ארכיון חודשי: יוני 2015

שתי השמשות של דדיקה – מגי אוצרי

שתי השמשות של דדיקה"לפעמים תהתה אמא שלי אם השמש של גרוזיה והשמש של ישראל, אותה אחת הן. השמש רכת המגע – שליטפה את פניה והאירה את פרצופה של מאדו באור יקרות, כשהיו יושבות יחד בגן הציבורי שליד התיאטרון בקוטיאסי – והשמש הקופחת שדחקה בזיעה לצאת מעורה ומילאה את חולצתה הלבנה בכתמים רטובים כשישבה בחוץ… נראו אך כבנות דודות רחוקות. האחת, יפהפייה, נוסכת אור בחדר עם היכנסה אליו, ואילו השנייה, העתק דהוי שדמיונו למקור ניכר אך בדלותו רק מדגיש הוא את שלמותו של האחר." (עצמ' 201)

סיפורים-סיפורים, נעים קדימה ואחורה בזמן, ובונים את הסיפור השלם – סיפורה של משפחה אחת שעלתה לארץ מגרוזיה, הנקראת היום "גאורגיה".

דדיקה היא אמה של המספרת; יהודיה שגדלה בגרוזיה, נעוריה עברו שם, ועד שעלתה לארץ עם משפחתה, מותירה מאחור את חברתה הטובה, הפצועה, הנואשת.

ומי שמותירה אחריה כאב כל כך גדול, כאב לתמיד, תמיד תהיה חסרה משהו בכאן ובעכשיו. ומי שחסרה משהו בכאן ובעכשיו, תמיד יהיו חיי הסובבים אותה חסרים משהו גם הם.

להמשיך לקרוא

Share

אגם הצללים – רוני גלבפיש

אגם הצלליםלכתוב ספר פנטזיה זה דבר מסובך; צריך להמציא עולם עם חוקים משלו, שיהיו הגיוניים באותו עולם, ויהיו מתקבלים על דעת הקורא/ת. הסופר/ת צריך/ה להיות עקבי/ת כך שלא ניתַקל בסתירות ובאי-הגיון בתוך ההגיון של עולם הפנטזיה.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית ועוד מקומי זה דבר מסובך עוד יותר; כי הרי אנחנו מכירים את המקום והשפה, את עיקולי הכביש, לפחות בכבישים העיקריים, ולפעמים גם בנידחות שבדרכים. גם את הנופים אנחנו מכירים, כמעט בכל מקום, ואת החיות המקומיות והצמחים והציפורים.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, מקומי, ולבני הנעורים, זה כבר בכלל עניין מסובך מאין כמותו. משום שספר לבני הנעורים לא יכול שיכלול כל מיני עניינים ש"רק מבוגרים מבינים", או שצריך שיעברו את הצנזורה ההורית והמחנכת, ויחד עם זאת תחדש משהו לאותם בני ובנות נוער קוראות וקוראים שכבר נפגשו בעולמם של הארי פוטר, והקוסם מארץ ים, המצפן המוזהב, ועוד ועוד. וצריך גם לכתוב בשפה שלא תהיה גבוהה מדי כדי שיבינו (בכל זאת, העברית הולכת ומידלדלת עד כדי כך שספרי ילדים שנכתבו פעם משוכתבים עכשיו ושפתם מתעדכנת) ולא מתיילדת שלא יעלבו, ושגם ההורים יוכלו ליהנות.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, שסביבתו מקומית, וקהל היעד הוא בני הנוער, זה עניין מסובך ביותר.

רוני גלבפיש עומדת באתגר הזה בכבוד, וכתבה ספר שהוא כולו מחמדים וממתקים – מרתק, מותח, מאלף, מחנך (קצת, כי יש לה גם אג'נדה, אבל אין היא פוגמת בסיפור כלל וכלל). ספר ששיאו בסצנת הסיום, שאז אי אפשר להניחו מן היד, אף אם השעה מאוחרת ושמורות העיניים כבדות. אי אפשר להפסיק. עד תומו.

יערה בת השלוש עשרהף יושבת בשיעור ושומעת בתוך ראשה את קולה של תאומתה, תמר – "אני עפה". והרי אסור להם לעוף. אסור להם לכשף. אסור להם ללחוש לחשים. לא בגיל שלוש עשרה.

"גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מגולגלות, מהודקות לגב. ילדה טובה לא פורשת כנפיים. לא לוחשת. לא מעזה לסטות לרגע מהדרך שהורו לה. ילדה טובה ומושלמת..." (עמ' 131)

להמשיך לקרוא

Share

יסתובב לו העולם הגדול – קולוּם מק'קאן

יסתובב לו העולם הגדול"רק לעתים נדירות אנחנו מבינים מה אנחנו שומעים כשאנחנו שומעים משהו לראשונה, אבל מה שבטוח הוא שאנחנו שומעים אותו כפי שלעולם לא נשמע אותו עוד. נכון, נחזור אל הרגע כדי לחוות אותו שוב, אבל לעולם לא נמצא אותו באמת אלא רק את הזיכרון שנשאר ממנו, עקבה קלושה שבקלושות לְמה שהוא היה באמת ולפשרו. " (עמ' 64)

ב- 7 באוגוסט, 1974, הלך פיליפ פֶּטִי על כבל פלדה שנמתח בין שני מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי שבניו יורק; אותם מגדלים שנהרסו ב- 11 בספטמבר, 2001. הליכתו של פטי משמשת רקע, רקע בלבד, אך נוגעת בכל מרכיבי הספר הזה.

זהו ספר פוליפוני – רב-קולי, המסופר בקולותיהם של רבים חלקם בגוף ראשון, חלקם מפי המספר יודע-כל, וכמו בסרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות", סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם והקורא/ת מוצא/ת עצמו/ה תוהה מה עושה דמות זו או אחרת כאן, אלא שלאט-לאט הם נפגשים ומשתלבים זה בזה.

קירין, המספר הראשון, בן אירלנד, מגיע לניו יורק כדי לחפש את אחיו, ג'ון, שהוא מין סוג של כומר, שדירתו, בחלקים הפחות נעימים של ברונקס, מהווה מקום מקלט לזונות הרחוב. מקום בו הן יכולות לשטוף עצמן לרגע, לנוח מהחיים ברחוב. בשעות היום מסייע ג'ון לקשישים בבית אבות אחד, מוציא אותם לטיול ומחזיר אותם.

להמשיך לקרוא

Share