ארכיון חודשי: אוגוסט 2016

הצרה עם עזים וכבשים – ג'ואנה קאנון

הצרה עם עזים וכבשיםכשגמרתי לקרוא את "המחסל" של חגי ליניק, והתלבטתי מה לקרוא אחריו (כשכלל האצבע אומר: אחרי ספר מקור כדאי לקרוא ספר מתורגם ולהיפך, כדי שניתן יהיה "לקחת מרחק" מן האחד ולהטמיע אותו, מבלי שעלילתו או אווירתו תתערבב עם האחר), ומה שהכריע את הכף, בסופו של יום היה פוסט שפרסם שי סנדיק בפייסבוק, מבעלי תמיר-סנדיק ספרים, הוצאה קטנה וחביבה, המוציאה ספרים טובים בדרך כלל, פוסט שדיבר על אהבה ומהי בדיוק. סנדיק הביא ציטוט חביב מן הספר, כך נראית אהבה:

"בעודו מתווה את מסלולה ברחובות, נהג לדבר כאילו היא הולכת לצדו. לפני שנעלמה, מעולם לא אמר לה אני אוהב אותך. המילים המהוססות תמיד נלכדו ונבוכו ומיאנו לצאת. במקום לומר אני אוהב אותך, הוא אמר תשמרי על עצמך, ומתי תחזרי? במקום לומר אני אוהב אותך, הוא הניח את המטרייה שלה ליד המדרגות, כדי שלא תשכח אותה, ובחורף הניח את הכפפות שלה על הכיסא הסמוך לדלת, כדי שתזכור לעטות אותן על ידיה לפני שתצא. עד שנעלמה, זו הייתה הדרך היחידה שהכיר, אבל מאז שנעלמה, הוא גילה שהמילים השתחררו מכבליהן. הן בקעו מפיו בדממה, נחרצות ובטוחות בעצמן. הן נקשו מתחת לגשר בתעלה ומעדו על שביל גרירת הסירות. הן ריקדו סביב במת התזמורת ורצו לאורך המדרכות בזמן שצעד. הוא חשב שאם יאמר את המילים לעתים קרובות, היא ודאי תשמע אותן, ואם ימשיך לצעוד, ודאי ייפגשו בסוף. סטטיסטית, חייב להיות גבול למספר הצעדים שצריך לעשות לפני שמוצאים מישהו פעם נוספת." *

גרייס וטילי, שתי ילדות בנות עשר, קיץ חם, חם מאד. עיירה קטנה באנגליה, בה כולם מכירים את כולם, והשדרה בה מתגוררת גרייס היא עולם קטן בזעיר-אנפין, עולם המכיל הכל, וכולם, כאמור, מכירים את כולם.

להמשיך לקרוא

Share

המחסל – חגי ליניק

המחסל"למה הסכמתי להרוג אותו?

הם כנראה הסיקו שאני כשרוני.

למה הסכמתי להרוג אותו?

הייתי צעיר, רך בימים.

למה הרגתי אותו? למה מסכימים להרוג מישהו?

למה הורגים הספרדים את השור? למה צדים פיל, פיל שהוא גדול מבן אדם?

אמביציה.

אם אני יכול לחסל אדם אחד, אני יכול לחסל רבים, מה ההבדל?

למה הרגתי אותו? אולי כי אחד שם ביקש יפה ואני הסכמתי." (חלק שלישי *)

מה הופך אדם למתנקש? מה הופך אדם נורמטיבי, מן הישוב, למחסל? איך הופך מישהו שאת ילדותו אנחנו מכירים, כי ראינו כאלה סביבנו, כי היינו כאלה בעצמנו, לאדם המסוגל, כדבר של יום ביומו, לקחת את חייו של אדם אחר? אדם שאינו מכיר ואין הוא יודע מדוע נגזר עליו למות, ומי הוציא את גזר הדין הזה שעל פלוני אלמוני לשלם בחייו על משהו, על אדם זה ולא על אחר, במקום מסוים, בזמן מסוים, וכנראה גם לא ידע, משום שלא כל מוות מדווח בעיתונות, וגם אם כן, לא תמיד ניתן לקשר את המוות המדווח להתנקשות.

להמשיך לקרוא

Share

כל מה שלא סיפרתי – סלסט אינג

כל-מה-שלא-סיפרתי-כריכה-קדמית"לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר." *

כך זה נפתח. לידיה מתה. לידיה, בתם של מרילין וג'יימס לי, ההבטחה הגדולה להגשמת כל השאיפות של אמה, כל מה שלא הספיקה, כי החברה, כי הסביבה, כי החיים.. לידיה מתה.

בהתחלה יבררו, יחפשו, יזעיקו את המשטרה. אחר כך ימצאו את גופתה בקרקעית האגם שבעיירה. האגם בו ניסה אביה ללמדה לשחות, כדי שתהיה קצת כמוהו.. אבל היא היתה עסוקה בלהגשים חלומות של אמה, ולא היה בה עוד מקום לחלומות של מישהו אחר.

אחר כך ינסו להבין מה קרה, ואיך קרה, ודרך חייהם תנסה הקוראת, וינסה הקורא להבין – איך זה שנערה, רק בת שש עשרה, נעלמת כך פתאום. מתה כך פתאום.

מרילין וג'יימס נפגשו באוניברסיטה. היא הגיעה לשם מלאת תקוות. תלמידה מצטיינת במדעים מדוייקים, עם שאיפה ללמוד רפואה. ג'יימס, יליד ארה"ב ממוצא סיני, רצה תמיד להשתלב, להיות אמריקאי יותר מכל האמריקאים, למד ולימד הסטוריה אמריקאית.

להמשיך לקרוא

Share

גבולות – רונית רפ

גבולותשני חלקים לו לספר הזה, שני חלקים המרכיבים סיפור אחד.

הצד שלה

הצד שלו.

הצד שלה – הילה – אשה נשואה ואם לשני בנים, גרפיקאית. אמה מתדרדרת אט-אט במורדות הדמנציה, עוד מעט כבר לא תזכור דבר. בינתיים עוד זוכרת, לפעמים. והגוף אף הוא בוגד. מעבירה ימיה בביתה עם המטפלת הפיליפינית. הילה, שרצתה לזכור את אמה בדרך משלה, מחליטה לחזור ללמוד ציור, כדי שתוכל לצייר את אמה. כל זמן שאפשר, כי אולי עוד מעט יהיה צורך להעבירה למעון מחסה לקשישים מוגבלים, אולי לא תחיה עוד הרבה.

החוג שהיא בוחרת ללמוד בו מעביר אותה לדרך חדשה, שאולי לא ציפתה לה.

ואולי כן.

כי לפעמים המשאלות הכמוסות כמוסות גם מן השואל.

הצד שלו – מיכאל, מייקי. רופא שיניים, ג'ינג'י, אורתודנט. פעם, כשהיה בן שמונה וחצי היה עולה חדש, שצריך היה להסתיר את כל חולשותיו מפני חבורת הילדים, כי ילדים, כידוע, יכולים להיות אכזריים לעתים.

להמשיך לקרוא

Share

הנכדה של מר לין – פיליפ קלודל

הנכדה של מר לין"איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו." (עמ' 7)

כך זה מתחיל.

מר לין, שאין אנו יודעים בדיוק מהיכן הוא, רק שהוא פליט, מאיזו ארץ במזרח הרחוק, ארץ שסועת מלחמות, כולם או כמעט עולם סביבו מתו. רק הוא נשאר, ויחד עם עוד פליטים שכמותו הצליחו לצאת מן התופת, והועלו על ספינה, והם מפליגים אל מקום אחר.

רק מזוודה אחת קטנה, ובה מעט בגדים, תצלום אחד ושקית עם עפר מן הארץ שעזב, והוא יודע שלא ישוב עוד. בגיל שאנשים, אם עוד נותרו בחיים, רק מבקשים מנוחה ושקט הוא נאלץ לעקור מכל שידע והכיר, כי כל שידע והכיר אינם עוד. אבל הוא צריך להמשיך לחיות, משום שהוא נושא עמו את נכדתו הקטנה. סן-דיוּ שמה. והיא הסיבה לחייו, והיא הסיבה לקיומו. וכאילו מכירה בגודל המעמד, במשק כנפי ההיסטוריה הקטנה והפרטית שלהם, היא שקטה ואינה מציקה כדרכם של תינוקות. לא בתלאות הים, ולא במזג האוויר הקודר המקבל אותם במקומם החדש.

להמשיך לקרוא

Share

ואם היו אומרים לךְ – גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לך"..'אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר.. אם היו אומרים לך בית עם קומות וחדר משלך אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט..'" (עמ' 371)

שרק יהיו בריאים ושלמים, הייתי מאחלת ומיחלת לעצמי, הרבה לפני שנולדו ילדי; שרק יהיה בריא ושלם, ושיהיה בן-אדם, יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה, כך הייתי מבקשת בשקט, בִּפְנִים, בכל פעם שנשאתי ברחמי אחד או אחת מילדי. לא צריכה מהנדס או רופאה, לא צריכה מוזיקאית מצטיינת או רקדן מהולל, לא מצפה מהם שיגשימו את החלומות שחלמתי ולא הגשמתי.. רק שיהיו בריאים.

סבתא הדסה (לא סבתא שלי באמת, רק אשה צדיקה שהיתה אוספת ילדים עזובים שננטשו על ידי הוריהם בבתי החולים, ומגדלת אותם בבית תינוקות ובבית ילדים שהקימה פעם ברמת גן, וידעה לאבחן מן העריסה מיהו ילד "רגיל" ומי לא), כשעוד היתה שכנה שלי, סימנה לי "וי" על שתי בנותי כשהגעתי איתן, לאחר הלידה, הביתה, וכשנולד בני, וכבר לא היינו שכנות, בקשתי שתגיע לבית החולים, והיא הגיעה, עם עין אחת חבושה לאחר ניתוח, כדי לומר לי ולאשר שהילד בריא והכל בסדר. וכמה חשובים היו דבריה, בכל הפעמים, להרגיע דאגות מכרסמות בלב, במהלך שנות חייהם הראשונות.

אבל מה זה אומר לגדל ילד שהוא לא בדיוק "רגיל"? מה זה אומר ללדת ילד שנראה כמו כולם, אבל הוא קצת יותר שקט, או שיש לו איזה מבט שלא ברור לךְ  מהו, או שהוא באמת נראה רגיל?
ומה קורה אחרי שמגלים? וכמה זמן לוקח לגלות? כמה זמן מותר להתאבל על הילד שאף פעם לא יהיה לך? כמה זמן אפשר להתכנס בתוך עצמך?

להמשיך לקרוא

Share

אוקטובר שלי – קלייר הולדן רוטמן

אוקטובר שלי"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *

מה אנחנו יודעים על קנדה? באמת מה אנחנו יודעים? שזו ארץ רחבת ידיים בצפונה של יבשת אמריקה, הגובלת בארצות הברית, שיש בה מפלים נפלאים – הניאגרה, שהשפה המדוברת בה היא אנגלית, אבל יש בה גם דוברי צרפתית (למה? שאלנו את עצמנו פעם?). שיש לה נשיא חתיך, בנו של נשיא חתיך קודם, שדעותיו מתקדמות ומעוררות קנאה.. אבל מה באמת אנחנו יודעות?

אלה ספרים "קנדיים" קראנו?

כשהיינו ממש צעירות קראנו את "האסופית", שרק כשבגרתי התברר לי שהוא שייך לקנדה; זה באמת לא היה ענין חשוב בספר, הלאום של אן שרלי והסובבים אותה.

אחר כך קראנו ספרים של מרגרט אטווד ואליס מנרו, שתיהן קנדיות, אבל איני זוכרת בספריהן משהו שהוא תלוי מקום או תרבות או הסטוריה דווקא קנדית; אם נחליף תפאורה ושמות, עדיין ישארו הסיפורים כפי שהם (ממש כפי שעשה אלמודובר בסרטו חולייטה – מומלץ, אגב, מאד – שסרטו מבוסס על שלושה סיפורים מתוך "בריחה", של אליס מנרו).

להמשיך לקרוא

Share