ארכיון חודשי: מרץ 2017

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

להמשיך לקרוא

Share

סוּפה של אליס – גלית דהן קרליבך

"נולדתי בהצטיינות. 'אפגר עשר. הציון הגבוה ביותר,' הדגישה אליס. אני התינוקת היחידה שקיבלה אי-פעם ציון כזה גבוה. אצלה – גם אם הם ורודים, גם אם אוחזים מיד בפטמה, גם אם הם מביעים עניין ונושמים כהלכה – רוב התינוקות מקבלים 'נכשל'. אפילו הם מתנאים בפניה בפעלולים מתוקים, אליס לא נכנעת. בטופס היא כותבת את הציון 9 בידיים רועדות (כי עשר זה אלוהים), ואלי, מאחורי גבה של היולדת, היא מעגלת אצבעות לאות אפס עגול ומאופס. .." (עמ' 33)

סוּפה היא המספרת. בתה של אליס. אם חד-הורית. אין אבא בתמונה. אין אחים. משק אוטרקי של נשים בלבד. כזה שכבר פגשנו פעם אצל דהן קרליבך ב- "אחותי כלה והגן נעול". הן בנות המשפחה היחידות. אין סבא וסבתא. לא ידוע מי האב. הורי האם טבעו בטטואן. אחותה מתה מצריכת סמים. נותרו רק האם והבת. והאם עוטפת, ככל יכולתה, את בתה בצמר גפן. מרחיקה אותה מכל צרות ופגעים ואסונות, אמיתיים או מדומים. חיה במושב קטן ומבודד, לא רחוק מקיבוץ אחד שאליס גרה בו פעם, ועכשיו כבר לא, ולבה מלא על הקיבוצים והקיבוצניקים (על אדמות המריבה בין המושבים לקיבוצים, על ההרחקה, על החינוך; דהן קרליבך לא תחסוך מן הקורא/ת את דעתה בנדון, ואת הצד שהיא לוקחת).

מרחיקה אותה מכל מה שיכול לאיים. מכל מה שיכול להפריד ביניהן. מצאה תירוצים לצבא, כדי שלא תגויס, מנעה ממנה ללכת לאוניברסיטה, למרות מלגה שקבלה. סדרה לה עבודה בבית. ממש בבית – סוכנות הדואר המקומית. זו הפוגשת את הדואר-נע (באוטו האדום) ומקבלת מכתבים ומוסרת מכתבים.

מרחיקה אותה ממחזרים, כי גברים זה מסוכן, הם יכולים לגרום לכל מיני צרות ומכאובים. וצריך להזהר.

להמשיך לקרוא

Share

תגידי שאת אחת מהם – אוּאֶם אַקְפָּן

 וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  …

  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. "

(בראשית ו')

אחרי קריאת הספר הזה – זו התחושה שעלתה בי. צריך להרוס הכל ולהתחיל מחדש. רי-סטארט של האנושות. כי אי אפשר לראות ולהשאר אדישים, לדעת, לראות בטלוויזיה תחקיר של אמנון לוי, ולהמשיך לחיות כאילו זה לא נוגע בנו, זה רחוק, זה שם.

ושם זה אפריקה

באפריקה נערות בנות שתים עשרה ועשר עוסקות בזנות. כמו אחיותיו הגדולות של ג'יגָנָה, המספר ב"סעודת כריסמס". מַיישָה, האחות הגדולה, בת שתים-עשרה וכבר מנוסה עד מאד באיך צריך להתנהג ברחובות. הערב – ערב חג המולד – היא זו שתביא את סעודת חג המולד, שאריות שתאסוף מכל מיני מקומות, אחרי שתסיים לענג שלושה זרים לבנים וקוף (כן, גם הקוף כנראה ישותף ב"חגיגה") שאספו אותה ביגואר. יגואר!. מיישה היא המפרנסת העיקרית במשפחה, כי האב לא בדיוק מתפקד, והוא חייב כספים לכל מיני, ובדרך כלל שיכור, האם בעיקר יולדת ויולדת, ומיניקה ומסדרת תורנויות טיפול בתינוק. נָאימָה, בת העשר מקבלת כבר הדרכה ממיישה, שעוד מעט תיסע למקום אחר, אבל לפני כן, תספיק להביא עוד מעט כסף למימון בית הספר של ג'יגנה, המדים, הספרים. מיישה, שלא היה כסף לשלוח אותה לבית הספר, ומוכרת את גופה בן השתים-עשרה לגברים.

להמשיך לקרוא

Share

כשתגיע אלַי – רבקה סְטֶד

מירנדה היא ילדה ניו יורקית רגילה, בת לאם יחידנית, לומדת בבית הספר, וחוזרת כל יום עם סאל, שכן ובן לאם יחידנית אחרת. שתי האמהות חברות, שני הילדים חברים. טוב, בערך, לא לגמרי. סאל מתרחק קצת בזמן האחרון.

יום אחד כשמירנדה חזרה מבית הספר, מצאה את הבית פתוח. דבר לא נגנב אבל בזמן שאמה התרוצצה לבדוק שאכן לא נגנב דבר, ולהחליף מנעול, היא מוצאת פתק מוזר, ראשון בסדרת הפתקים המוזרים עוד יותר, שיגיעו בהמשך.

 

 

 

מ,

זה קשה. יותר קשה ממה שציפיתי, אפילו עם העזרה שלך. אבל התאמנתי וההכנות שלי מתקדמות יפה. אני מגיע להציל את החיים של החבר שלך אות החיים שלי.

אני מבקש שתי טובות:

הראשונה, את חייבת לכתוב לי מכתב.

השנייה, תזכרי בבקשה לציין את המקום של מפתח הבית שלך.

המסע קשה. אני לא אהיה עצמי כשאגיע אלייך.

(עמ' 67 – 68)

 

להמשיך לקרוא

Share

בגן חיות הטרף – אריק לארסון

"היו אלה אנשים מורכבים שפעלו בתקופה מורכבת, לפני שהמפלצת הכריזו על טבען האמיתי." (עמ' 16)

ויליאם דוד היה פרפסור להיסטוריה משיקגו, שביקש לו משרה נוחה שתאפשר לו להשלים את מה שהגדיר כמפעל חייו: כתיבת "עלייתו ונפילתו של הדרום הישן"; פרוייקט בן ארבעה כרכים, שדרש זמן רב, זמן שלא עמד לרשותו עקב דרישות המשרה. מינויו, על כן, לשגריר ארצות הברית בברלין, אמור היה לפנות לו זמן לכתיבה אקדמית, בצד חובותיו כדיפלומט.

אלא שהשנה היתה 1933, תחילתה של התקופה הנאצית בגרמניה. זמן פנוי ושלווה לא בדיוק חיכו לדוד בברלין.

דוד עבר לברלין עם רעייתו, בנו ובתו, והשתקע בבניין שהושכר לו בחלקו, במחיר "מציאה" על ידי משפחה יהודית שקיוותה כי המגורים בבניין אחד עם משפחת השגריר האמריקאי תגן עליהם במידה מסויימת מפני גחמות השלטון.

חשרת העבים של מה שעתיד להיות בשנים הבאות בגרמניה, החלה להעיב על היום-יום הגרמני, אך תחילה חשב דוד כי ישנה הגזמה מרובה בתיאורים ששמע מפי אחרים. גם התנהגות בריונית של לובשי המדים החומים, נשמעה כגוזמה, או תוּרצה כהתנהגות של השוליים שבשוליים.

להמשיך לקרוא

Share