זו תרחיק אותו מחבריו והוא ייאלץ לשהות ימים רבים בשדות ריקים ובהרים שוממים, אך הוא היה נחוש בדעתו, רק בקו ישר ובלי סטיה. וכך בלא להיפרד מאיש, יצא." (עמ' 5)

אחרי המלחמה יוצא תיאו בדרכו הביתה, אל מה שנשאר שם, אם נשאר שם, אין הוא יודע, ואי אפשר לדעת, אבל דחוף לו לצאת תיכף ומיד. כה דחוף היה לו, שלא נשאר עם חבריו למחנה, שעוד חיכו קצת וחגגו את צאתם לחופשי באכילה וסביאה. והוא – דחוף היה לו, ובקושי נפרד מהם, ולא שעה להפצרותיהם להישאר.

ויצא לדרך.

סבתא שלי לא דיברה הרבה על אושוויץ, על מה שהיה שם, אבל פעם סיפרה איך כשיצאו מן המחנה, היא ואחותה, פשוט התחילו לצעוד (וכי מה יכולות היו לעשות), ובדרך נקרתה להן חבילת בגדים, שממש התאימו להן, והיה להן במה להחליף את בגדי המחנות.

להמשיך לקרוא

Share