ארכיון חודשי: אוקטובר 2015

מופע הצללים – אסופה. סיפורים בהשראת ריי ברדבורי

מופע הצללים"'כתבתי רק ספר מדע בדיוני אחד בחיי, 'פרנהייט 451', שהתבסס על המציאות. פנטזיה מתבססת על מה שאינו מציאותי. ..'" (עמ' 427)

מאז קראתי את הספר המופלא פרנהייט 451 ואף ראיתי את הסרט המופלא והמדהים (אם כי יש בו צדדים מגוחכים מעט, במרחק של כחמישים שנים מאז הופק), השם ריי ברדבורי מעורר בי ריגושי עונג (ספרותיים, תרגיעו!) הן משום דמיונו המהפנט, הן משום יכולת ראיית העתיד הפנטסטית שלו. לכן, משראיתי, בשבוע הספר האחרון את הספר הזה בדוכן הספרים, נתערפלו מעט עיני, ולא שמתי לב כמעט שהספר אינו משל ברדבורי עצמו, אלא אסופת סיפורים קצרים בהשראתו / השפעתו.

ואף-על-פי-כן, גם מששמתי לב לכך, ושמצאתי עצמי עם הספר הזה הולכת הביתה בשמחה, הרי שהסופרים שתרמו מכתביהם לו, הם (אלה המוכרים לי, לפחות) מן המשובחים שבכותבי המדע הבדיוני, העולם העתידני, הפנטזיה.

ספר סיפורים קצרים מטיבו נקרא אחרת מרומן או נובלה; צריך לקרוא כל סיפור בנפרד כדי שלא יתערבבו זה בזה. תמיד יהיו סיפורים טובים יותר או פחות בעיני הקורא/ת, כאלה שיישארו לאורך זמן, כאלה שיתפוגגו כערפל עם זריחת החמה. הספר הזה גם נקרא בהפסקות; כאשר הייתי צריכה הפסקה מרומן אחד, לפני מעבר לרומן אחר, לפני נסיעה לחו"ל, כשאין רצון להתחיל ספר חדש (ואז "לסחוב" אותו הלוך ואולי חזור מן החו"ל, כשהבטחתי לעצמי שלחו"ל נוסע רק הקינדל), וסתם כשלא ידעתי להחליט מה יהיה הספר הבא (אחרי הכל, תמיד ישנם כארבעים ספרים הממתינים לתורם להיקרא).

להמשיך לקרוא

Share

עמק הפלאות – אמי טאן

emek_haplot_front_(2)נערה צעירה, ילדה בעצם, על סף המעבר אל גיל הנעורים, מרדנית משהו, גדלה בבית קורטיזנות, זונות שתפקידן מורחב בהרבה מעבר לתשמישי מיטה. עליהן לספק חברה לשיחה ולאירוח, עליהן לדעת לשיר ולספר סיפורים, לפרוט על כלי מיתר.

בבתי קורטיזנות מן המעלה הראשונה, כמו זה בו גדלה ויולט, גיבורת הספר, הנשים נבחרות בקפידה, נשארות כל זמן שמחירן נשמר, ולאחר מכן עליהן לחפש להן מקום אחר. חלקן תצאנה לגמלאות בגיל המופלג של 28, תפתחנה בתים משל עצמן בו יועסקו נערות צעירות אחרות, חלקן תמצאנה פרנסה אחרת. חלקן יעברו מבית קורטיזנות מכובד, לאחד שהוא פחות מכובד, לבתי זונות סתם או אף לרחוב. חלקן תמצאנה את מותן המוקדם מדי, הרבה יותר מדי, אחרי חיים שאין בהם דבר שהיה לו ערך בעיניהן, כמעט.

ויולט גדלה בבית קורטיזנות, שנחאי של תחילת המאה ה-20. נערה זרה שאמה מנהלת בית קורטיזנות בו נפגשים זרים עם מקומיים, מנהלים שיחות עסקיות, רוקמים עסקים, וקונים את זמנן ובשרן של נשים צעירות. יום אחד מגלה ויולט כי אינה זרה לגמרי, אלא בת תערובת, אביה סיני, עניין שהוא פגיעה ועלבון לה.

נדמה לה שאין היא אהובה באמת. נדמה לה שאמה תמיד מקדישה זמן לאחרים.

להמשיך לקרוא

Share

החלומות שהורגים אותנו – דוידי רוזנפלד

החלומות שהורגים אותנו 1את דוידי רוזנפלד פגשתי בספרו הראשון – פרידה מבבל –  לפני כחמש שנים, אז הכרתי את הבלש הפרטי, ארז בראון, שחי ופועל בצפון תל-אביב.

גם בספר הזה – החלומות שהורגים אותנו – חוזר אותו ארז בראון, הפעם עם הצצה נרחבת יותר לחייו הפרטיים: אשתו בנפרד, שקמה ועזבה אחרי שבע שנות נישואין וילד, הוריו המזדקנים, אם חולת אלצהיימר ואב שגופו הולך ובוגד בו, ואף – הפתעה, הפתעה – חברו הטוב, רווק המתקשה להיפרד מרווקותו, ושמו: דוידי רוזנפלד (הומאז' להיצ'קוק? שהופיע בכל סרטיו לרגע אחד).

והתעלומות – עורך דין מצליח המחפש את אשתו שיום אחד נעלמה, ומסתבר שהוא לא היחיד שמחפש אותה. בלש פרטי אחר שנרצח, חוקרי משטרה שאינם ממהרים לחפש נעדרים ו"ננעלים" על חשודים ברצח, ובכך מזניחים, אולי, כיווני חקירה אפשריים; בחור, לא כל כך צעיר, המתגורר בבית הוריו, ויום אחד נעלם. ועוד העלמויות קטנות וגדולות.

וגם – חלומות אימה השוטפים אותו, ומסייטים את היום-יום שלו.

הספר נקרא בלילה טרוּף-שינה אחד (יעפת, חזרה מן הצד השני של האוקיינוס), ובהחלט מהפך דפים.

הספר הזה יצא בהוצאה עצמית, וחסרה בו, לטעמי, עריכה מקצועית מסודרת, כזו שתדרוש פיתוח והרחבה במקומות שאלה חסרים, לצד קיצוץ במקומות אחרים.

 

 

החלומות שהורגים אותנו – דוידי רוזנפלד. הוצאה עצמית. 274 עמודים

לרכישה (מודפס או דיגיטלי)

 

Share

To Say Nothing of the Dog – Connie Willis

To say nothing of the dogקוני ויליס המציאה מכונת שמאפשרת לעבור בזמן, לזמנים אחרים בהיסטוריה, כדי לחקור מה באמת היה שם, או לפחות כתבה על המכונה הזאת. המכונה ממוקמת באוקספורד. פעם חשבו שיהיו לה יישומים מדעיים, מן המדעים המדוייקים, אבל משהבינו שזה לא יקרו, הועברה המכונה להיסטוריונים, והם אכן מצאו בה עיסוק ועניין. אלא שתקציבים וכו' ומדעי החברה והרוח שאין להם חשיבות רבה (כאילו שזה מפתיע מישהו), דחקו את העיסוק במכונת הזמן הזו, ורק מעטים עוד יכולים לעסוק בה.

עד שבאה הליידי שרפנל, גברת אקסצנטרית במקצת ורבת ממון, שקראה בזכרונות של סבתא רבתא רבתא רבתא (אולי יש עוד) שלה, על אירוע מכונן בעברה, אי אז בשנת 1888, 15 ביוני, אם נרצה לדייק, ומשהו שקשור ב"גזע הציפורים של ההגמון" מין כן עליו הונח אגרטל עם פרחים בקתדרלה בקובנטרי, קתדרלה שנהרסה מזמן, והיא, הליידי שרפנל נחושה בדעתה לשחזר את הקתדרלה על כל פרטיה ודקדוקיה, ואף קבעה מועד לחנוכת הקתדרלה, והיא היא הממנת העיקרית, נכון לזמן הספר הזה, של מכונת הזמן וכל עבודת ההיסטוריונים.

נד הנרי, אחד מאותם היסטוריונים, שחיפש את אותו גזע הציפורים של ההגמון בהריסות הקתדרלה, בזמן הפצצות הלופטוואפה ב- 1940, נשלח הלוך וחזור בזמן, עד שהוא מתחיל לסבול מעייפות הקשורה למסעות בזמן (מעין ג'ט-לג שכזה, הגורם ללוקים בו לעייפות מוגברת ולגילוי לב חסר מחסומים). כדי לנוח מאותה עייפות נשלח הנרי לשנת 1888, לשיט רגוע על התמזה, ועל הדרך לתקן איזה פגם ברצף המרחב-זמן, פגם שזוהה במעבדה.

להמשיך לקרוא

Share

סונטת קרויצר – לב ניקולייביץ' טולסטוי

סונטת קרויצרטוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.

אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך להמצא הזמן הנכון לקראו, וכשיוצאים לחופשה, הקינדל מחליף את כל הספרים הכבדים יותר או פחות, וככה יצא – שרק עכשיו קראתיו. אבל התייחסות אליו, לטולסטוי בכלל, קראתי כבר לפני זמן רב, אצל אנדריאה דבורקין, בספרה משגל, התייחסות שדחתה לא מעט את קריאתי בספר הזה.

אבל הזמן, כאמור, הגיע.

איש אחד נוסע ברכבת ומולו מתיישב איש אחר ומספר לו איך רצח את אשתו (וזוכה בסופו של דבר מרצח, משום שהשופטים קבלו את טענתו כי קינא לה). רצח אותה מתוך קנאה. סיפורו נפרש על פני שנות בחרותו, עת התהולל, נישואיו לאשה תמה וברה (כי כך נכון וצריך) סלידתו מן התשוקה אליה ואל נשים אחרות ובכלל, עד שנדמה לו שיש או יכול להיות משהו בינה לבין איש עמו היא מנגנת את סונטת קרויצר:
להמשיך לקרוא

Share

מאד ויין – טארין פישר

mudvein-291x396מן הספרים האלה, שאחרי שאת סוגרת אותם, את לא ממש מבינה איך הגעת אליהם בכלל, ומה פתאום בזבזת עליהם את זמנך היקר… אלא שאני יודעת בדיוק איך הגעתי אליו ואיזה זמן בזבזתי: מחלקת המנויים של קולנוע לב הודיעה לי יום אחד כי אני יכולה לבחור אחד משני ספרים – מאד ויין או גלוי ונעלם במהדורה דיגיטלית במתנה, ושתי נשים נפלאות – שולה גולד  וקרולין זרעוני המליצו שאבחר ב- מאד ויין, וטיסת לילה טרנס אטלנטית, במוצאי יום הכיפורים תשע"ו, סיפקה את הזמן המדויק ל"בזבוז" על קריאה של ספר שממש מתאים להגדרה של "ספר טיסה".

ושלא אובן לא נכון – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, לפחות בסוגה המדוברת – ספר מתח פסיכולוגי, שאי אפשר להניחו מן היד עד תומו; אבל – משנסגר – את מוצאת בו כל כך הרבה פירכות ואפשרויות בלתי מתקבלות על הדעת. אבל, היי, ספרי מתח תמיד יהיו בהם פירכות שכאלה.

וזה סיפורו – סנה, סופרת רבי מכר מתעוררת בבוקר יום הולדתה השלושים ושלושה במקום זר לה לחלוטין, אין היא זוכרת איך הגיעה לשם: זכרונה מגיע עד מילוי הדלק במכוניתה בערב הקודם, לאחר בילוי במסעדה, ועתה היא במיטה לא מוכרת בבית לא מוכר. בהמשך מתברר לה כי אין היא לבדה בבית; בחדר אחר היא מוצאת אייזק, רופא אחד שפעם הציל אותה מעצמה וממה שקרה לה בחיים עצמם. סנה נאנסה פעם, בפארק. אייזק היה שם קצת אחרי, וידע לטפל, הוא הרי רופא, וידע להיות לידה כל הזמן, כל הזמן, והיתה שם, אולי, אהבה, אבל היא – כמו שורדות אחרות – לא יכולה להתייחס אל עצמה כרגיל, אלא תמיד דרך הפריזמה של האונס, של פגישתם הפתאומית:

להמשיך לקרוא

Share