ארכיון חודשי: מאי 2017

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון

לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.

בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.

נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה

אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.

ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.

וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.

להמשיך לקרוא

Share

ארבעה אבות – אמיר זיו

ארבעה גברים, שלוש נשים, במין היפוך מן הפיוט הידוע המושר, בלחנים שונים ובשפות שונות בסוף ליל הסדר, פיוט שנועד, בין השאר, להשאיר את הצעירים שלשולחן ליל הסדר ערים ומוכנים לשיר-חידון הזה, שבו עליהם לזכור בעל-פה כמה מונים בכל אחד מן הנזכרים בשלושה-עשר בתי הפיוט.

שלושה אבות, ארבע אמהות יש בפיוט. ארבעה אבות יש בספר. שלוש נשים. וקולן של אלה, בתחילה, מושתק.

האב הראשון – א' (אליהו) בוכמילר, שאנו פוגשים בו דרך חלופת המכתבים שלו עם מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה; עניין בנאלי ומוכר לכאורה לכולנו – הוספת מרפסת ללא רשיון בניה בדירה שמעליו, מתחילה את חלופת המכתבים הזו, בין בוכמילר, השכן, לבין ברוך דומיני, סגן מהנדס העיר.

שניהם, מסתבר, מאוהבים באותה האשה – קלרה. זו שבנתה את המרפסת ללא רשיון, זו ששבתה את לבו של בוכמילר כשהגיעה לבית, למרות שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, זו שסגן מהנדס העיר התאהב בה כשביקר בביתה לבדוק את חריגות הבניה, זו שגם בנו של בוכמילר התאהב בה, כך נראה, ומשום כך אינו מתגורר יותר עם אביו, ויש ביניהם נתק.

והכל הכל מתברר בקולם של שניים – בוכמילר ודומיני. קולה של קלרה אינו נשמע.

להמשיך לקרוא

Share

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה

דוח נטישה (זמנית לפחות)

כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.

ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.

וכאן זה בלט במיוחד.

לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.

אולי אשוב אליו, אולי לא.

איני יודעת.

בינתיים.

 

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום:  ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.

Como la Sombra que se a – Antonio Muñoz Molina

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

גיבור – אריק צ'רניאק

דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?

כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות  ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189),  את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.

לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).

גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשיך לקרוא

Share

בתולת הים – קמילה לקברג

השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.

ומה עושה ספר מתח לספר מתח טוב? קודם כל היפוך הדפים: כזה שהחיים עצמם מאד מפריעים לו, וכל מה שאת רוצה הוא להגיע הביתה, ולהתכרבל לך על הספה שבסלון עם הספר. כזה שאתה קורא במטה עד שנעצמות עיניך, ועוד קצת, עוד קצת, כי אי אפשר לעצור כך באמצע המשפט.

ומה עוד? שלא יהיה מובן מאליו, שלא יהיה ברור מי הרוצח/ת מן הרגע הראשון, או השני. שהעלילה תהיה מציאותית, שהגיבורים והגיבורות לא יהיו גיבורי על (כי אז זה ספר פנטזיה), וכל השאר בונוסים.

שלא נדע מי הרוצח ברגע הראשון או השני? ובכן, אני ידעתי מי הרוצח/ת בעמוד 293, רק כדי להבין שלא ייתכן שזה/זו הרוצח/ת בעמוד 356, והאמת מתחילה להתבהר רק בעמוד 399. ספר מתח טוב, ללא ספק.

להמשיך לקרוא

Share

קליפת אגוז – איאן מקיואן

אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.

אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.

או כך היא אומרת.

למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.

ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.

וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.

והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.

"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)

להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

13 סיבות – הרהורים לאחר צפייה בסדרת הטלוויזיה

קודם כל ולפני הכל – אם טרם קראתן/ם את הספר הזה, או טרם ראיתם את סדרת הטלוויזיה שנעשתה על-פיו, ואתן לא אוהבות / אתם לא אוהבים ספויילרים, אל תמשיכו לקרוא!

לפני כשלוש וחצי שנים קראתי את הספר המצוין הזה – 13 סיבות שכתב ג'יי אשר – והמלצתי עליו מאד, בעיקר לבנות ובני הנעורים, שהחיים נראים הרי גורל בגילם, ובכלל, אם קורא/ת אחד/ת יפקחו עיניים, יתבוננו סביב ואולי יימנעו ממעשים, או יעשו מעשים טובים אחרים, הרי שהספר הזה עשה את שלו.

ואז באה סדרת הטלוויזיה, ועל פי הפיד שלי בפייסבוק, ומדורי התרבות בעיתונות, היא עושה לא מעט באזז. מובן שצפיתי בסדרה וכמה מחשבות עלו בי בעקבות הצפייה הזו.

 

להמשיך לקרוא

Share

שִיבָה – יָא גֶ'סִי

בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

המוזיאון – שוק העבדים בלאגוש

להמשיך לקרוא

Share