ארכיון חודשי: יוני 2016

הרומאן המצרי – אורלי קסטל בלום

הרומאן המצריאחרי אלנה פרנטה ושני הרומנים הנפוליטניים שלה, שלקחו אותי לארץ אחרת, לתרבות לא לגמרי מוכרת, היה קשה קצת לנחות על קרקע המציאות הקרובה, כאן בארץ צרובת השמש, עם האידאולוגיות הנוקבות של פעם, עם הויכוחים הרעיוניים, עם החלוקה השיווניות וה"צודקת" של הרכוש בקיבוצים.

כל מי שגדל/ה בקיבוץ מכיר/ה את סיפורי הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנות החמישים של המאה הקודמת, פילוג שקרע קיבוצים ומשפחות ובסופו נוצרו שתי תנועות, שברבות הימים תהיינה הסמן הראשון לאיחודה מחדש של כל התנועה הקיבוצית – האיחוד והמאוחד.

גם בשומר הצעיר, ובמפ"ם היה סוג של קריעה, או פילוג, על רקע משאל מסוים שנערך בתנועה, ומי שלא ענה אמן על החלטות התנועה, בעיקר מי שלא היו "בשר מבשרה" מצאו עצמם מנודים ומגורשים. כך היה לחברי הגרעין המצרי בעין שמר.

"חברי הגרעין באו מרבעים שונים בקהיר, והשומר הצעיר איחד את כולם והוציא אותם ממצריים לקיבוץ, ומן הקיבוץ גירש אותם באוטובוס לחדרה, כפי שעוד נספר" (פרק ראשון).

כדי להבין טוב יותר מה בדיוק קרה שם, שאלתי כמה אנשים שאני מכירה המתגוררים עד היום בקיבוץ; אחד מהם זכר, במעומעם את החרם שעשו על האנשים, הוציאו אותם מסידור העבודה (וכל יוצא/ת קיבוץ יודע/ת שהדת הקובעת בקיבוץ היא "דת העבודה", ומי שלא עובד מנודה מן הקהל), ואף הטילו עליהם סוג של מצור או חרם, ומנעו מהם כניסה לחדר האוכל, ורק מעטים, צדיקים, הגניבו מוצרי מזון לביתם.

ואחר כך גורשו מן הקיבוץ.

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של שם המשפחה החדש – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

הסיפור של שם המשפחה החדש"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי.

יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל לפתע, יורד מן המסילה. המזוודות נופלות, נפתחות, תוכנן מתפזר לפה ולשם. חפצים שלה מוצאים את עצמם בין חפצי, וכדי לאסוף אותם אני נאלצת לחזור אל הסיפור שלי-עצמי (שזרם אצלי קודם בלי מעקשים) ולהרחיב משפטים שעכשיו נשמעים לי מלאכותיים מדי.

החיים שלי דוחפים אותי לדמיין איך הם היו מתנהלים אילו לה היה קורה מה שקרה לי, איזה שימוש היא היתה עושה במזלי הטוב. וחייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למלותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגו של תנועה שלה, באותו פחות שלי, שהוא זה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה. … וכך צריך סיפור העובדות לקחת בחשבון את הפילטרים, החזרות-לאחור, האמיתות החלקיות, חצאי השקרים: והתוצאה היא מדידה מתישה של הזמן החולף, המתבססת כולה על אמת-המידה הלא-בטוחה של המלים." (פרק 84) *

להמשיך לקרוא

Share

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

החברה הגאונה"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

להמשיך לקרוא

Share

מצחיקונת – ניק הורנבי

מצחיקונת"היא מעולם לא בכתה בבגד ים עד אז, לפחות לא כאשה בוגרת. בגדי ים לא נועדו שיבכו בהם, עם כל השמש והחול והצווחות והבנים עם העיניים שיוצאות מהחורים." (עמ' 14)

ברברה פארקר נבחרה למיס בלקפול. בתוך קהל הנופשים ותושבי העיר, בבגד ים זעיר למדי (זעיר ככל שניתן בשנות הששים באנגליה). ברברה פארקר בכתה. והיא בדרך כלל לא בכתה כלל. היא קיוותה שהזכיה והתואר יהיו קרש קפיצה למה שאהבה לעשות באמת. להצחיק. המודל שלה היתה לוסיל בול, קומיקאית אמריקאית עם תוכנית קומית משלה.

באנגליה לא היו תכניות קומיות לנשים. עניין של "לא יעלה על הדעת".

התברר לברברה שאם תשאר מיס בלקפול, תאלץ לשהות שנה באזור, ללוות פתיחות וארועים, ושאר עניינים הקשורים ב"שנת המלכות", ומאחר שנחושה היתה לנסוע ללונדון כדי לפצוח בקריירה של קומיקאית, ויתרה על התואר.

ונסעה ללונדון.

להמשיך לקרוא

Share

אור בין האוקיינוסים – מ.ל. סטדמן

אור_בין_האוקיינוסים_מחודש(1)לכאורה ספר ממדף רבי-המכר-עלילה-סוחטת-דמעות. אבל רק לכאורה. אמנם הוא רב מכר, או כך צוין על גב הכריכה, אמנם יש בו עלילה סוחטת דמעות (או לפחות מעלה, לעתים, דוק של לחלוחית בעיניים), אלא שהספר מצליח לדלג מעל הבנאליות, ולספר סיפור שהוא מעבר למה שנראה במבט ראשון.

האמת ניתנת להאמר שעד בערך מחצית הספר שקלתי לנטוש, כי למרות היותו "הופך דפים", למרות המעטפת (שעוד מעט ארחיב מעט עליה), למרות שצפיתי את הסוף (בערך, כמובן, והתבדיתי לחלוטין; וטוב שכך), החלטתי להמשיך עוד קצת, ולהציץ אצל מבקרים אחרים, אולי אחד או אחת מהם כבר קראו וכתבו עליו (תודה לעלית קרפ ב"הארץ"; שוכנעתי).

דומה שכל אחד מגיבורי וגיבורות הסיפור הזה יכולים היו להופיע בטרגדיות יווניות, ויש אף אזכור לדמטר ופרספונה, לקראת סופו של הספר. החל בתמונת הפתיחה, המציגה בתמצית את מהות הספר, אשה הקוברת את עוברה, השלישי, שומעת בכי תינוק. אמיתי. חי. כמו מן השמים שלחו לה, לאם שאינה יכולה להיות, כדי שתוכל להיות לאם.

Demeter_mourning_Persephone_1906

דמטר אבלה על פרסופונה

להמשיך לקרוא

Share

שלושה סיפורי אהבה – יעל הדיה

עטיפה_-_שלושה_סיפורי_אהבהאחרי שהשלמתי את "כל כתבי" אשכול נבו (עד כה) עם ספרו הראשון, עברתי להשלמות נוספות – והפעם מראשוני ספריה של יעל הדיה שלא קראתי; אחר כך ישאר לי עוד אחד להשלמה וזהו.

וזוהי גם הזדמנות מצוינת, כמה שבועות לפני פרוץ שבוע הספר, להוריד מעט את מפלס הספרים על מדף-הספרים-הממתינים-לקריאתם, ולהכין מקום לספרים שעוד יבואו, עוד מעט קט.

שלושה סיפורי אהבה. והראשון בהם: חיות מחמד.

אשה אחת, שאין הסופרת קוראת בשמה, פוגשת בגבר אחד, שגם לו לא ניתן שם, בפגישה עיוורת. הימים ימי טרום הטלפונים הסלולאריים לכל אחד (ואף יותר מאחד לכל אחד), יש רק טלפונים בבתים, ומשיבונים שכולם רצים, מיד בהגיעם לביתם לבדוק אם מישהו חיפש אותם בהעדרם. ואנשים נפגשים בבתי קפה, היכרויות דרך מכרים משותפים, חברים החיים בזוגות ומחפשים לשדך לחבריהם וחברותיהם הרווקות והרווקים, כדי שהעולם יהיה מאוזן.

וכך, ידידה של הגבר, שפעם היתה בת זוגו, ואחר כך נשארה ידידה המכירה לו חברות אחרות, ומחממת את לילותיו כששניהם לבדם, הכירה לו את האשה. והם יצאו לפגישה, ובדרך מן הפגישה נתקלו בגור כלבים אבוד, ומיד לקחוהו לבית האשה, ושם נתנו לו משהו לאכול, ואחר כך התגוללו להם בין הסדינים. כן, בלילה הראשון. פעם זה היה מותר.

והכלב הזה, שאף לו אין שם, הפך להיות מין דבק של ההתחלה, כזה שעד שיחליטו של מי הוא, אם בכלל, בינתיים הוא מין מכנה משותף.

להמשיך לקרוא

Share