ארכיון חודשי: ינואר 2018

הירחים של יופיטר – אליס מנרו

"עכשיו אינני מאמינה עוד שסודות של אנשים הם מוגדרים ונוחים להיאמר, או שרגשותיהם מפותחים דיים וקלים לזיהוי. אני לא מאמינה בזה. עכשיו אני יכולה רק לומר שאחיותיו של אבי קירצפו את הרצפות בחומר חיטוי, הן אלמו אלומות וחלבו את הפרות ביד. … בנות הדודות של אמי התנהגו בדרך אחרת; הן התלבשו יפה וצילמו זו את זו; הן טיילו בעולם. לא משנה איך התנהגו, הן כולן מתת. אני נושאת בתוכי משהו מהן. .." (עמ' 47)

מה נשאר אתנו מילדותנו, כשבגרנו, אם הבית שחיינו בו כבר לא קיים, או נמכר לאנשים אחרים, אם הסביבה כולה שינתה פניה? מה נשאר לנו ממשפחתנו, אחרי שכל "המבוגרים" של פעם הלכו לעולמם? רק זכרונות. לעתים יהיה זה קרוב או קרובת משפחה, שפעם, כשהיינו ילדים, הקסימו אותנו בכל מיני דרכים – בלבוש אקסצנטרי במיוחד, במשחקים ששיחקו איתנו, בהתנהגות שכשבגרנו כבר נראתה לנו קצת ילדותית, או המונית. עד שלעתים התנשאנו מעליהם, כאילו היו פחות טובים מאיתנו. כזוהי, קצת המספרת ב"צ'אדֶלים ופלֶמינגים" הסיפור הראשון, בספר, המחולקת למשפחת האם – הצ'אדלים – ומשפחת האב – הפלמינגים. עם משפחת האב, אחיותיו שמעולם לא עזבו את החווה, כמעט לא היה קשר, למרות שחיו קרוב מאד, משום שלא היו ממש ניידות. בנות הדוד של האם, שהיו כאחיותיה כמעט, דווקא נהגו לבקר, ונחשבו כ"מי שעשו משהו בחיים".

להמשיך לקרוא

Share

נקודת שבירה – סי-ג'יי בוקס

כמה רשויות לשמירת החוק והסדר יש מסביבנו? ישנה המשטרה, והצבא, ומשמר הגבול. יש שב"כ והמוסד, ויש גם רשויות מצומצות יותר, כמו עיריות, רשות המיסים, המשרד להגנת הסביבה, ובוודאי יש עוד. לכל רשות כזו יש חיילים משלה או פקחים משלה, שלעתים משלבים זרועות בפעולות מסוימות, ולעתים נלחמים זה בזה על סמכויות, ובדרך יכולים "לדרוך" על האזרח, רק משום שאתרע מזלו להיקלע ביניהם. ושערו בנפשכם, את מספר הרשויות בארצות הברית.

ג'ו פּיקֶט, פקח ציד בוויומינג, גר בעיירה קטנה שבה כולם בערך מכירים את כולם. כולם עובדים קשה ומקווים להצליח לשלוח את ילדיהם לקולג' ולא ליפול למעגל העוני. משרה ממשלתית אולי אינה משאת נפש, אבל יש בה פרנסה מסוימת. במסגרת תפקידו הוא עוסק בניהול משאבי טבע, יחסים עם בעלי קרקעות וקהילה ואכיפת החוק. בעצם, אכיפת החוק גוזלת את מירב זמנו. אכיפת החוק בענייני ציד, כמובן.

שני סוכנים מיוחדים ברשות להגנת הסביבה שהגיעו משום מה לעיירה בה מתגורר ג'ו פיקֶט, נעלמו, ונראה כי נורו ונקברו בחלקה שיועדה לבניית בית. החלקה שייכת לבּוּץ' רובֶּרסון.  החקירה מתחילה להתנהל על ידי השריף המקומי, שנעזר, בתחילה לפחות בפיקט, אלא שמהר מאד מגיעים סוכני האף. בי. איי., מושל המדינה, המנהל האזורי של הרשות להגנת הסביבה יחד עם סוכנים נוספים:

להמשיך לקרוא

Share

ארץ קטנה – גָאֵל פָיי

"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?'

'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.'

'אז… הם לא מדברים אותה שפה?'

'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.'

'אז הם לא מאמינים באותו אל?'

'הם כן מאמינים באותו אל.'

אז.. אז למה הם נלחמים?'

'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8)

מה אנחנו יודעים על אפריקה? מה אנחנו יודעים על רואנדה? מה אנחנו יודעים על בורונדי? מה שלמדנו בשיעורי הגאוגרפיה נשכח ברובו. המורים להיסטוריה לא הקדישו יותר מדי זמן ליבשת השחורה, אלא בהקשרים של אירופה ואמריקה, כי כך הכתיבו ספרי הלימוד. אפריקה היתה (ועודנה?) החצר האחורית של העולם המערבי. ההיסטוריה שלה קרובה, קרובה מאד, לעתים נכתבת בזמן הווה. אנחנו קוראות את ההיסטוריה של אפריקה בעיתונים.

זהו סיפור התבגרותו של נער אחד, בן תערובת. אביו צרפתי שהגיע לרואנדה ונישא לאמו, בת המקום משבט הטוטסי, ובגבור המתח הפנימי בין הוטו לטוטסי, גלו מארצם אל הארץ השכנה – בורונדי, ועברו להתגורר בשכונה של זרים ודיפלומטים.

בבורונדי היו זרים, אבל לא לגמרי. אבל הגעגועים היו תמיד אל המולדת, אל רואנדה.

להמשיך לקרוא

Share

השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן

מיד כשיצא הספר הזה לאור, ומסע יחסי הציבור שנילווה אליו (כזה שבהחלט הסב אליו תשומת לב), התמקדו רבים ובעיקר רבות בעניין של תלונת שווא; ליתר דיוק – תלונת שווא בעבירת מין. כה מוצלחת היתה ההתמקדות הזו בנושא תלונת השווא, עד שרבות וטובות הכריזו שידירו ידיהן ועיניהן מן הספר, ה"נותן עוד כלי נשק בידה של הפטריארכיה" (כך טענו). ולי, כך נראה, נושא הספר אינו דווקא תלונת השווא, אלא השימוש בשקרים, השקרים ככלי  למוביליות מסוימת, לשינוי חברתי, למיצוי כישורים חבויים, שקרים שאינם נובעים מרוע או זדון. שקרים שמשרתים איזושהי מטרה. שקרים שקורים, מבלי להתכוון, ואיך יוצאים מהם, אם בכלל. שקרים בכלל, לא רק תלונת השווא שזכתה לכל כך הרבה כותרות, בספר ומחוצה לו. וגם, סיפורה של נערה מתבגרת אחת, בתוך הקונטקסט הכמעט בלתי אפשרי של היות בת-עשרה, בזמנים שכאלה, והשקרים, השקרים משמשים רקע לסיפורה של אותה נערה.

"חתולי רחוב נעמדים על רגליהם ימים ספורים לאחר צאתם מהרחם. סייחים מצליחים להתרומם כשעה לאחר ההמלטה. רק גורי האדם, איטיים שכמותם, חודשים רבים יחלפו בטרם יעמדו בכוחות עצמם. כנגד האיטיות הזו של הוולד האנושי עומדת רק המהירות המדהימה של הסיפור האנושי: הביא אדם לעולם סיפור, ובפרט סיפור שבו ניחוח סקנדל, מיד ייעמד זה על רגליו. …" (עמ' 31)

להמשיך לקרוא

Share

נדנדת חבלי הכביסה – אחמד דני רמדאן

"לעתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו." (*)

"סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי." (*)

בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. בסופו של דבר, אם "נפשיט" ממנו את הרקע, את ההיסטוריה הפרטית של המספר, בסוף מה שנשאר הוא סיפור אהבה.

סיפור אהבה בתוך תאטרון כורסא או חדר, שכל הסיפור כולו, כמעט, מתרחש במקום אחד; ביתם של הנאהבים.

שלוש דמוית נאספו אל תוך החדר – המספר: חַכַּוַואתי, אהובו והמוות, המוות המחכה, המוות המלווה אותו, את המספר בכל אשר יימצא. והמספר מנסה לעכב את המוות מלקחת את אהובו, כמו שחרזאדה שדחתה את מותה כאשר סיפרה סיפורים. והמוות מסכים לחכות. בינתיים.

"נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע." (*)

וזה הסיפור הראשון – הילד שנולד לאם שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, ולאב שמתישהו חדלה אהבתו לאמו, והוא הפך לנעדר נוכח. ולפני שהפך לכזה, היתה שם אהבה גדולה, ובית יפה, ונדנדה שארג לה מחבלי כביסה, ובו היו יושבים, האם ובנה, ומביטים על דמשק שפעם היתה יפה, ופעם לא היתה בה מלחמה בין אזרחיה תומכי השלטון למתנגדיו.

להמשיך לקרוא

Share

נעורים ללא אל – אדן פון הורבאט

"העובדה שהפרחחים האלה מתנגדים לכל מה שקדוש לי אינה גרועה כל כך. גרועה ממנה היא הדרך שבה הם מתנגדים לכך, כלומר: בלי להכיר את הדבר שהם מתנגדים לו. אך גרועה מכול היא העובדה שהם כלל לא מעוניינים להכיר אותו!" (עמ' 20)

דומה שהציטוט לעיל יכול להתאים גם לזמנים מאוחרים יותר מזמן הספר הזה (שאנו יודעות ויודעים מתי נכתב, ולאיזו תקופה מתייחס) וגם למקומות אחרים (גם כאן אנו יודעות ויודעים, אף אם אין הדבר מצוין במפורש בספר, באיזה מקום מתרחשים האירועים); ואף-על-פי-כן, הידיעה המוקדמת של מקום וזמן תוחמת ומכוונת את הקורא/ת במידה מסויימת.

כי נערים הם נערים, ואפשר לכוון את ידיעתם ולעשות אינדוקטרינציה למחשבתם באמצעים פשוטים למדי, בדרך כלל. ואם נוסיף לכך את המקום והזמן הנכונים, כאשר האינדוקטרינציה מכוונת לכל, מבוגרים כנערים, והדיבור פשוט, ישיר, ב(מה שנקרא כיום) סאונד-בייטס, מסרים חד ערכיים, שכל ויכוח עמם מחייב הרחבה והעמקה, כי אז נוכל להשיג חיילים בשירות המסר, והמפלגה והדוגמה (והמדינה, כמובן).

להמשיך לקרוא

Share

לווייתנים שרים בעמק – רונה שפריר

"לפעמים, במיוחד בקצות היום במיוחד בסתיו, בית ראשונים הוא המקום היפה בעולם. זהרורים של אור מגיחים בין הברושים, שלוחות אחרונות של שמש מלטפות את האנשים הלוקטים את שאריות יומם אל סף הבית.

לפעמים, במיוחד בעתים שכאלה, הדממה בוקעת לה מבעד לעולם ומנקה את כולו.

וחברי בית ראשונים חותכים בצל ועגבנייה לארוחת הערב או מקריאים סיפור לילד או נועלים נעלי ספורט לקראת צעידת הערב. ותקווה לא מובנת עולה בלבם, כמו פרח ענק שלרגע נפתח, לרגע מבטיח." (עמ' 302)

בסוף הספר, בפרק ה"תודות" כותבת רונה שפריר כי הספר עוסק בחיים שבין לבין: בין החיים לבין המוות. גם בכיתוב על הכריכה האחורית נאמר כי הספר הוא "מסע אל קו התפר שבין החיים למוות", ואני קראתי בספר הזה דברים אחרים לגמרי; אכן היו בו ענייני החיים-המתים, אלה חסרי ההכרה הנמצאים על סף מותם ומחוברים למכונות המחזיקות אותם בחיים, אלה שאין להם מכאובים ואין להם מחשבות (כך אנו מקווים), אבל עדיין יש להם סימני חיים. אבל העיקר, העיקר בעיני היה סיפורו של הקיבוץ, או, אולי, סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה. כי ככה זה, קיבוצניקיות וקיבוצניקים לשעבר, מזקקים את "הקיבוץ" מתוך כל סיפור ש"הקיבוץ" הוא המסגרת שלו.

להמשיך לקרוא

Share

בתו של מלך הביצה – קארן דיון

"בילדותי לא חשבתי שמשהו לא כשורה במשפחה שלי. ככה זה אצל ילדים בדרך כלל. יהא מצבם אשר יהא, הם מתרגלים אליו. בנות להורים מתעללים מסתבכות בבגרותן עם גברים מתעללים כי לזה הן רגילות,  וזה מה שמוכר וטבעי להן, גם אם הן סולדות מנסביבות ילדותן.

אבל אני אהבתי את חיי בביצה והייתי הרוסה כשהם התפוררו. …" (עמ' 49)

אבל לא היה שום דבר רגיל או מוכר בחייה של הלנה פֵּלֶטְיֶה. עד גיל 12 כל מי שהכירה היו אביה ואמה. כל מה שהכירה על העולם שסביבה היה תוצאה של החינוך והלימוד של אביה: איך לצוד, איך לשרוד, איך לעקוב, איך לירות, איך לפשוט עורן של חיות. כל מה שהכירה על העולם בכלל היה מתוך גליונות ישנים מאד של נשיונל ג'אוגרפיק, שעותקים מהם נמצאו בבקתה בה גרו. משפחה גרעינית מבודדת מכל העולם.

מה שהלנה לא ידעה הוא שאביה חטף את אמה כשהיתה בת ארבע-עשרה, והחזיק אותה מבודדת מן העולם בבקתה בה חיו.

אבל כל אלה היו בעבר.

בהווה, הלנה שינתה את שמה, ניסתה לשים את עברה מאחוריה, אם כי לעתים הפגינה התנהגות לא כל כך מקובלת בקרב אנשי העולם ה"תרבותי", הציוויליזציה, אליה הגיעה.

להמשיך לקרוא

Share