ארכיון חודשי: מרץ 2018

להתראות עכו – עלא חליחל

חמישים וארבעה ימים צרו גדודי צבא בפיקודו של נפוליאון על עכו, חמישים וארבעה ימים והעיר לא נפלה. עד היום מעוטרת חומתה של העיר בתותחים, זכר לתבוסתו של נפוליאון. זכר לנצחונה של העיר. העיר שעצרה את מסעו של קיסר צרפת לכיבוש הממלכה העות'מאנית, או חלקים ממנה.

על חמישים וארבעה הימים האלה כתב עלא חליחל בספרו זה; על כל שהתרחש בעיר, על המצור, על הפחדים, על האנשים, על המנהיג – אחמד פאשה, המכונה: אל-ג'זאר, הקצב, על שום אכזריותו ונטיתו להטיל מומים באויביו האמיתיים והמדומים. ועל יועצו היהודי – חיים פרחי, שפעם, כדי ללמד אותו לקח, או משום שנדמה היה שפגע בכבודו, או כדי שידע מה מקומו, נקר אחת מעיניו, וקטם את קצה אפו, וקצץ אחת מאוזניו. ופרחי נשאר אחר כך יועצו הקרוב ואיש סודו, והממונה על הכספים. ועל אנטואן דה פיליפו, קצין תותחנים צרפתי, בן אצולה מלוכני, ידיד נעורים של נפוליאון, שברח מצרפת משום שהתנגד לנפוליאון, בן דלת העם שמינה עצמו לקיסר, והצטרף לאנגלים, אויביה של צרפת ושל נפוליאון, ומוּנה לסייע לאל ג'זאר בהגנה על העיר מפני המתקפה המתוכננת של נפוליאון.

דרך סיפור המצור על העיר מתוודע/ת הקורא/ת להלך הרוחות בתוכה, לפחד מפני השליט, יחד עם האהבה הגדולה אליו, אהבה המוּנעת הן מאותו הפחד, הפחד מן האכזריות, הפחד מן השרירות, שרירות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכינוס כל מפקדי הצבא הבכירים ביותר, והוקעה אקראית של כמה מהם כבוגדים שיוּצאוּ להורג; מן ההחלטות הפזיזות, מן השגעון המיוחס לו לעתים, והן מתוך הידיעה שהוא בונה העיר אחרי דאהר אל-עומר, והידיעה כי הוא המגן היחיד בפני הלא נודע שבחילופי השלטון לוּ יעלה בידו של נפוליאון לכבוש את העיר.

להמשיך לקרוא

Share

מסע הפיל – ז'וּזֶה סאראמאגוּ

"… בסופו של דבר יש להודות כי ההיסטוריה אינה רק סלקטיבית, אלא היא גם מַפלה, היא מלקטת מן החיים מה שמעניין אותה בתור חומר שמקובל בחברה כהיסטורי, ומתעלמת מכל השאר, דווקא במקום שאולי היה יכול להימצא ההסבר האמיתי של העובדות, של הדברים, של המציאות הארורה. באמת אומַר לכם, באמת אני אומֵר לכם,שכדאי יותר לחבר רומאנים, לכתוב בִּדיון, להיות בדאי.  או מאמן פילים… " (עמ' 189)

כן, כזה הוא סאראמאגו, לעתים. לוקח סיפור אמיתי מן ההיסטוריה, או מיתוס או אמונה, והופך אותם לסיפור מרתק, סיפור שיש בו עלילה, שיש בו מחשבותיהן ורגשותיהן של הנפשות הפועלות, גם אם אין לכך כל סימוכין בשום מקום אחר, סיפור שאפשר לכלול בו ביקורת חברתית על מוסדות השלטון והמלוכה, ועל מוסדות הדת, ובסופו של דבר – יש בפני הקורא/ת סיפור שהוא כולו משובב נפש. כי ככה זה סאראמאגו.

הסיפור האמיתי, כפי שמופיע על הכריכה האחורית של הספר: "מסעו של הפיל הוא עובדה היסטורית. דוֹן זוּאַוּ השלישי, מלך פורטוגל, ואשתו האוסטרית דונה קתרינה, העניקו פיל כמתנת נישואין לבן-הדוד הארכידוכס (הקיסר בעתיד) מקסימיליאן, אחרי שהחיה הענקית הנדירה, שאיש לא ראה כמותה באירופה באותה עת, כבר נמאסה עליהם." או, בהרחבה, במאמר של מרים רינגל ב"הארץ": "מקורות שונים מספרים את הסיפור בווריאציות קלות. סיפור אחד מספר שכדי להקל על בדידותו של נכדם בן החמש, הנסיך קרלוס מספרד, המלך ז'ואו השלישי מפורטוגל ואשתו, קטרינה מאוסטריה, שלחו לו פיל שיוכל לשחק אתו. החיה הצעירה נולדה ב-1539 וכנראה שהתה בשבי האורוות המלכותיות בציילון. הפיל נשלח כמתנה כדי לאשר מחדש ברית פוליטית שנערכה עם המלכים הפורטוגלים ב-1542. פמליה שכללה את הפיל, שניים משלישי המלך, שני מאמני פילים וגביר מבית המלוכה, החלה מעט אחרי 22 באוקטובר 1549 במסע רגלי מליסבון לעבר ספרד, היכן שהנסיך הקטן התגורר. הפיל עורר תדהמה רבה בחצר המלוכה הספרדית. אנשי החצר היו אובדי עצות, הם לא ידעו היכן לשכן אותו ואיך לטפל בו. הטיפול בו עלה ממון רב ובעיה נוספת היתה הקור ששרר בצפון קסטיליה. שומר הנסיך הציע להעביר את הפיל דרומה לאזורים חמים יותר. אבל במקום להעבירו דרומה הוחלט לשלוח את הפיל לדודתו של הנסיך, מריה מאוסטריה, שהתחתנה לא מכבר עם בן דודה מבית הבסבורג, הקיסר העתידי מקסימיליאן השני. שניהם שבו לווינה עם שני ילדיהם הקטנים לאחר ששימשו מושלים בספרד בין השנים 1548-1551".

להמשיך לקרוא

Share

בחזרה מעמק רפאים – חיים באר

לאורך כל הספר הזה תהיתי מה היה קורה אילו הייתי צפרדע בבִּיצה הספרותית המקומית, אילו הכרתי מקרוב את הנפשות הפועלות בה, מי נגד מי, מי בעד מי, מי נמצא/ת באיזה מחנה.. והלא כל כך הרבה שנים אני מסתובבת בשולי-השוליים, נפגשת עם הוצאות הספרים, עם אנשי ונשות יחסי הציבור, עם סופרים וסופרות, מכירה את האנשים הנכונים. אבל אף פעם לא הכרתי את מאחורי הקלעים, אלא אם כן קראתי איזו כתבה באיזה מוסף ספרותי, אף פעם לא הסתופפתי במכוני המחקר, באוניברסיטאות בחוגים לספרות עברית או כללית .. אבל אילו הייתי חלק מן העולם הזה, חלק אינטגרלי, כי אז הייתי אולי יודעת מיהן הדמויות המסומנות בספר הזה – "בחזרה מעמק רפאים", הייתי יכולה לחייך לעצמי חיוך קטן של ידיעה אישית, כמו למשל, כאשר מוזכרת המכירה של ארכיונו של יהודה עמיחי, או התערוכה העוסקת בישו במוזיאון ישראל בירושלים, תערוכה שביקרתי בה בדצמבר 2016, והמוזכרת בספר:

"עליתו אליה בשליחותו של אחד מחבריי, אוצר באחד מחשובי המוזיאונים לאמנות, שאצר תערוכה ושמה "צלם בהיכל" – על ייצוג ישו והצליבה באמנות הישראלית, ובה, בין השאר, יצירותיהם של ראובן רובין, יוסל בֶּרגנֶר, יגאל תומרקין ועדי נס. …" (עמ' 78)

להמשיך לקרוא

Share

קווי מתאר – רייצ'ל קאסק

אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית.

".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו, וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. .." (עמ' 11)

לידה במטוס יושב איש אחד, יווני, ששב לאתונה ממסעותיו, וכדרך אנשים הנקלעים יחדיו לחלל הסגור של מטוס, ושהם זרים זה לזו, שמעולם לא נפגשו, ויש להניח שלא ייפגשו בעתיד, מתפתחת ביניהם שיחה שיש בה יותר מאשר חילופין של דברי נימוסין, אלא עניינים שכל אחד נושא בלבו. משום הזרות, משום שלא ייפגשו שוב, ככל הנראה.

"אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס היתה 'איך לכתוב'. …" (עמ' 15)

"…המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. .." (עמ' 5)

הסופרת והמספרת (לנו, קהל הקוראים) יותר מקשיבה מאשר מדברת, או כך, לפחות, היא בוחרת לדווח, לנו הקוראות והקוראים. דרך עיניה אנו מתוודעים לשכן הזה, לסיפורי אהבותיו, נישואיו (היו לו יותר מאחד), ילדיו, משפחתו, הונו שהיה, והונו הנוכחי. ומשום שהיא יודעת לספר סיפור, הרי שדרך עיניה אפשר ממש לראות איך הוא נראה ונשמע, ובכלל התרשמותה הכללית ממנו.

להמשיך לקרוא

Share

זו אני, איווה – גלית דהן-קרליבך

התוכנית לכתיבה יצירתית, הידועה יותר כ"סדנת הסופרים של איווה ", באוניברסיטת איווה שבאיווה סיטי, איווה, היא תוכנית  אקדמית לכתיבה ברמה הגבוהה ביותר בארצות הברית. התוכנית הינה לתואר שני, ובין בוגריה ניתן למצוא סופרים וסופרות רבים, זוכי פרסים יוקרתיים, מרצים מבוקשים ועוד.

בנוסף לתוכנית האקדמית, מקיימת האוניברסיטה סדנת כתיבה בינלאומית בכל קיץ, אליה מוזמנים סופרים וסופרות, משוררים ומחזאים נבחרים, ממדינות שונות, לתקופה של שלושה חודשים, ומאז 1968 מוזמנים ומשתתפים גם כותבים מישראל.

עוד על תוכנית הכתיבה ניתן לקרוא בכתבתה של גילי איזיקוביץ ב"הארץ" – בקו הייצור של ספרות איכותית.

גלית דהן קרליבך, סופרת צעירה ומצוינת ועטורת פרסים מבית, הוזמנה אף היא לסדנה הבינלאומית, והספר, או נובלה, אם תרצו, "זאת אני, איווה" מבוסס על חוויותיה במקום.

המספרת, סופרת צעירה (ממש כמו דהן קרליבך), שמאחורה שלושה ספרים (לדהן קרליבך שלושה ספרים למבוגרים, אך היא כתבה גם לבני נוער), מוזמנת, לסדנה הבינלאומית באיווה, הזדמנות פז, שאין מי שלא ישמח או תשמח לקבל. לסדנה מגיעים יחד איתה כותבים וכותבות ממקדוניה, טיבט, מלזיה, יפן, איראן, מצרים, פלסטין, פולין אוסטרליה, שוודיה, קניה, כמה מדינות מדרום אמריקה, ובטח שכחתי עוד כמה. אין היא נותנת להם שמות, אלא מכנה אותם בשם ארצות מוצאם, כולם וכולן מוטלים אל תוך הקלחת הזו ששמה סדנה בינלאומית וליצור ביניהם אינטרקציות, אולי לכתוב, אולי לא, להשתתף בערבי הקראה, לטייל, לקבל השראה ותובנות ומשהו להמשך החיים ככותבים וכותבות.

להמשיך לקרוא

Share

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי – ג'ואנה קאנון

"ממש ברגע זה אנישוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.

עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן." (*)

"בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו?" (*)

פלורנס קלייבורן, אשה בת שמונים, דיירת בדיור מוגן (פעם קראו לזה "בית אבות"), בשם צ'רי טרי. בשלבים המוקדמים של דמנציה. היא עוד זוכרת, רוב הזמן, אבל מתחילה לשכוח.

התקופה האחרונה אינה קלה לה במיוחד. היא מודעת לשיכחה הפוקדת אותה. מיס אמברוז, המנהלת את צ'רי טרי (יש מעליה מנהלת נוספת, אבל היא פחות נוכחת בחיי הדיירות והדיירים) אמרה לה שהיא נמצאת בתקופת מבחן, שבסופה יוחלט אם תוכל להשאר בצ'רי טרי, שהוא דיור מוגן לדיירים עצמאיים, או תצטרך לעבור לגרינבנק, שגם הוא דיור מוגן, אך לאנשים הזקוקים לטיפול והשגחה מתמידים, תשושי גוף או תשושי נפש. היא לא רוצה לעבור לשם. היא מפחדת מן המעבר. היא יודעת ששם הוא המקום האחרון.

פעם כבר החליטו בשבילה שהיא צריכה לעבור. לעבור מהבית שלה, לדיור המוגן. שם תהיה תחת השגחה, שם תטופל.

להמשיך לקרוא

Share