דו"ח נטישה ספר מתח טוב ראוי, קודם כל, שיהיה מותח. שלא ארצה להניח מהיד, שאבקש לסיים כל עיסוק אחר שאינו הספר, כדי שאוכל לשוב ולהתכרבל בין דפיו, עד לפתרון התעלומה. "סטוקר" אינו ספר כזה. נשים נרצחות באכזריות בביתן, כשקודם לכל רצח מתקבל סרטון במשטרה, ובו צילום של הנרצחת לעתיד, בביתה, מבצרה. עם קבלת הסרטון השני, […]
אנחת הרווחה הכללית נשמעה היום (27 בדצמבר, 2017) מקצה הארץ עד קצה: לא תהיה שביתה כללית במוסדות החינוך. לא צריך לחפש פתרון קסם לילדים, לא צריך "לגרור" אותם לעבודה, או לגייס איזה סבא או סבתא, או אפילו לקחת יום חופש כדי לבלותו עם הילדים שהמוסד החינוכי שלהם נסגר לפתע. אבל אלה ילדים "רגילים". תארו לכם […]
"…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו "אנחנו". "אנחנו" הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …" (עמ' 174) "כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. […]
שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור. הוא: ג׳ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר […]
שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים". אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא […]
"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428) פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה […]