ארכיון חודשי: אוקטובר 2017

רצח באוריינט אקספרס – אגתה כריסטי

קריאה בספר מתח, כשאת כבר יודעת מי הרוצח, יש בה בעייתיות מסוימת, כי חלק מהכיף בקריאת ספר כזה הוא לנסות לנחש לבד מי הרוצח (וכרגיל לטעות, ולהצדיק את הטעות בכך שלא כל העובדות היו לפניך, ולהנות מן הטעות). אם כך, ההנאה הזו נשללה ממני בקריאת הספר הזה.  לא משום שכבר קראתי אותו (איני זוכרת שעשיתי כן) אבל את הסרט ראיתי, ודווקא כאן נחרטו בזכרוני פרטי הפתרון.

אבל חוץ מן הידיעה מראש מהו סוף הסיפור, הרי שנהניתי הנאה מרובה מן הקריאה, מן התרגום המחודש לספרה של כריסטי (כנראה, לקראת יציאת גרסה מעודכנת של הסרט), ובכלל – קריאה של ספרים ישנים וטובים, תמיד יש בה הנאה לא מועטה, וכתביה של אגתה כריסטי תמיד היו אהובים עלי במיוחד. אולי משום שגיבוריה היו אנשים לא יפים במיוחד, לא צעירים במיוחד, ללא שרירים משורגים, לא גיבורי על, ובכל זאת הצליחו לפתור תעלומות מתעלומות שונות.

גיבור כזה הוא הרקול פוארו – בלש בלגי, נמוך למדי, בעל ראש ביצה ושפם מסולסל, המדבר במבטא צרפתי בולט, ופותר תעלומות בעזרת שכלו הפתלתל.

פוארו זה, עלה על הרכבת – האוריינט אקספרס (אין כבר רכבות שכאלה, הלוקחות את החפצים בכך על פני ארצות, עם קרון מסעדה, וקרונות שינה, ויש זמן להציץ בנופים..). וברכבת הזאת – מגוון של אנשים בגילים שונים ומלאומים שונים. ואיש אחד נרצח. דווקא כאשר הרכבת נקלעה למפולת שלגים והיה צורך להמתין לחילוץ.

פוארו נקרא על ידי אחד ממנהלי הרכבת, שלקח אף הוא חלק בנסיעה, לנסות לפתור את תעלומת הרצח, עוד לפני החילוץ ובוא המשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

הנשף – אנה הופ

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות.

עוד צריך/ה הקורא/ת להכיר מעט את המצב החברתי / כלכלי באנגליה של תחילת המאה העשרים ואת מקומם של העניים, תשושי הנפש, וכן כאלה שהוגדרו ככאלה, ושהושמו במוסדות בהם הורחקו מן החברה, ועליהם הופקדו רופאים ואחיות וסוהרים וסוהרות מסוגים שונים (למרות שלא כונו בשמות שכאלה, שכן, בתי המשוגעים לא היו בתי כלא, על-פי הגדרה לפחות, אם כי בהחלט היה דמיון לא מוּעט בין שני סוגי המוסדות).

למוסד שכזה – שרסטון – נשלחה אלה פיי. נערה צעירה שהתקוממה כנגד תנאי העבודה במפעל הטקסטיל בו עבדה, ובזעמה שברה שמשה. וזאת לדעת: מפעלי הטקסטיל היו בעצם סדנאות יזע, חסרי אוורור, מחניקים ורועשים, ושבירת שמשה יכולה להחשב, בימינו לפחות, התנהגות נסלחת, אם אי אפשר לפתוח חלון.

להמשיך לקרוא

Share

בני בולטימור – ז'ואל דיקר

"אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו.

הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10)

אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה.

את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד. נראה כאילו אותו מחסום ניצב בפני דיקר, אלא שהוא, במקום לפנות לחיים עצמם, כפי שפעל מרקוס גולדמן בספרו הראשון, בחר להנפיק את הספר הזה, שהוא קל כנוצה, שטוח כשולחן, עלילותיו מופרכות ובלתי נתפסות לעתים, ובכל זאת, הוא ממלא חמש מאות עמודים (ואת כולם קראתי.)

"לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו,. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

Lady Oracle – Margaret Atwood

ג'ואן פוסטר היתה פעם ילדה שמנה. שמנה מאד. קראו לה אז ג'ואן ד'לקורט, היא היתה פרי הריון לא לגמרי מתוכנן. משום כך גם היתה לא כל כך רצויה אצל אמה. האב נעלם למשך שנות המלחמה, בכל מיני תפקידים מיוחדים כאלה או אחרים וג'ואן נשארה עם האם, ילדה לא לגמרי רצויה. האב שחזר מן המלחמה הפך לרופא בבית החולים ומעמדו אפשר למשפחה הקטנה להתקדם במעמד הכלכלי, ולאם לקדם את מעמדה החברתי (או כך חשבה). רק הילדה נשארה מקור לאכזבה.

את תשומת הלב המירבית השיגה ג'ואן כאשר אכלה ועלתה עוד ועוד במשקל; הערות האם, וההתיחסות בכלל נגעו בעיקר לכך, ומשום כך אכלה עוד ועוד.

כל ילדותה, ונעוריה, הוכתבו ממשקלה וממידותיה:

I was quite fat by this time and all fat women look the same, they all look forty-two. Also, fat women are not more noticeable than thin women; they’re less noticeable, because people find them distressing and look away.” (Page 83)

All sorts of things had been happening behind my back, it appeared: treacheries and famines, diplomatic coups, ideological murders and doomed heroic exploits. Why had no one told me? They had, perhaps, but I hadn’t been listening. I had been worrying about my weight.” (Page 156)

“If Desdemona was fat who would care whether or not Othello strangled her?” (Page 51)

במסגרת המעמד החברתי שהאם בקשה לרכוש לעצמה, נשלחה ג'ואן לתנועת הצופות, ל"שבט" במקום ה"נחשב" יותר, אך המרוחק יותר ממקום מגוריה. כדי להגיע לשם התלוותה לשלוש נערות, מבוגרות מעט ממנה, שלא חדלו להציק לה ולהתעלל בה, בדרך שיכולה להזכיר לחובבות וחובבי אטווד את סיפורי הגיבורה ב"עין החתול"

להמשיך לקרוא

Share

חוצָה את הקו – נֶלָה לַרסֶן

השם, שם הספר, קצת מטעה; מטעה, משום שבתוך הספר, בתוך הסיפור, נעשה שימוש בתרגום המילולי של שם הספר – "עוברת". ויש לשימוש במילה הזו משמעות רבה. ה"עוברת" היא השחורה, או זו שיש לה שורשים שחורים, שאחד מהוריה, או מסביה שחור, אלא שצבע עורה אינו מסגיר זאת, והיא יכולה להחשב לבנה, או לכל היותר – ספרדיה או יווניה, אך בשום אופן לא שחורה (כל הנאמר נכון גם ללשון זכר, אלא שהספר עניינו נשים, בעיקר). והיותה של מישהי לא שחורה, יש לכך משמעות עמוקה עד מאד בארצות הברית של תחילת המאה העשרים, לאחר המלחמה הגדולה (מלחה"ע הראשונה), כאשר עדיין קיימת הפרדה (נפרד אך שווה) במדינות רבות ובערים רבות, וכן קיימים קודי התנהגות שונים בקרב מעמד הביניים, ואף-על-פי-כן שינויים מתחילים לחול, ורוחות חדשות מנשבות.

גיבורות הספר – איירין רדפילד, שדרך תודעתה מסופר כל הסיפור הזה, שחורה שצבעה בהיר דיו כדי ש"תעבור" במקומות בהם יש הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים:

"… אני לא מאמינה שאי-פעם אתחזה ללבנה אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. …" (עמ' 132).

להמשיך לקרוא

Share