ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

קונסטלציה של תופעות חיוניות – אנתוני מארה

קונסטלציה של תופעות חיוניותמשחק האסוציאציות; על מה אתם חושבים כשאתם שומעים "צ'צ'ניה"?

אצלי בראש תיכף עוברת התקפת הטרור על תיאטרון במוסקבה, התקפה שלא הצליחה משום ששלטונות רוסיה הזרימו גז לתוך התיאטרון והרגו את מרבית הטרוריסטים וחלק לא קטן מבני הערובה.

וגם – "האלמנות השחורות", נשים צ'צ'ניות שהן גם טרוריסטיות מתאבדות, מוסלמיות, ומכאן – תיאוריות על גבי תיאוריות איך זה שנשים בחברה מוסלמית מסורתית מבצעות פיגועי התאבדות.

צ'צ'ניה, אם כך, היתה בשבילי, עד הספר זה, טריטוריה מוסלמית בתוך ברית המועצות לשעבר, שלא הצליחה לקבל עצמאות עם פירוק ברית המועצות, והיא נתונה לשליטה רוסית. טריטוריה מפגרת אחרי המודרנה, פראית משהו, שטרוריסטים ופורעים מאכלסים אותה.

זהו, בערך.

והרי סיבה ראשונה לקרוא את הספר הזה: פתיחת צוהר לעולם לא מוכר.

כמה עובדות היסטוריות: ב- 1991 עם התפרקות ברית המועצות ניסתה צ'צ'ניה להפוך לרפובליקה עצמאית, נסיון שנתקל בהתנגדות רוסית שלוּוְתה בשימוש בכוחות צבא.  ב- 1994 כבש הצבא הרוסי את גרוזני, בירת צ'צ'ניה ב- 1996 מתקפת נגד של המורדים. ב- 1999 המלחמה השניה, כיבוש מחודש של צ'צניה על ידי הצבא הרוסי, זרם פליטים מקומיים. וכך זה נמשך: כיבוש, נשיא "מטעם", מורדים, פליטים, ובתווך – אנשים המנסים לחיות את חייהם, במדינה משוסעת, עם אספקה הולכת ונעלמת, עם עונשים קיבוציים, עינויים, חטיפות; ובתווך – בני אדם.

וזה הספר. ספר על אנשים במצב בלתי אפשרי.

להמשיך לקרוא

Share

שורף הגופות – לדיסלב פוקס

soref_hagufot_front(2)אמנם קיץ וחם, ורצוי בימים שכאלה לקרוא רק ספרים שלא מכבידים מדי על התאים האפורים, אלא שלפעמים נופל לידי ספר המחייב חריגה מכללי הקיץ האלה, ספר שמצריך קריאה רצינית ומעמיקה, עם חיפושי משמעות מאחורי המלים ובין השורות. (בעצם, אם אני מסתכלת על רשימת הספרים שקראתי לאחרונה הרי שהם מתחלקים בין ספרים "רציניים" לממתקי קיץ, כמעט שווה בשווה, אז אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת).

בכל אופן, הספר הזה – שורף הגופות – שבהחלט מצריך קריאה מעמיקה, כדאי לחרוג למענו מכללי הקיץ המחייבים, ולהקדיש לו את הזמן ועוד יותר את המחשבה.

קארֶל קופְּפְרקִינְגְל, בורגני החי בפראג, נשוי ולו שני ילדים מתבגרים, שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים. קופפרקינגל דנן עוסק בעסקי שריפת הגופות, פועל בקרמורטוריום המקומי, וכדי להרגיש נעלה מעט יותר ממעמדו זה בחברה (שאינה אוהבת במיוחד אנשים שעיסוקים מתים), הריהו נוקט לשון גבוהה בדיבורו, ומנסה לקשט את חייו בהענקת משמעות לכל דבר ועניין. כך דירתו הופכת למשכן, והוא עוסק בייפוי הדירה תוך שהוא מעניק הילת קדושה כמעט לקניית ותליית תמונות. הוא מוצא עניין בבודהיזם, ומנסה ליחס את עקרונות הבודהיזם, כפי שהוא מבין אותם, לעיסוקו במוות.

להמשיך לקרוא

Share

סינדר – מאריסה מאייר

סינדרהטרנד החדש הזה, של לכתוב ספר שהוא רק פרולוג לספרי ההמשך שיבואו, הוא טרנד קצת מעצבן; את מהפכת דפיו של ספר חצי לילה, ומשלימה את הנותר למחרת, רק כדי לגלות שבעצם צריכים להגיע עוד המשכים.

מצד שני, ספר ראשון בסדרה שכזו תמיד יש בו איזה Closure , כאילו הסופרת (או הסופר) רצתה לראות איך "ילך" הספר הראשון, לפני שתשקיע מזמנה ומרצה בכתיבת והוצאת ספרים נוספים בסדרה. ואנו יכולים להיות בטוחים שהשני כבר יהיה לו סוף פתוח לגמרי.

מצד שלישי, אם כבר יצאו הספרים לאור בשפות ניכר, למה לא לתרגם ולהוציא את כולם לאור? אולי גם ההוצאה המקומית מבקשת לראות איך "ילך" הספר הראשון?

מצד רביעי – הספר (הסדרה בעצם) נכתב לבני נוער, ולכן יש לסדרה כולה תוחלת חיים ארוכה, ככל הנראה, כל זמן שבני הנוער קוראים.

על אנדרואידים קראנו כבר ב"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" הנפלא של פיליפ ק. דיק, או לכל הפחות צפינו בסרט שנעשה על פיו – בלייד ראנר, כך שאת העולם העתידני הדיסטופי הזה אנחנו מכירים, בערך. גם את סיפורי האחים גרים קראנו בילדותנו, או שהקריאו לנו, והשילוב של שניהם – עולם דיסטופי ועולם האגדות יוצר סיפור מרתק למדי.

להמשיך לקרוא

Share

החוחית – דונה טארט

HachochitCOVERfinalכשאני קוראת ספר, אני נוהגת לסמן לעצמי משפטים שארצה לזכור ממנו, משפטים שארצה לצטט בסקירה שלאחר הקריאה. כדי לסמן אני משתמשת בדגלוני סימון דביקים, שמאפשרים לי לסמן בדיוק את הפסקה אליה התכוונתי. פעם נהגתי להשתמש בסימניות, אלא שאחרי שריבוי סימניות במקרה של ספר שאהבתי במיוחד, גרם להיפרדות הכריכה, ונאלצתי לחפש פתרון פחות הרסני לספרים.

וזה בדיוק העניין – כמות הסימניות, או דגלוני הסימון במהלך הקריאה יש בה כדי לתת איזושהי אינדיקציה ליחסי אל הספר שאני קוראת. ועל כן – מיעוט הסימונים בספר הזה, שהוא עב כרס עד מאד, 838 עמודים למען הדיוק, יש בו, עם סיום הקריאה בספר, איזשהו משהו המעורר איזו אי-נוחות מסויימת; כל כך הרבה עמודים (כתובים ביד-אמן נפלאה, יש לציין), כל כך מעט להביא מהם בפני קוראות עתידיות וקוראים עתידיים. זה (קצת) אומר דרשני, לא?

והרי כל כך הרבה נאמר בשבחו של הספר, במדורים רשמיים, ופחות רשמיים, בבלוגים, ואפילו בפורום הספרים ב- YNET, זה שהלך לעולמו לא מכבר..

אז מה? – אני מפספסת כאן משהו? אבדתי את היכולת להבחין? ליהנות?

או, שאולי, כמו שאמרה מישהי – "מודה בהכנעה שלא התמוטטתי מקסמי החוחית. אבל כל כך הרבה אנשים שאני מעריכה את טעמם כן התמוטטו, שאני שוקלת לשקר בקשר לזה".

להמשיך לקרוא

Share

מעֵבר לקצה – סי-ג'יי בוקס

מעבר לקצה.jpgקיץ. חם. מהביל. זמן מצוין לצאת לפגרה מהספרים ה"רציניים" (ודאי וודאי אחרי 2666 והשלישי) ולהתאוורר לרגע עם איזה מותחן-שאי-אפשר-להניח-מן-הידיים / מדיר-שינה. מן הסוג של קרא/י ושכח/י.

כזהו בדיוק מעֵבר לקצה, מותחן המכיל את כל המאפיינים של מותחנים – גיבור בודד, שאין לו ריחיים של משפחה על צווארו, רודף צדק, מחוספס, חובב אלכוהול וסיגריות.

גיבור שכזה הוא קודי הויט:

"… קודי נולד פגום. מי שיצר אותו פישל כשהרכיב את הכבלים, והם תמיד גרמו לקצר או התחממו יותר מדי בזמן הלא נכון. קודי יכול כנראה להאשים את המשפחה שלו, זבל-לבן, על הנטיות הפליליות ועל המשיכה להונאה עצמית ולנטילת תרופות ללא מרשם, אבל הוא לא האמין בהצדקת התנהגות רעה בעזרת זיבולי שכל רגשניים כאלה. קודי לא היה אדם טוב והוא היה בלתי כשיר להיות טוב, אבל זה לא אומר שהוא לא ידע לזהות ולכבד טוב, והוא היה עושה הכול – הכול – כדי להגן על מי שבורכו בחיווט נקי ותקין." (עמ' 101)

קודי, שפעם היו לו אשה וילד, ועכשיו הם חיים במקום אחר עם איש "מסודר" הרבה יותר; קודי שפעם היה משתכר עד אין סוף, ועכשיו הוא מנסה להיגמל, אבל לא מסיגריות.

להמשיך לקרוא

Share

השלישי – ישי שריד

השלישי"הדברים שאספר לכם עכשיו הם אמת לאמתה, כולם צרובים בתוך ראשי. הלוואי שיימצא מי מבני עמי שיקרא אותם באחד הימים." (עמ' 13)

ירושלים – תקופת בית שלישי.  הכותב – יהונתן, בנו הצעיר של המלך יהועז, המלך והכהן  הגדול שקומם את עם ישראל מן האובדן שהומט עליו, מן הפצצות שניתכו על ערי החוף והשמידו אותן לגמרי. יהועז שפעם היה חילוני, עד שנגלה אליו אלוהים, וידע את ייעודו, ומשהושמדו ערי החוף ידע לעלות לירושלים, לקבץ את שארית בני ישראל, לבנות מהם צבא, לבנות להם מדינה.

לבנות להם את בית המקדש.

"הפצצה הראשונה נפלה על העיר חיפה ומחקה אותה, והבעירה את בתי הזיקוק שהתלקחו ככדור אש עד לפאתי צפון. השנייה נחתה על תל אביב שתי דקות אחר כך, מאה מטר מבניין המטה הכללי,..

העמלקים השתוללו משמחה, יום חגם הגדול הגיע. הם חסמו את הכבישים ורצחו יהודים שעברו בדרכים בסכינים ובפטישים ובידיים חשופות.. האידוי הכה בערי החוף כמכת ברק והן הפכו באחת לאודים עשנים.  בהרים היה הטבח רטוב וחם ועקוב מדם." (עמ' 37)

להמשיך לקרוא

Share