ארכיון חודשי: יולי 2016

מסיבה לילדות טובות – שולה מודן

מסיבה לילדות טובות"… לא מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מלמדים אותנו לכתוב, לקרוא, איך להתנהג, אבל אף מלה על רגשות. כשאנחנו מגיעים לרגשות, אנחנו אנאלפביתים, אין לנו מה לעשות עם הפחד שלנו, הכעס שלנו, הסקרנות שלנו, האכזבה שלנו. החלומות שלנו זורקים אותנו לעולם לא מוכר, לג'ונגל. אנחנו צריכים למלא את צו המשפחה שחקוק בנו מדורי דורות. להיות חופשי עם עצמי זה כמעט מעשה מגונה. להרגיש תשובה, תאווה, זה להסתכן בסקילה. לעוף זה להיהרג. איך אתה יודע להיות אתה, אם אינך יודע שום דבר על עצמך.." (עמ' 322)

את הספר הזה "גמעתי" בכמה ימים, תוך שאני נשבית אט-אט בקסמו, למרות שהיה קשה לקראו מיד אחרי ספר מופתי כמו "הדו"ח של ברודק", וקשה עוד יותר להסביר, אפילו לעצמי, מה היו אותם חבלי קסם שסובבוני וכפתוני, בעדינות, ומשכוני עוד ועוד.. עד שהגיע הסוף.

אז מה היה בו, בעצם, בספר הזה? מה היה בו שהפך את הקריאה מסתם "נחמדת" ו"נעימה" ל"מרתקת" ו"כובשת לב"? והרי אין כאן סיפורי עלילה ומתח, או גבורה, או תהפוכות גורל; אין כאן תאורים מקפיאי דם, אין כאן עלילות מהפכות קרביים. רק, או בעיקר, אווירה.

החיים בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת. והרי היו לנו ספרים המתארים הווי החיים בשנות השלושים, אלא שבדרך כלל היו אלה תאורי החיים בפריפריה, במושבים ובקיבוצים, בספַר. חייהם הקשים (בדרך כלל) של החלוצים, או השומרים,  עובדי האדמה. וכאן – סתם חיים זעיר בורגניים, של מהגרים ממקומות שונים, בדרך כלל אבל לא רק ממזרח אירופה. אנשים שמסיבות אלה או אחרות בחרו להגר ולבנות את ביתם כאן.

ונותרו זרים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

הדוח של ברודֶק – פיליפ קלודֶל

הדוח של ברודקלפני הכל ואחרי הכל – ספר מומלץ ביותר. קלודל מצליח, במשפטים קצרים, כמעט יבשים, לפרוש את כל אימי קורותיו של גיבור הספר ושל גיבור הדוח שלו, של הכפר השלו והשקט, המרוחק מכל, המסוגר, הפסטורלי כמעט, כמעט כי האימה שבפנים אינה שונה מן האימה שבחוץ, אלא רק נפרדת ממנה, עד שהן נפגשות ומתערבבות, ואין יותר הבדל בין האימה שבחוץ לאימה שבפנים.. של המלחמה האיומה והנוראה ההיא, שאינו קורא לה בשם, אבל אנחנו יודעים שהיא מכוּנה "מלחמת העולם השניה".

"הטילו עלי משימה שהיא הרבה מעבר ליכולת שלי ולתבונה שלי. אני לא עורך דין. אני לא שוטר. אני לא מספר סיפורים. הרי הסיפור הזה, אם מישהו יקרא אותו אי פעם, הוא ההוכחה לכך: אני כץ כל הזמן קדימה, קופץ מעל משוכות הזמן, מאבד כיוון, משתיק שלא במתכוון את מה שאולי חשוב." (עמ' 99 – 100)

ברודק חזר מן המלחמה. לאחר שנחשב כמת, ושמו אף נחקק על לוח הזכרון בכפר, חזר מן המקום שאין חוזרים ממנו.

ברודק חזר מן המלחמה ויש לו איזה תפקיד רשמי המחייב משלוח דוחות על הצמחיה ועל מצב הקרקעות והמים, והדוחות האלה שהוא שולח מפרנסים איכשהו את המשפחה הקטנה שלו.

ועכשיו התבקש לכתוב דוח אחר; דוח שיתאר את מותו של איש אחד, זר, שהגיע לכפר והגעתו הפרה את השלווה שהיתה בו, בכפר. ועכשיו הוא מת. וברודק, שכותב דוחות, מתבקש לכתוב גם את הדוח הזה. על ידי בני הכפר התבקש. על ידי ראש הכפר.

להמשיך לקרוא

Share

המקום הכי טוב בעולם – איילת צברי

עטיפה_-_המקום_הכי_טוב_בעולם(2)ספר סיפורים. וכמו כל ספר סיפורים צריך לדייק. אין מרחב גדול כדי למשוך אליו עלילות משנה, או להאריך באיזה עניין, והכל צריך להיות מהודק ומדויק. זו אמנות גדולה מאד לדעת לספר סיפור קצר.

ואיילת צברי יודעת.

היא יודעת לקחת רגע בזמן ולהפוך אותו לסיפור חיים, או לפחות לסיפור תקופה. היא יודעת לפתוח לקורא/ת עולם, שנמצא ממש כאן ממול, או מעבר לרחוב, או בעיר הסמוכה, ולגלות לנו פינות נסתרות, על המראות והקולות, והריחות, והאור המסמא או משחקי האור והצל של השמש.

והיא יודעת לקחת אותנו אל מעבר לאוקיינוס, אל קנדה (שם היא חיה) ולפתוח לנו חלון אל עולמם של מהגרים (או, בעצם, בעיקר מהגרות) מכאן. כאלה שדוברים את שפתנו, והיא כבר בניגון אחר, ויש בהם נינוחות אחרת, ומחשבות אחרות, ומנהגים אחרים.

או להודוּ. כי גם לשם היא לוקחת אותנו.

המקום הכי טוב בעולם הוא קולומביה הבריטית, או ירושלים. תלוי מי הדוברת. נעמי, האחות הבכורה, או תמר הצעירה, שאף פעם לא ישבה במקום אחד, עד שהגיעה לקולומביה הבריטית, ולאחר ביקור בירושלים הבינה שהיא צריכה כבר להחליט על מקום אחד שהוא בית; ובחרה בגלות. כך בסיפור "המקום הכי טוב בעולם", החותם את הספר ושנתן לו את שמו. שתי אחיות נפגשות אחרי שנים שלא בילו זמן יחד, שנים שהמרחק רק הגביר, כמו תיבת תהודה, את המרחק שביניהן. ועכשיו הן צריכות, או רוצות, לגשר במשהו על הפער הזה, לחזור אחורה. אבל אי אפשר. אפשר רק קצת, ושבריר, וזכרון. ובכל זאת.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד

ההוראות_ויקטוריה_3(2)והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.

כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.

כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.

המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 2 – אש הרעב – אֶריק אָקסל סוּנד

"אש הרעבהאֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.

היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה. היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת." (עמ' 9)

קודם כל ולפני הכל: זהו ספר שני בסדרה, ומטבע הדברים עניינים שיופיעו בסקירה הזו יהיו ביניהם קלקלנים (ספוילרים, כך קבעה האקדמיה), ומי שרוצה להמשיך לקרוא סקירה זו עושה זאת על אחריותו/ה בלבד!

חקירת הילדים המתים נסגרה. במשטרה שתקציבה מוגבל (ככל משטרה בעולם) התקציב המיועד לחקירת מותם של ילדים-שאיש-אינו-חש-בחסרונם, גם אם מותם היה אלים וברוטאלי בצורה קיצונית, מצומצם ביותר, ויצאה הוראה מגבוה שלא לחקור יותר.

בן זוגה של ז'נט שילברג, בלשית המשטרה, עזב אותה לטובת האוצרת-הגלריסטית שמקדמת עתה את עבודותיו, והיא נותרה עם בנם המשותף, נער מתבגר (על כל המשברים הכרוכים בכך, ובנוסף לכך – סיפור הגירושין של הוריו רק מגביר עוד את מרד הנעורים שלו), ועם עבודתה התובענית, כרגיל. עבודה שבה אף פעם לא בטוח שתגיע לביתה בזמן, כדי לפגוש את בנה.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 1 – ילדה עורב – אריק אקסל סונד

ילדה_עורב"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.

וחלומות שבורים." (עמ' 79)

שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.

ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.

ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.

להמשיך לקרוא

Share

בריכה כמעט אולימפית – רוני ברודצקי

בריכה כמעט אולימפיתבעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים ואחד כי יש לו מפעל לאסבסט.

ויש בסמוך עיר, או עיירה שתושביה ערבים, והם מהווים מקור לפחד וליחסי שכנות טובה גם יחד. פחד וחשדנות הדדיים, כמובן, כי הערבים מפחדים מן היהודים לא פחות משהיהודים מפחדים מהערבים, וכך יכול "הערבי" להוות התראה בא"ש לילה של הצופים, רק מעצם נוכחותו. לא ברור לאף אחד למה הוא מסוכן, או אם בכלל, אבל הוא ערבי, האחר.

וישנו הערבי שנרצח, ואף אחד לא יודע על ידי מי, ויש מרכז מסחרי על שמו – דקואר סנטר, שגם היהודים קונים שם כי כדאי.

ויש סרטן שמתפשט בכל מיני אנשים, שמקורו בחוף המורעל, כי העיר שוכנת לחוף הים, ואנשים אוהבים ללכת לים, ומי שיכול להרשות לעצמו מתגורר בסמוך לים, והסרטן הארור אינו מבדיל בין אלה לאלה, ואיפה שהוא יכול – הוא מתנחל.

ולכל איש ואשה, נער ונערה, כמו לכל אדם בכלל, יש סיפור. וצריך רק לדעת לספר.

להמשיך לקרוא

Share

שיר לאיזי בראדלי – קריס בריי

izzy_bradleyמה עושים עם ילדה שמתה? מה עושים עם הכאב הקורע הזה, שלא מרפה לרגע, שלא עוזב, שלא נותן לנשום, שלא נותן לישון?

מה עושים עם ילדה שמתה, ועם צידוק הדין הנילווה לאבל? צידוק הדין המצווה לקבל את המוות והכאב והאובדן ואפילו לשמוח בהם, כי המת נקרא אל אלוהים, וכשזו ילדה קטנה (או ילד קטן) הריהי מלאך כל כך טהור וטוב שנקרא מוקדם ככל האפשר.

מה עושים עם ילדה מתה? ילדה מתה במשפחה שדרך חייה ואמונתה אינן מאפשרות אבל "רגיל", כזה המוכר לנו, כאילו שאבל יכול להיות "רגיל" באיזשהו אופן.

"איזי מתה – המילה הזו מכאיבה לה בכל פעם שהיא חושבת עליה, ואימא מתחרפנת. קורים דברים שלא היו קורים אם איזי הייתה בחיים. החיים סוטים מהמסלול הנכון שלהם, כמו בסיפור שמספרים בכנסייה שבו טעות קטנה, שולית, טעות בחישוב של מעלה אחת, יכולה להטות אונייה אלפי קילומטרים ממסלולה." (פרק 16)

איזי, איזבל, היא הילדה הקטנה במשפחת "מסיונרים" מורמונית, שנשלחה לאנגליה כדי להפיץ את הבשורה. האב – איאן – בישוף בכנסיה המורמונית. האם – קלייר – שקבלה עליה את האמונה כדי שתוכל להנשא לאיאן, שנדמה לה פעם כאי של יציבות, והרי הנישואין אצל המורמונים הם נישואין לנצח, ואיאן אף פעם לא יקום יום אחד ויעזוב את הבית. ציפורה, הבת הגדולה, שייעודה בחיים להינשא, להיות אשת איש, לנצח, ללדת ילדים, להיות עקרת בית. הבן הגדול – אלמה, אל – שבכלל רוצה לשחק כדורגל, ויש לו כל מיני מחשבות כפירה. וג'ייקוב, הבן הצעיר, שבטוח שאם רק יתפלל מספיק, יצליח להחזיר את איזי לחיים, כי הרי לימדו אותו שאם מאמינים חזק, הכל יכול להתגשם.

להמשיך לקרוא

Share