ארכיון חודשי: ינואר 2015

סיפורי חייו של מר פִיקְרִי – גבּריאל זֶווין

סיפורי חייו של מר פיקרי"אנחנו קוראים כדי לדעת שאנחנו לא לבד. אנחנו קוראים כי אנחנו לבד. אנחנו קוראים, ואז אנחנו לא לבד. אנחנו לא לבד." (עמ' 241)

בידוע הוא שספרים שעיסוקם ספרים, או אוהבי ספר, או משהו כזה, חביבים עלי ביותר; ספריו של ג'ספר פורד, למשל – פרשת ג'יין אייר  או לשקוע בספר טוב, הסיפור השלושה עשר, צילה של הרוח, הקוראת המלכותית, הם רק חלק מן הספרים שכה אהבתי, ולו רק משום שעסקו בספרים (אבל בהחלט לא "רק""). והנה מגיע מר פיקרי (בפא רפויה) שיש לו חנות ספרים, עצמאית!, באי אליס, והוא יודע ספר ואוהב ספר, ויש לו טעם לגמרי מובחן בספרים, כזה שאי אפשר לטעות בו כלל, ויש לו דעה נחרצת על ספרים וספרות בכלל.

"'אוהב,' הוא חוזר על המילה בסלידה. 'אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירות התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מסַפְּרים פוסט-מורטם, או ריאליזם מאגי. לעתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים, מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים, מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים – בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת – ספרי עיון בלבד, בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים אל-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים, בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מִמֶמוּארים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם – ואני מתאר לעצמי שמותר לציין – מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות אבל פנקס החשבונות מחייב אותי. .." (עמ' 20 – 21)

להמשיך לקרוא

Share

איך כותבים סיפור: מדריך לכתיבת פרוזה – אורי פרץ-שרון

איך כותבים סיפורכשלקחתי את הספר הזה ליד חשבתי לעצמי – למה לי, בעצם? הרי יש כל כך הרבה סדנאות כתיבה, בכל עיר, בכל מקום, עם מיטב הסופרות והסופרים (אם ארצה לכתוב פרוזה) והמשוררות והמשוררים (אם אחליט לעסוק בשירה), אז למה לי עוד ספר? ועוד ממי שאינו "מומחה", דהיינו, לא כתב בעצמו שלושה או ארבעה ספרים לפחות!

חוץ מזה שאני ממש לא מתכוונת להתחיל לכתוב ספרים, או סיפורים קצרים, או נובלות בזמן הקרוב, או הרחוק; הרבה יותר נעים לקרוא דברים שכבר נכתבו ונערכו ומוגשים לי…

ובכל זאת, הצצתי. ומצאתי עולם שלם מובנה ומוסדר העוסק ב"איך" – איך להכין מתווה לסיפור, איך לבנות עלילה.. כל ה"איכים" ההופכים אסופת מלים ומשפטים למשהו שאנשים אחרים ירצו לקרוא.

כלומר – את הכשרון צריך להביא מן הבית, זה ברור. אבל – אם כתיבה טובה מורכבת מכך וכך אחוזים כשרון וכך וכך עבודה קשה ותרגול – הספר הזה הופך את החלק הטכני, התירגולי, למשהו מובן, בהיר, זמין.

להמשיך לקרוא

Share

אודסה סטאר – הרמן קוך

אודסה סטארדוח נטישה

יותר משזהו דוח נטישה זוהי אזהרה – עזבו, לא כדאי לבזבז את זמנכם היקר על הספר הזה. אם ב – ארוחת הערב נהניתי במידה מסוימת, מן הכתיבה, מן הסיפור, לא כל כך מן הפתרון, שאף עורר פולמוס בפורום, עד כי החלטתי לוותר על ספרים אחרים משל הרמן קוך; אחר כך באו שתי המלצות חמות על ספרו השני שיצא בארץ – בית קיץ עם בריכה ומשום כך רשמתי לפני כי אולי בכל זאת כדאי לקרוא את הספר הזה גם כן, למרות שאני לא כל כך בוטחת במחבר.

ואז התגלגל לידי אודסה סטאר וקראתי, וקראתי, וקראתי.

בעמוד 50 בערך אמרתי לעצמי שכדאי בכל זאת לתת לו צ'אנס. עד עמוד 100 לערך.

בעמוד 98, שזה בדיוק סוף פרק, עוד התלבטתי.

אז קראתי עוד קצת.

ודי. משעמם בעיקר.

אפשר לוותר

 אודסה סטאר – הרמן קוך. תרגום: ענבל זילברשטיין. הוצאת כתר. 295 עמודים (אבל לא הגעתי עד הסוף)

לרכישה

Share

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Share