ארכיון חודשי: דצמבר 2017

ארוחה בחורף – הוּבּר מנגָרֵלי

שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים".

אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא בחרו במלחמה הזאת, אולי הם לא בחרו בשלטון הזה, אבל הם מצייתים לפקודות, לשלטון. בלי באמת להרהר אחרי אותן פקודות והוראות.

והקורא/ת כבר יודע/ת, בדיעבד, את תוצאות אותה מלחמה, ואת מחירה.

ואנחנו כאן נושאים את מורשתה כמעט ב-ד.נ.א. שלנו.

ובכן – שלושה חיילים, גרמנים, כבר לא צעירים לגמרי, לא בני 18 נלהבים אלי קרב, אלא מילואימניקים, שיש להם חיים מלאים שם בבית. ותיאוריהם, דרך זרם התודעה של המספר, הופכים אותם מ"סתם" חיילים גרמניים לבני אדם.

יום אחד בחייהם, יום אחד ממנו יכול/ה הקורא/ת להסיק ולהבין משהו מחייהם האזרחיים, מדאגותיהם, ומטיב שירותם הצבאי.

פולין. מחנה נידח. כנראה מחנה ריכוז מסוג מסוים, שבו רוצחים ביריה, מדי יום, יהודים המגיעים אליו, מגורשים מכל מיני מקומות.

להמשיך לקרוא

Share

פאני וגבריאל – נאוה סמל

"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך: להמשיך לקרוא

Share

העשב – קלוד סימון

"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת,  נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)

 הזמן – הווה; בחדר האחד שוכבת על ערש דווי מארי. בחדר השני סאבין ופייר, בעלה, אחיה הצעיר (בהרבה) של מארי; פעם היתה אחות נוספת, אוז'ני, מבוגרת יותר. אך היא כבר מתה. שתי האחיות וויתרו על חייהן, מעולם לא נישאו, לא ילדו ילדים, לא אהבו. תמיד חיו יחד, הטליאו בגדיהן כדי לחסוך בהוצאות. בכלל חסכו בהוצאות כדי שפייר, האח הקטן, שעכשיו הוא כבר לגמרי לא צעיר, יזכה להשכלה, שתפתח לו את הדרך לחיים טובים יותר מזה של אביהם, שהיה איכר אנלפבית. סאבין, אשה לא צעירה אף היא, שותה לא מעט ומלהגת לא מעט גם כן, אף אם אין איש מקשיב, מתנה באזני פייר את טענותיה בדבר בגידותיו האמיתיות או המדומות, ואין היא שועה לנסיונותיו לענות לה. ובחדר השלישי – לואיז, כלתם של סאבין ופייר, אשת בנם ז'ורז'. ז'ורז' שבחר לחזור להיות אכר, כושל למדי, יש לציין, ז'ורז' שהיא, לואיז, תוהה אם עליה להשאר עימו או לברוח עם מאהבה, משום שהקיום הזה, במקום הזה, מעיק עליה.

להמשיך לקרוא

Share