ארכיון חודשי: פברואר 2018

שנה של מחשבות מופלאות – ג'ואן דידיון

"לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב- 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו-יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה, קווינטנה, שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ..  . מה שנראה כשפעת דצמבר שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, …" (עמ' 10)

ג'ון דידיון היתה נשואה לג'ון גרגורי דאן ארבעים שנה. במהלך ארבעים השנים הללו, למעט תקופות קצרות מאד לא נפרדו. שניהם כתבו ועבדו בביתם, כל אחד בחדר העבודה שלו / שלה, והעבירו אחד לשניה לסקירה ולחוות דעת. יחד כתבו מספר תסריטים ועבדו על פרוייקטים נוספים. מין סימביוזה מופלאה בין שני אנשים שהמלה הכתובה היא לחם חוקם, ויש להם זה את זו, ויש להם ילדה משותפת, וחברים וחיים מלאי עניין, ופתאום הכל מתהפך. הכל נפסק בבת אחת.

"את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים." (עמ' 56 ובעוד מקומות לאורך הספר.)

להמשיך לקרוא

Share

כיבוי אורות – מור אופק

".. ועכשיו נעמי קוראת לי 'אבא' באמצע הלילה.'

'ומה אתה עושה?'

'לא יודע. מביא לה מים, מכסה אותה. מוזר, גם אני הייתי פעם ילד.'

'כן.'

'ומי בדיוק בא אלי באמצע הלילה?' (*)

הלינה המשותפת החלה מתוך אילוץ, המבנים שהוקמו בקיבוצים ניתנו קודם כל לילדים (ההורים התגוררו במבנים ארעיים, ורק לאחר מכן התפתחה האידאולוגיה, ונצמדו רעיונות חינוכיים אלה או אחרים, על חשיבות החינוך המשותף, ועל כך שהילדים אינם של הוריהם אלא של הקיבוץ, ושההורים אינם בהכרח המחנכים הכי טובים לילדיהם, על כן יוקצו להם, לילדים, אנשי חינוך שיוכשרו במיוחד.

וכך גדלו רבים מאתנו. היינו בבתי ילדים, טופלנו על ידי מטפלות שהוכשרו במיוחד. בכל יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים, הלכנו, כל אחד ואחת, לחדר ההורים (כי להורים היה רק חדר, לא דירה, ובעצם לא באמת היה שם מקום לילדים). בשעה שבע או שמונה, חזרנו ל"השכבה" בבית הילדים, ארבעה ילדים בחדר, ואחרי סיפור-של-לפני-השינה נשארנו רק הילדים. ארבעה בחדר.

להמשיך לקרוא

Share

שמונה הרים – פאולו קונייטי

"היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג." (עמ' 7)

כמו ב-"נחלה" של רוזינה ליפי, כמו ב-"יערות אפלים" של קורינה ביי, לסיפור בספר אין הרבה משמעות; אלא רק, ובעיקר, למסגרת, לנוף, לטבע, לסביבה, ולמה שקורה בתוכם. ההרים, השלג, היובלים, הבקעים, השבילים, הבקתות הנטושות ואלה שעדיין לא, כל אלה – הם הם הסיפור עצמו.

פייטרו, המספר, בן יחיד לשני הוריו, שהיגרו מן הכפר אל העיר, ולא כל כך מצאו שם מנוחה, אבל החיים והעבודה הכריחו אותם לשהות שם, לכן קבעו להם מקום חופשה קבוע בכפר אחד, די נידח, גרָנָה שבאזור פידמונט, בה שכרו בית מדי שנה, והיו שוהים בו, האם והבן כל הקיץ, והאב חלק מן הזמן ובסופי השבוע.

".. הוא היה רגשני, סמכותי ולא סובלני, והיא הייתה חזקה, רגועה ומכילה. הדרך הבטוחה הייתה לגלם תמיד את אותו תפקיד בידיעה שהצד האחר יגלם את תפקידו: לא היו ביניהם ויכוחים אמיתיים, אלא רק דקלומים שסופם היה תמיד ידוע מראש, ואני הייתי כלוא עימם באותו כלוב. .." (עמ' 68 – 69)

להמשיך לקרוא

Share

איש הפח – ליעד שהם (תיק נוער 2)

לפני כך וכך שנים, כשיצא לאור התרגום של הספר הראשון בסדרת "שר הטבעות", כאשר בסוף הספר התברר כי הוא רק הראשון בטרילוגיה, התאכזבתי עד מאד. כי היה צריך לחכות עד שיתורגמו הספרים הבאים בסדרה. וכשסוף סוף יצא החלק השני, אחרי לא מעט זמן, חזרתי לקרוא את החלק הראשון, כדי להזכר על מה בדיוק מדובר, וכשיצא החלק השלישי, קראתי שוב את החלקים הראשונים (ואחר כך קראתי מחדש את כל השלושה). דבר דומה קרה לי עם טרילוגית  "משחקי הרעב", כאשר עם צאת התרגום לחלק השלישי, שבתי וקראתי את שני הראשונים, כדי להזכר מיהו מי בספר, מי בטובים, מי ברעים ומה תפקידם של כל אחד ואחת.

כשגמרתי לקרוא את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" – "סיכון כפול", שבו אמנם נפתרה, פחות או יותר התעלומה, אלא שאז פתאום התברר לי כי זהו רק חלק ראשון בטרילוגיה, הופתעתי מעט והתאכזבתי מעט; אחרי הכל, יכולה הייתי לחכות עד צאת כל הטרילוגיה לאור, ולקרוא את כולה ברצף.

מצד שני, התעלומה שבבסיסו של הספר נפתרה ועל-כן אפשר היה להניח לכך, או לא; לחכות ולקרוא את הבא בתור, לכשייכתב ויצא, וכך עשיתי.

הספר השני בסדרה "איש הפח" נפתח בהמשך ישיר לספר הראשון, ומי שלא קראו כלל, מוטב לו שיקרא, וגם מי שקרא כבר, כמוני, מוטב לו שיקרא, או שמא – מוטב לסופר להוסיף איזה מבוא לספר ובו תקציר הארועים שקדמו לו, וארעו בספר הראשון, אחרת מלוּוה הקריאה, לפחות בתחילת הספר בנסיון נואש להיזכר מיהו מי, ומה היה תפקידו המדויק בספר הקודם.

להמשיך לקרוא

Share

אחותו של צייד המכשפות – בת' אנדרדאון

רומן הסטורי יש לו כמה דרכים להיכתב; יכול/ה הסופר/ת לקחת דמות אמיתית, שהתיעוד בגינה מועט, ו"למלא" את החסר בידע שלנו אודותיה, בבדיון מוחלט (אך הגיוני). כך למשל נהגה מרגרט אטווד ב"לטענת גרייס", או אנה אנקוויסט ב"השיבה הביתה". אפשר גם לכתוב על אנשים בדיוניים המסתובבים בקרבתם של אנשים אמיתיים וידועים, שספרי ההסטוריה מלאים בהם, כמו שעשה קן פולט ב"עמוד האש", ואז ההסטוריה מהווה רקע לסיפור עצמו. אפשר גם לברוא דמויות בדיוניות ו"לעטוף" אותן בתקופה הסטורית, ודרך חייהן לתאר את אורח החיים באותה תקופה, כמו שעשתה אמה דונהיו ב"הפלא של אנה". דומה כי בת' אנדרדאון עשתה משהו שבין האופציה הראשונה לאחרונה – בחירת דמות אמיתית ו"עטיפתה" בדמויות נוספות ובסיפור עצמו.

"…(מת'יו) הופקינס, שכינה עצמו ה- Witchfinder General, והיה אחראי למשפטי המכשפות הקטלניים ביותר באנגליה בשנים 1644 – 1647, שבהם קיפחו את חייהם כמאה בני אדם. …"(בתוך: אחרית דבר מאת ד"ר שי פררו*)

להמשיך לקרוא

Share