ארכיון חודשי: מאי 2016

איש הזיכרון – דיוויד באלדאצ'י

איש הזיכרוןאשה אחת שהיתה לי מורת דרך כברת דרך מסוימת בחיי, ושאני פוגשת אותה מדי פעם, ואנחנו משוחחות על כל מיני דברים, גם על ספרים, סיפרה לי כי לאיש שאיתה יש אהבה גדולה לספריו של דיוויד באלדאצ'י, ואין ספר שלו שהוא מחמיץ. ומשום שאני מעריכה מאד את שניהם ואת דעותיהם, קראתי פעם ספר של באלדאצ'י – "שבריר שניה" – והאמת היא שמאד מאד התאכזבתי. הספר, ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, היה משעמם למדי, לא כמו שספר מתח צריך להיות. אולי משום כך לא חזרתי לבאלדאצ'י במשך שנים על שנים. הנחתי כי שני האנשים היקרים הללו פשוט יש להם טעם לא משובח, ככל שזה נוגע לספרי מתח, או ש"נפלתי" על ספר גרוע במיוחד.

האמת היא שמעולם לא חלקתי את ביקורתי זו עם שני האנשים הללו, וכבר לא אעשה זאת, משום שהאיש הלך לעולמו לא מכבר, ואיכשהו לספר לה שלא אהבתי, פעם, ספר מתוך סדרת ספרים שהוא אהב, נראה לי קצת חסר טעם.

וחשבתי שלעולם לא אקרא עוד ספרים של דיוויד באלדאצ'י.

עד ימים אלה.

אלא שקראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה האחרונה, ורציתי לנוח קצת. לקרוא איזה ספר מתח טוב, כזה שאי אפשר להניח מהיד (ואי אפשר, לגמרי!) ובסופו, או כמה ימים אחר כך, לא יישאר כל סימן וזכר כמעט. וזה הספר שבדיוק היה זמין, שרק לא מזמן הגיע.

אז קראתי.

ואני חוזרת בי מכל מה שחשבתי על באלדאצ'י. הוא סופר מצוין. לסוגתו.

להמשיך לקרוא

Share

צימר בגבעתיים – אשכול נבו

צימר בגבעתייםאת אשכול נבו הכרתי רק בספרו השני – ארבעה בתים וגעגוע– ומיד התאהבתי בכתיבתו. לתמיד. אחר כך הלכתי על-פי הסדר, משאלה אחת ימינה, נוילנד, המקווה האחרון בסיביר, שלוש קומות, ורק את זה, הראשון שפרסם – צימר בגבעתיים ארבעה בתים וגעגוע – לא קראתי.

עד עתה.

יש משהו משובב נפש ומרתק בקריאה ראשונה בספר שכותבו כבר מזמן המשיך הלאה, ולמרות שכתיבת כל ספר מלוּוה בסוג של כאב בטן ותהיות אם יצליח ואיך יתקבל אצל הקוראים, הרי שבספר הביכורים, יש איזו השתדלות נוספת ומיוחדת, איזו כתיבה מהודקת ומוקפדת במיוחד, וכשמגיעים אל הספר הראשון אחרי שכבר הכרתי ואהבתי את הכתיבה, יש בכך כמו שמיעת שיר שמעולם לא שמעתי, ובכל זאת אני מכירה את המנגינה, כי הדים שלה כבר התנגנו באזני פעמים לא מעט.

צימר בגבעתיים יש בו נובלה אחת וכמה סיפורים, והוא נפתח ב-סרטנים בעננים.

כולנו מכירים את הסיפורים על אלה שנסעו לטיול-של-אחרי-הצבא וניסו משהו שם, איזו פטריה או משהו אחר, וחזרו, חלקם הוחזרו, קצת אחרים משהיו. חלק חזרו אחרים לתמיד, חלקם "התגברו". יש בינינו כאלה שאפילו מכירים מישהו שחזר "אפוף", אבל רובנו מכירים אותם מרחוק. אף-פעם לא נכנסנו למה בדיוק עובר על הצדדים הנוגעים בדבר, ההורים, האחים, החברים, בני המשפחה הרחוקים יותר.

להמשיך לקרוא

Share

הקורא ברכבת של 6:27 – ז'אן-פול דידיֶלורֶן

הקורא ברכבת"'..אני אוהב ספרים, גם אם אני מבלה את רוב זמני בהשמדתם. הרכוש היחיד שיש לי זה דג זהב בשם רוז'ה דה ליל, והחברים היחידים שלי הם קטוע-רגליים שמעביר את חייו בחיפוש אחר הרגליים שלו, וחרזן שיודע לדבר רק באלכסנדרינים. ..'" (עמ' 132)

לוּקיון מֶץ (שם מאד לא שגרתי), איש שקוף כמעט. צעיר למדי, אי-שם בשנות השלושים לחייו, שיש לו עבודה איומה ונוראה, שהוא שונא ומתעב: גריסת ספרים. ולא סתם גריסה; שימוש במפלצת רבת להבים, ומתזי מים, ההופכת ספרים לעיסה אפורה. מפלצת שפעם אף גרסה את שתי רגליו של עמיתו לעבודה, משום שהשתחררה כך פתאום, ושתי הרגליים נוספו לעיסה אחת, ממנה יוצרו ספרים מנייר ממוחזר, ואותו חבר, ג'וזפה, עוסק מאז בנסיון למצוא את כל העותקים שנשארו מן הספר הזה, כמו למצוא את רגליו בחזרה.

יש לו בוס מרושע, ללוקיון מץ, שנהנה הנאה סדיסטית כמעט מגריסת הספרים, ומתיחס אליהם רק כאל חומר גלם בסחורה שהוא אמרו לספק. ויש עוד מתלמד צעיר, אף הוא מרושע לא פחות, המחכה ליום שיוּתַר אף לו ללחוץ על הכפתורים ולהפעיל את המפלצת.

".. לא להשאיר עקבות. זה היה אחד הקיבעונות של פליקס קובַלסקִי. ערב אחר ערב דאג הבוס שזירת הפשע תנוקה ותישאר ללא רבב. פשע שבוצע שוב ושוב, בלי סוף, כל ימות השנה, חוץ מאשר בסופי שבוע וחגים." (עמ' 18)

להמשיך לקרוא

Share

גם זה יעבור – מילנה בוסקט

גם זה יעבור"… כשהעולם מתחיל להתרוקן מהאנשים שאוהבים אותנו, אנחנו הופכים לזרים, אט-אט בקצב של המתים." (עמ' 66)

בתחילה חשבתי שהסקירה הזו תורכב בעיקר ממובאות מתוך הספר, מובאות שהן כל כך חכמות ו/או נחמדות ו/או נוגעות ללב ו/או – תבחרו בעצמכם, או כל הרכב "ו/או" אחר; אולי זה מה שיקרה בסופו של דבר, שהסקירה הזו תהיה מורכבת ברובה ממובאות. אולי.

בינתיים אני כותבת.

זהו ספר שכמעט חמק מתחת לרדאר שלי, כי יש לי כל כך הרבה ספרים מונחים על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה גם "ליד המטה"), כך שספר שכזה, ספר ביכורים של סופרת לא ידועה, שלא זכה לביקורות במדורי הספרים (לפחות לא אלה שאני ראיתי), ספר שכזה דינו בדרך כלל להיות מונח בצד עד החופשה הבאה, או עד הפנסיה, במקרה הטוב, אם כי ייתכן גם שאבחר ישר להעבירו הלאה.

מצד שני, הספר יצא בסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, סדרה משובחת בהחלט, בדרך כלל, שלא מעט ספרים בה נקראו על-ידי בהנאה מרובה, והספר הזה גם לא עבה במיוחד, 150 עמודים בסך הכל. גם הכריכה האחורית מבטיחה, אז אולי.. בכל זאת.

ויצאה פנינה; פנינה סודית, אבל הנה, אני מספרת קבל עם ועדה – כדאי לכם ולכן גם. מאד כדאי.

להמשיך לקרוא

Share

מלאכים באופק – מרב זקס-פורטל

מלאכים באופןאתחיל מהסוף – זקס-פורטל כותבת מצוין, והספר ראוי לקריאה ומומלץ.

אבל (והרי, לאחר פתיחה שכזו צריך לבוא "אבל"), ניכר כי חסרה יד עורך לקראת סופו של הספר, בערך ברבע האחרון. עד כדי כך עד כי חששתי שתהיה בעיה עם הסוף, עם ה- Closure  של הספר. אך לא, הסוף עגול ומסודר, רק שאיפשהו, בין עמוד 187 לפרק האחרון, נראה כאילו העורך נקרא בדחיפות לעיסוקים אחרים, והותיר את הפרקים הללו לנפשם.

וחבל, כי לא שהם לא ראויים, או כתובים לא טוב, אלא שהם קצת תלושים וקצת לא מהודקים, ואולי היה מקום לשינוי כזה או אחר.. נו, מילא, והרי הספר ראוי גם ראוי לקריאה.

ענבל, המספרת, נשואה לנדב, ויש להם שני ילדים, תאומים, בן ובת – איל ויעל, ילדים בגיל הנעורים, עם המרד וכל הנלווה לו. נדב מבלה חלק מזמנו בנסיעות לחו"ל בענייני עבודה. זוג שנשוי כבר כך וכך שנים, ונמצאים אולי בסוג של משבר, זה הנובע בעיקר מחוסר תקשורת, מהתרגלות אחד לשניה ולהיפך, מהשגרה האוכלת כל חלקה טובה.

רגל שבורה, כשהיא לבד בבית, כי נדב בדיוק בנסיעת עסקים, והילדים בדיוק באיזה מחנה, מחזיר את ענבל לזכרונות הילדות, כשגדלה בקיבוץ, כשהיתה לינה משותפת, וחדר ההורים;

להמשיך לקרוא

Share

מ0פר אפ0 – אומברטו אקו

מספר אפסאומברטו אקו, שהלך לא מכבר לעולמו, הוא מן הסופרים שאשתדל מאד לקרוא כל ספר שכתבו; כך קראתי את "שם הורד" (שאף צפיתי בסרט, מספר פעמים), "האי של יום האתמול", "בית העלמין של פראג", כל אחד מהם מרתק בפני עצמו, מעניק לקורא/ת מבט הסטורי על תקופה ומוסיף לה ידע רב, ומעמיד בפניה אתגר לא קטן בקריאה עצמה.

כך גם הספר הזה.

כמו בספריו הקודמים "נובר" אקו בפרשיה הסטורית מסויימת ומוסיף לה נופך משלו, דמויות שהיו או לא היו בתקופה המדוברת, או כאלה הדנות בה בתקופה מאוחרת יותר. העניין הנדון כאן הוא מותו של מנהיג האומה האיטלקית – הדוצ'ה מוסוליני. מוות בהוצאה להורג.

ותיאורית הקונספירציה הצצה לה בספר הזה – לא מוסוליני הוצא להורג, אלא כפילו, ומוסוליני הוחבא / התחבא עד שיצטרכו לו המחביאים במסגרת איזה מאבק עולמי חשוב או מלחמה קרה או משהו שהמנהיגים והארגונים החשאיים בעולם עסוקים בהם כל הזמן, כי כך הם מנהלים את העולם. (ממש כשם שחלק ממדעני הטילים הגרמניים זכו בזהות חדשה ו"נקיה" בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השניה, משום שנזקקו לידע שלהם בתכנית החלל האמריקנית).

להמשיך לקרוא

Share

מוות במשפחה – קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגורְד

מוות במשפחה(עוד) דו"ח נטישה

ספר ראשון מתוך ששה. שניים תורגמו, בינתיים, לעברית. סאגה ארוכה ארוכה, ומפורטת מאד, יש לומר, על חייו של המחבר.

הספר הפך לרב-מכר בנורבגיה; כאן, אני מניחה, קצת פחות. יש משהו מייגע למדי בפירוט רב מדי של כל פעולה, ובכל עניין מהפך המחבר ומהפך, עד שהקוראת מתעייפת קצת, ומחפשת לה עניין אחר לענות בו,

למרות הפתיחה המבריקה (יש לומר) העוסקת במוות – מקומם של המתים בחיינו, וכמה מהר אנו מעלימים אותם, כדי שלא להיות בנוכחותם:

".. עיר שאינה מרחיקה את מתיה מטווח הראייה, עיר שבה אפשר לראותם שרועים ברחובות ובסמטאות, בגנים ובמגרשי החניה, היא לא עיר כי אם גיהינום. ולא משנה שאם בוחנים זאת לעומק, הרי שהגיהינום הזה משקף את תנאי החיים שלנו באופן ריאליסטי ואמיתי יותר. אנחנו יודעים שזה ככה, אבל לא רוצים לראות זאת. מכאן מעשה ההדחקה הקולקטיבי שהביטוי לו הוא הרחקתם של המתים מבעד למעברים נסתרים." (עמ' 9)

אבל כל הטקסט דלעיל הוא רק חלק קטן מארבעה או חמישה עמודים העוסקים במקומם של המתים והמוות בחיינו, וזהו רק הפרולוג.

להמשיך לקרוא

Share

הוא חזר – טימור ורמש

הוא חזרואז הגעתי לסוף… ולא הבנתי. לא כתוב "סוף", אין קרדיטים, אין תודות, לא כלום. הספר, שנקרא בדיגיטלית, מציין כי יש עוד כך וכך עמודים, אבל אי אפשר לדפדף יותר.

מובן שמיהרתי אל חנות הספרים הקרובה למקום מגורי, כדי לבדוק שאכן אין יותר דבר. אין. כך זה נגמר. לא כתוב "סוף" (אולי כי זה לא באמת הסוף), אין תודות, אין קרדיטים. "המשך יבוא"? רצוי שלא.

רצוי שלא, כי די היה לנו בהיטלר אחד.

בסמיכות זמנים מפתיעה כמעט, תיכף לאחר הקריאה ב"חיים ועוד חיים" של קייט אטקינסון, שאחת האפשרויות בה מדברת על התנקשות בהיטלר בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, וכך נמנעה (בספר) מלחמת העולם השניה, וממש בתוך יום הזכרון לשואה שחל אצלנו, קראתי את הספר הזה, סיפור חזרתו לחיים ולעתיד של אדולף היטלר.

יום אחד בשנת 2011, בפינה נידחת משהו, נסתרת מעין בברלין מתעורר לחיים, עם כאב ראש נוראי, אדולף היטלר. וכל הספר הינו הקורות אותו דרך זרם התודעה שלו. היטלר מתעורר במדיו (המלוכלכים מן הסתם), בתוך עיר שאין רואים בה עוד את תוצאות ההפצצות של בעלות הברית, ושמיה נקיים ממטוסים.

להמשיך לקרוא

Share

Life after Life – Kate Atkinson

life after lifeמָה שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת לֹא הָיָה וּמָה שֶׁהָיָה לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת
לֹא נִתָּן לִחְיוֹת חַיִּים כְּפוּלִים
מָה שֶׁנִּשְׁאַר הוּא לִחְיוֹת חֲצִי
וּלְקַוּוֹת שֶׁיּוֹם אֶחָד הַכֹּל יִתְחַבֵּר לְשָׁלֵם
וְיִהְיֶה
(רונית בכר שחר)

בחיים אין מה היה קורה אילו.. אילו בחרתי ללמוד משפטים במקום הסטוריה, אילו הלכתי לתיבת הדואר הנוספת של המשרד ביום ובשעה הנכונים, אילו הייתי נשארת בקיבוץ עוד שנה, אילו עזבתי לפני כן…

גם בהסטוריה אין מה היה קורה אילו..

אם כי בספר מופיעה פסקה – מה היה קורה אילו היטלר היה נרצח לפני שמונה לקנצלר, לפני הפתרון הסופי:

"But if Hitler had been killed, before he became Chancellor, it would have stopped all this conflict between the Arabs and the Israelis, wouldn’t it?’ The Six-Day War, as they had called it, had ended, the Israelis decisively victorious. ‘I mean, I do understand why the Jews wanted to create an independent state and defend it vigorously,’ Ursula continued, ‘and I always felt sympathy for the Zionist cause, even before the war, but, on the other hand, I can also understand why the Arab states are so aggrieved. But if Hitler had been unable to implement the Holocaust— …“(pp 472)

כן, מה היה קורה אילו?

אבל בספרים אפשר. אפשר לדמיין חיים אחרים, אילו נבחר נתיב אחר, אילו קרה דבר אחר שיכול היה להשפיע.

להמשיך לקרוא

Share