ארכיון חודשי: דצמבר 2014

הציידים – יוּסי אדלר אולסן

הציידים - יוסי אדלר אולסוןיש משהו מאד טוב בימים של חופשה, שאין בהם שום תכניות, או דברים שצריך לעשות, ואפשר סתם לנוח ולנוח עוד קצת ולקרוא ספר, ולצאת לארוחת צהריים במסעדה סמוכה לבית, עם ספר בתיק (שכן, למלצרים יש זמן משלהם, והוא לא תמיד זהה לאלה של הסועדים והסועדות – אבל היי, אני בחופש), ולחזור הביתה, ולקרוא עוד קצת.

עד שהספר נגמר.

וספרי מתח משובחים, שהם הופכי דפים, ממש מן הסוג של הציידים, הרי שגם אם יש בהם לא מעט מעט עמודים (מעל 400), ממש טוב שיש זמן כדי לקרוא בהם ברציפות, ולהניח קצת את החיים בצד. וטוב יש יום חופש, בדיוק בשביל הדברים האלה.

את קארל מארק, ממדור Q, המדור לתיקים ישנים ואבודים, ואת עוזרו הסורי (בעצם, דֶני חדש) הכרנו כבר בספר הקודם של אדלר-אולסן: אשה בכלוב. הספר ההוא, ממש כמו זה שלפנינו, הופך דפים במרץ ומרתק עד הרגע האחרון. קארל מארק זה שב מחופשה רק כדי למצוא על שולחנו תיק שכלל לא צריך להיות שם, תיק רצח שהאשם בו נמצא וכבר יושב בכלא. אבל התיק שם, ומארק מציץ. ונפגע. הסיפור לא ממש "מסתדר"; קצות החוטים לא ממש מתחברים. משהו חסר.

להמשיך לקרוא

Share

ריקוד הצללים המאושרים – אליס מונרו

ריקוד הצללים המאושריםספר, עוד ספר יש לומר, ובו סיפורים קצרים משל אליס מונרו, שעכשיו כבר יש לה "חותמת כשרות" עולמית בדמות פרס נובל לספרות. אבל אנחנו, אוהביה, כבר מזמן הכתרנו אותה, ולא היינו זקוקים לאיזו ועדה בשבדיה שתחליט בשבילנו.

כשנבחרה מונרו, בשנה שעברה לכלת הפרס, הפטרתי אנחת אכזבה קלה; לא, לא מבחירתה הראויה בהחלט ולגמרי ולחלוטין, אלא מן הידיעה הברורה, שעתה הלך הפרס והתרחק מעט מן הסופרת המועדפת עלי על פני כולן וכולם – מרגרט אטווד (כי הרי לא ייתכן, כפי שכתבה אשה אחת, שאת ספריה אני מחבבת עד מאד, ששתי נשים קנדיות, לבנות שיער, תזכינה בזו אחר זו בפרס היוקרתי).  ואטווד הלא מנעד נושאיה ודרכי כתיבתה (סיפורים, שירים, נובלות, ספרים, מאמרים, מסות) גדול ונרחב בהרבה מזה של מונרו. אבל מונרו זכתה, לשמחתי (כי מי היה מאמין שסופרת קנדית, הכותבת בעיקר סיפורים קצרים, תזכה) ולאכזבתי (כי, בכל זאת – אטווד), למרות שמרחב הכתיבה שלה נוגע כמעט תמיד לסביבתה הקרובה, לעיירות הנידחות מעט, לאנשים ובעיקר לנשים הנמצאים במקומות הללו, שכוחי האל לעתים, ואף קרוב יותר, אליה ואל משפחתה וזכרונותיה.

כזהו הסיפור הראשון בספר – "הקאובוי של האחים ווקר"; עוד נדבך, או לבנה, או חלק אחר בבניין הסיפור האוטוביוגרפי של מונרו, כפי שהכרנו מספריה האחרים. זכרון קטן, מינורי כמעט, של נסיעה שלה ושל אחיה עם אביה, שלאחר שנכשל המיזם שלו של החווה לגידול שועלי כסף, ונאלצו לעבור לבית זול יותר, הפך לסוכן נוסע של "האחים ווקר" – מין חברת אספקה כזו, המספקת את כל צרכיהם של אנשים החיים במקומות מבודדים, שאינם מזדמנים תדיר לעיר הגדולה, לחנויות הכל-בו הגדולות, והחנויות בעיירות הקטנות לא הכילו את כל מה שצריך בבית.

להמשיך לקרוא

Share