ארכיון חודשי: נובמבר 2014

לוויה בצהריים – ישעיהו קורן

לוויה בצהרייםהרבה עצב ובדידות יש בספר הזה, הכה מינימליסטי, כה מהודק, כה מדויק.

מושבה על הגבול של לפני המלחמה ב- 1967, קהילה שכולם בה מכירים את כולם, וכולם יודעים על כולם הכל, או כמעט הכל. או כך נדמה לפחות.קהילה שכזו שכולם מכירים בה את כולם, ולכולם יש מה להגיד על כולם, וכולם אמורים, לפחות לכאורה, להיות, בדרך זו או אחרת ערבים זה לזה, ומאוחדים ומאוגדים. לפחות לכאורה.

רק לכאורה.

הגר נשואה לטוביה. אין להם ילדים. טוביה עובד במוסך. היא לא עובדת. נמצאת כל היום בבית, משגיחה לעתים על בנם הבכור של השכנים, שרה ושימחה, על יפתח, בעיקר כששרה נאלצת לנסוע שוב ושוב לרופאים עם בנה הצעיר, הפגוע.

הגר יוצאת לעתים מזומנות לטייל בכפר הערבי הנטוש הסמוך, המשמש לעתים כמגרש אימונים לקבוצות חיילים.

לעיתים היא לוקחת איתה את יפתח.

להמשיך לקרוא

Share

בבית הקפה של הנעורים האבודים – פטריק מודיאנו

image_dans_le_cafe_master"מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור." (עמ' 13)

"היא" היא לוּקי, אשה צעירה המופיעה יום אחד בבית הקפה לֶה קונְדֶה ומסתפחת לחבורת הצעירים היושבת שם. אנשים שנראה שיותר מכל מאחדת אותם הבדידות, והם נודדים בין בתי הקפה בשכונה, לעתים בגפם, לעתים בחבורה, או בזוגות, או בשלשות, ומחפשים משהו חמקמק שאין לקרוא לו בשם; משהו.

בינתיים הם מתדיינים על ספרים וספרות, יש להם מעין "סלון" בביתו של איש אחד שבו הם מתכנסים מדי פעם, אלה המוזמנים על ידו, כדי לשמוע אותו קורא דבר מה, לשוחח על ספרים שקראו (כאלה שהוא משאיל להם תדיר), על נושאים אלה או אחרים המטרידים את נפשם.

להמשיך לקרוא

Share

בתים של אחרים – דקלה קידר

בתים של אחריםדוח נטישה

איני זוכרת מי המליצה / המליצו על הספר הזה; כל כך המליצו שלא התאפקתי ולקחתי אותו לקריאה.

ומה רבה היתה אכזבתי מן הספר הזה.

לא שהוא כתוב רע.

אלא שהוא ספר, עוד ספר, על משפחה מתפרקת והשברים המתאחים מחדש עם חלקים חדשים. אבל סיפור ממש אין כאן, ובסופו של יום, קצת אחרי אמצעו של הספר, החלטתי שבאמת לא מעניין אותי מה קורה להם, לאנשים האלה.

יום אחד מודיע יורם לרותי שהוא עוזב את הבית, אותה ואת בתם ג'ולי בת העשרה. אין לו הסברים, הוא פשוט קם ועוזב.

להמשיך לקרוא

Share

פוליאנה – אלינור פורטר

פוליאנהלפעמים צריך לקחת פסק זמן מהחיים ולשקוע בנוסטלגיה ברוכה, ככה, בשביל הנשמה. משהו שלא צריך לחשוב איתו או בשבילו, משהו שילטף ויחמול, לא יבקש דבר, רק יהיה.  זו יכולה להיות צלחת מרק עוף חם בחורף, כשחולים, או שניצל עם פירה, אם מדובר על אוכל. זה יכול להיות ביצוע מרטיט של הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, כזה כמו שפרלמן יודע לנגן, כזה שצובט בלב ויורד חדרי בטן. וזה יכול להיות ספר שקראתי כל כך הרבה פעמים, עד שאיני זוכרת כמה, אבל זוכרת משפטים שלמים בעל-פה ממנו.

פוליאנה הוא ספר שכזה. קראתיו בילדותי / נעורי, בגירסה שעל כריכתה מצולמת היילי מילס, מן הסרט בשם הזה.

להמשיך לקרוא

Share

הבשורה על פי יהודה – עמוס עוז

bsoraירושלים. סוף שנות החמישים של המאה העשרים. עיר עניה, קטנה, שיש לחפש את יופיה מבעד להזנחה: ".. כל העיר הזאת המתכווצת תמיד אל תוך עצמה כממתינה למהלומה בכל רגע, ירושלים עם קמרונות האבן הקודרים שלה ועם הקבצנים העיוורים והישישות האדוקות הצמוקות היושבות שעות על שעות בלי ניע ומצטפדות בשמש על שרפרפים קטנים בפתחי מרתפים אפלים. המתפללים עטופי הטליתות העוברים כמעט בריצה כמו צללים כפופים, חולפי הלוך ושוב מסמטה לסמטה בדרכם לאפלולית בתי הכנסת. … ערימות האשפה והפסולת הגודשות את המגרשים העזובים שבין בנייני האבן. חומות האבן הגבוהות הסוגרות על מנזרים וכנסיות. קו המתרסים וגדרי התיל ושדות המוקשים המקיף משלושה צדדים את ירושלים הישראלית ומפריד בינה לבין ירושלים הירדנית. מטחי יריות בלילות. הייאוש החנוק הזה שרובץ ומעיק תמיד." (עמ' 304)

זהו הסיפור האחד המופיע בספר הנפלא הזה. ירושלים שכבר כמה דורות אינם זוכרים אותה כלל. שהרי היום היא בנויה לה לתפארת וחוברה לה יחדיו ושאר מלות הלל. ומי זוכר את ירושלים של פעם? זו עם שטח ההפקר, והחומה? עיר עצובה.

וישנו הסיפור של שמואל אַש, שבא לירושלים מחיפה, כדי ללמוד באוניברסיטה, ופשיטת הרגל של הוריו גורמת לו לעזוב את לימודיו. חברתו מחליטה לחזור לחיקו של אהובה הקודם ולהתחתן עמו, והוא מוצא עצמו בודד במיוחד. אפילו החוג הסוציאליסטי, זה שהיו בו מעט מאד אנשים, התפרק, והבחורות בחרו בפלג האחר, כך שאין לו שום סיבה להגיע גם למה שנשאר מן החוג.

להמשיך לקרוא

Share