ארכיון חודשי: נובמבר 2015

שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון

Digitalfortresscover(עוד) דוח נטישה

דן בראון הוא מחבר ספרי מתח מהולל ומשובח. בדרך כלל. את ספריו "צופן דה וינצ'י" "התופת" ו"הסמל האבוד" קראתי בשקיקה; "בלעתי" ממש.

על-כן לקחתי לידי גם את שם הצופן: מבצר דיגיטלי בשמחה רבה, כמשהו שיעביר לי את הזמן ויתן מעט מנוחה לנפשי שטולטלה לא מעט בספר הקודם.

הכל היה מבטיח כל כך: גיבורה יפהפיה (כמובן) חכמה (ברור), שיש לה בן זוג גבוה ומסוקס וחכם לא פחות (כאילו שגיבורים פחות יפים לא היו "עוברים" את מסננת הקוראת), היא מועסקת כמפענחת צפנים במבצר הדיגיטלי – היחידה הסודית של הסוכנות לביטחון לאומי – ה-NSA – של ארצות הברית, יחידה שלה מחשב המפענח את כל הצפנים.

עד שמגיע הצופן שהמחשב אינו מצליח לפענח, ונוצר משבר, שסביבו משברי משנה.

איש נרצח, ועוד איש, ועוד אחד. רוצח שכיר מסתובב בסביליה, ועוקב אחרי בן הזוג (המסוקס) שנשלח על ידי מעסיקה והמנטור של הגיבורה.. מפחיד!

וקצת היסטוריה של המקום, והרי בספר של דן בראון מדובר.

ואיכשהו זה לא מצליח לרתק. לא מצליח למתוח. מאולץ מדי. יותר מדי "לא יכול להיות" שכך נוהגים, בכזאת חובבנות, בסוכנות הכי סודית והכי מקצוענית בארה"ב ואולי בעולם.

עזבתי בערך באמצע, וגם זה היה בזבוז זמן משווע.

 

אפשר לוותר.

 

שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון. תרגום: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן. 383 עמודים

Digital Fortress – Dan Brown

 

לרכישה

 

Share

2007 – קובי עובדיה

 2007".. בשנת 2007 המילניום נכנס אל שנת השבתון הראשונה, וב- 2007 בריטני ספירס יצאה מדעתה,.. וב-2007 הבורסה נפלה אחת ולתמיד, ואיתה קרסה כל כלכלת העולם.. וב- 2007 חברת אפל הוציאה את האייפון הראשון שלה לחנויות.. בשנת 2007 ז'אן בודריאר נפטר, ומילותיו האחרונות היו, זאת היא שנת המעבר האחרון, וב- 2007 עלתה משפחת קרדשיאן על המסכים,.. וב- 2007 פייסבוק המציאה את הלייק, ויצא ספר הניו אייג' הנמכר ביותר בכל הזמנים, והוא נקרא הסוד, והוא מספר שאחרי אלפי שנים סוף סוף נמצא הסוד הגדול שהאנושות חיכתה לדעת על האדם,… ובשנת 2007 הצליחו לייצר לראשונה תאי גזע אנושיים, ואני פתאום איזה לילה אחד הצלחתי לחבר את הכול למילה אחת, והמילה גרמה לי להבין את הכל…" (עמ' 119 – 120)

ספר שפותח לי עולמות חדשים, כאלה שלא ידעתי על קיומם, תמיד יש לו ערך מוסף. ספרו החדש של קובי עובדיה – 2007 –  פתח לי פתח לעולם שלא הכרתי, הייתי מודעת לקיומו, כך בערך,  ולא ממש "בער" לי להכירו לעומק. עולם שככל הנראה לא הייתי כוללת בין "עשרת העולמות" שאני רוצה להכיר, עולם מרתק ודוחה בו בזמן, עולם שאין בו דריסת רגל לנשים, עולם שלא אשמח להכיר לאמא שלי, למשל. עולמם של גברים העושים מעשיהם בהחבא, כדי שלא ידעו סביבם שיש להם צד נסתר, עולם של אדונים ועבדים העושים כפקודתם של אדוניהם, עולמו של שרון יאנג, שהוא אפל ומואר באור אפל, אחר מכל מה שהכרתי עד כה. עולם ששרון יאנג רוצה להיות בו ומנסה לברוח ממנו, ככל שיוכל, משום שהעולם הזה מרחיק אותו מכל מה שהיה לו. משחק סכום אפס.

להמשיך לקרוא

Share

חנות הספרים הקטנה בפריז – נינה גאורגה

חנות הספריםדוח נטישה (אחרי שני שליש כמעט מן הספר שהם 201 עמודים)

טוב, ברור שלא ממש אהבתי את הספר הזה, אחרת הייתי "מושכת" עוד יומיים ומסיימת קריאתו. הוא די חינני, בינינו, אבל חינני זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה.

ספר שכולו כוונות טובות, איש אחד שיש לו חנות ספרים על ספינה העוגנת על הסיין בפריז, והוא מתאים ספרים לקוראים, איכשהו מאבחן אותם ואת צרכיהם ומצליח להתאים להם, למצב רוחם ולמצבם הפיזי ספרים שהם צריכים, ואפילו לא ידעו.

ספר מלא ב"ניים דרופינג" של ספרים אחרים, יחד עם אמירות "מחכימות"/מתוחכמות, כמו:

"הזיכרונות משולים לזאבים. אתה לא יכול לכלוא אותם ולצפות שהם יתעלמו ממך." (עמ' 12)

או

"תאמיני לי, מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת, גברתי היקרה." (עמ' 17)

או

"בני היקר, כשאישה מתחתנת היא נכנסת למערכת פיקוח נצחית ובלתי הפיכה. היא משגיחה על הכל – מה שבעלה עושה ומה שלומו. מאוחר יותר, כשהילדים באים, היא משגיחה גם עליהם. היא בו זמנית מפקחת, משרתת ודיפלומטית. וזה לא מסתיים בגלל משהו כל כך בנאלי כמו גירושים. אוה, לא – האהבה אולי חולפת, אבל לא הדאגות, הן נשארות." (עמ' 60)

וכן הלאה, וכן הלאה. יש עוד הרבה מאלה.

להמשיך לקרוא

Share

כולנו יוצאים מגדרנו – קארן ג'וי פאולר

כולנו יצאים מגדרנו"אחי ואחותי חיו חיים יוצאי דופן, אבל אני לא הייתי שם, ואיני יכולה לספר על החלק ההוא. דבקתי כאן בחלק שאני יכולה לספר, החלק שלי, ובכל זאת כל מה שסיפרתי הוא עליהם, שרטוט גיר סביב החלל שבו הם היו אמורים להיות. שלושה ילדים, סיפור אחד.

הסיבה היחידה שאני זו שמספרת אותו היא שאני היחידה שלא נמצאת כרגע בכלוב." (עמ' 296)

לכאורה סיפור, עוד סיפור, יש לומר, על משפחה אמריקאית לא כל כך מתפקדת, סיפור המסופר מפיה של אחת מבנות המשפחה. סיפור המתאר את המשפחה-הלא-כל-כך-מתפקדת באורות לא מחמיאים.

לכאורה.

רוז, רוזמרי, היא המספרת. היא היתה פעם רוזמרי, עד שחצתה את שמה לשני חלקים, רוז נשארה היא, מרי הוענק לחברתה הדמיונית, עליה יכולה היתה להשליך את כל רצונותיה, ולבקש בשמה כל מיני דברים שרצתה או רצתה לעשות, או רצתה להימנע מהם. מרי שהיתה, בדרך זו או אחרת, בת דמותה של פרן, האחות הנעדרת מאז היותן בנות חמש לערך, פרן שהעדרה הפך את המשפחה למשפחה-לא-כל-כך-מתפקדת. האם הפכה דכאונית-מסתגרת בחדרה, ורק לעתים רחוקות יוצאת משם, עד שהיתה חוזרת לתפקד במשך איזו תקופה, אחר כך שוב שוקעת בדכאונה.

להמשיך לקרוא

Share

הנערה ברשת העכביש – דיוויד לגרקרנץ

הנערה ברשת העכבישאז ככה – אלמלא סקירתה הנלהבת באמת של אריאנה מלמד ב"הארץ", ככל הנראה כלל לא הייתי לוקחת את הספר הזה לקריאה. אולי משום שאינני מאמינה ש"סופרי המשך" מסוגלים להגיע למקומות אליהם הגיעו הסופרים ה"מקוריים" (וסטיג לרסון הגיע, בעיני, למקומות גבוהים בהחלט בטרילוגיית ה"מילניום" שלו), אולי משום שלא אהבתי את סיפור הירושה שלו, משפחתו שזכתה בתמלוגים ובזכויות ולא בת זוגו, בגלל עניינים טכניים / חוקיים כשלהם, כשחוסר הצדק מעורר אי-נוחות. אבל אריאנה אמרה שהספר מצוין, ואף "מתעלה על קודמיו"; אז קראתי.

ו- I beg to differ, לגמרי! לא רק שלא מתעלה על הטרילוגיה המקורית, אלא שאלמלא כח האינרציה, כנראה שכלל לא הייתי מסיימת אותו.

לרסון רקח סיפור מסגרת מצוין עם גיבור בצלמו ודמותו, ועל כן יכול היה לרדת לפרטי הפרטים של אישיותו של בלומקוויסט, וכנגדו ברא גיבורה שהיא אשה צעירה ומוזרה (מאד מוזרה), שהמפגש ביניהם מדליק ניצוצות הן סביב עניינים משותפים ועוד יותר סביב אג'נדות משותפות. סיום הספר השלישי בטרילוגיה יכול היה להיות סיום הסיפור כולו. היה בו "קלוז'ור" כמו שצריך, עניינים נפתרו ונסגרו, תעלומות נפתרו, מניעים הוסברו.. אפשר היה להניח להם ולהמשיך הלאה.

אבל היי – יש לנו כאן אווז המטיל ביצי זהב (אז מה אם הוא מת?) למה שלא נמשיך?

אבל הוא אכן מת, האווז, אז נביא לו ממלא מקום. אנו, הקוראות והקוראים, ממילא לא נרגיש.

להמשיך לקרוא

Share

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Share